חז”ל לא הכחישו טובה שבאה ע”י רשעים
דרשה ליום פגירתו של הורדוס א’
(אברהם אופנבכר, שיעור י’, תורת החיים, ז’ כסליו ה’תשפ”ד, 2027 שנה לפטירת הורדוס)
Reprinted with permission.
אברהם שלמה אופנבכר Avraham Shlomo Offenbacher
כי זה התכלת – הרב אברהם אופנבכר
Reprinted with permission.
הרב אברהם אופנבכר: מקורות במעלת לשון הקודש
מקורות במעלת לשון הקודש
(לוקט על ידי אברהם שלמה אופנבכר, שיעור ז’, ישיבת תורת החיים, ג’ אב ה’תשפ”א)
ירושלמי מגילה א’:ט’
כתיב: “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” (בראשית י”א:א’), רבי לעזר ורבי יוחנן, חד אמר: שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה אמר: שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם, בלשון הקודש.
חגיגה ט”ז ע”א
ששה דברים נאמרו בבני אדם – שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. שלושה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה.
בראשית רבה י”ח:ד’
“לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת” (בראשית ב’:כ”ג) – מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש. רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמרי: כשם שניתנה תורה בלשון הקודש – כך נברא העולם בלשון הקודש.
ברכות נ”ה ע”א
אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: “וימלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת” (שמות ל”ה:ל”א), וכתיב התם: “ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה” (משלי ג’:י”ט), וכתיב: “בדעתו תהומות נבקעו” (שם כ’).
רמב”ן שמות ל’:י”ג
הטעם אצלי, במה שרבותינו קוראין לשון התורה “לשון הקודש”, שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, “אנוכי” ו”לא יהיה לך” (שמות כ’:ב’-ג’) ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלוהים, צבאות, ושדי, ויו”ד ה”א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא: מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם.
פרדס רימונים כ”ב:א’
הוא הלשון, שהמציא הקדוש ברוך הוא כשהמציא עולמו.
ספרי עקב פיסקא מ”ו
“ולימדתם אותם את בניכם” (דברים י”א:י”ט) – בניכם ולא בנותיכם, דברי רבי יוסי בן עקיבה. מיכן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר – אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו בלשון קודש ואינו מלמדו תורה – ראוי לו כאילו קוברו, שנאמר: “ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם”, אם לימדתם אותם את בניכם – “למען ירבו ימיכם וימי בניכם” (שם כ”א), ואם לאו – למען יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים: מכלל הן – לאו, ומכלל לאו – הן.
תוספתא חגיגה א’:ב’
קטן יוצא בעירוב אמו וחייב בסוכה ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין. יודע לנענע – חייב בלולב, יודע להתעטף – חייב בציצית, יודע לדבר – אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו – ראוי לו שלא בא לעולם.
רש”י על דברים י”א:י”ט
לדבר בם – משעה שהבן יודע לדבר, למדהו “תורה ציווה לנו משה” (דברים ל”ג:ד’), שיהא זה למוד דיבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר – אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן – הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר: “ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו'”.
ירושלמי סוכה ג’:י”ב
יודע לדבר – אביו מלמדו לשון תורה.
עלי תמר ירושלמי סוכה ג’:י”ב
מדהוצרך לומר שילמדו לשון הקודש – משמע שמלבד לשון הקודש מדברים באותו המקום גם לשונות אחרים, ובייחוד לשון ארמית ולשון יוונית, וכמו שכתוב בבבא קמא פרק ב’. והרוב בארץ ישראל דיברו בלשון ארמית סורית, וקא משמע לן שהלשון הראשון שילמדו – תהיה לשון הקודש ולא לשון ארמית. והטעם, שהלשון הראשון שהתינוק לומד נמצא בלבו יותר, והרי הוא כמו שקורין שפת האם. שארץ ישראל היא חיק האם וחוץ לארץ היא חיק הנוכריה, כמו שאמרו במועד קטן פרק ג’ הלכה א’. וביבמות פרק א’ הלכה ו’, שהכניסה אמו של רבי יהושע עריסתו לבית המדרש כדי שיתדבקו אוזניו בדברי תורה. ומכאן שלא יפה עושים אלו שמדברים עם תינוק המתחיל לדבר אנגלית או שפה זרה אחרת ואחר כך מלמדים אותו לשון הקודש, אלא יש לעשות כציווי חז”ל, התחיל לדבר – מלמדו לשון הקודש לשון תורה, ואחר כך ילמדו שאר לשונות.
בספר חסידים הוצאת מקיצי נרדמים סימן תתל”ה: “נשים מצוות שנצטוו צריכין ללמוד לדעת באיזה לשון שידעו בו, אבל האיש מצווה ללמוד בלשון הקודש וחייב ללמוד אפילו תורת כהנים וסדר קדשים וכו'”. ובהערות שם: “זה שכתב רבינו כי מצווה שיהיה הלימוד בלשון הקודש, לא אדע מניין”, עד כאן. אמנם יתכן שמקורו הוא מהירושלמי, שלשון הקודש נקרא לשון תורה, ומשמע לא רק מפני שנכתבה התורה בלשון הקודש אלא גם מפני שהמצווה שילמדנה בלשון הקודש. ואמנם מעת שהתחילו שומרי תורה לכתוב ענייני תורה בלשון גרמנית ואנגלית וכו’, אין לשון הקודש מציין לשון תורה. אולם חכמי ישראל בכל הדורות, אף שמפאת ההכרח למדו בלשון המדובר בין ההמונים, ברם ספריהם כתבו רק בלשון הקודש באופן שלשון הקודש היה לשון תורה.
וראיתי בספר מקורות לתולדות החינוך בישראל כרך א’ אות ל”ב, שמביא מתוך ספר ברנטשפיגל (ספר מוסרי ידוע מאת ר’ משה ב”ר חנוך איש ירושלמי, נדפס בבסוליאה שנת שס”ב בשפת יהודית אשכנזית בשביל הנשים והמון עם) וזה לשונו: “טוב שילמדו את הילדים לקרוא שמות עברים לבגדים וכלי הבית כדי שיהיו רגילים בלשוננו הקדושה”, עד כאן לשונו. ובארצות אירופה שלפני החורבן היה בסידורים הפשוטים שהיו מיועדים בעיקר לתינוקות של בית רבן, על ידי לוח האל”ף בי”ת דף או עמוד אחד עם מילות בודדות של לשון הקודש ותרגומן בצדן. כמו גבינה, חמאה, תפוח, סכין, מזלג, מנורה, מכנסיים, כתונת וכו’. ומאז לא הבינותי פשר הדבר. אבל לפי האמור יסודתו בהררי קדש בדברי ירושלמי דידן, והמנהג הזה נכנס מדפוסים הקדומים עד ימינו. ובהערות שם כתב, וזה לשונו: “לתכלית זה נתחבר על ידי מחבר בלתי ידוע ספר חינוך קטן, בספר זה יש קרוב לאלף מילים הרגילות פחות או יותר בחיי יום יום, מעודכנות לפי ענייניהן (מלבושים, כלי בית, מידות ומטבעות, ירקות ופירות וכו’ וכו’), ותרגומן האשכנזי בצידן. על שער הספר כתוב: כתוב בספרי מוסר שכל אב ואם מחוייבים להרגיל את בניהם הקטנים לדבר בלשון הקודש. והיות שישנם הרבה אנשים ונשים שבעצמם לא בקיאים בלשון הקודש מצאתי לנכון לתת האפשרות לקיים מצווה זו כראוי על ידי אוסף מילים אלו ותרגומן בצידן, עד כאן לשונו. ספר זה נדפס בראשונה בקראקא שנת ת’ ופעמים רבות אחרי זה”, עד כאן דבריו. וכנראה שמדפיסי הסידורים הוציאו מספר מילים מספר זה. ובספר אם הילד על דקדוק הלשון מרבי אסף בן רבי אלחנן היילפרין מפוזנא נדפס בפראג שנ”ז, מובא בספר הנזכר לעיל אות ל”א: “כתוב על שער הספר וזה לשונו: ספר אם הילד הוא לוח על כל הפעולות לפי דקדוק המילות וכו’, מלבד התועלת הגדולה שירגיל לנער לדבר צחות ולכתוב לשון הקודש כפי דקדוק הלשון, עד כאן. ובהסכמת המהר”ל מפראג על הספר כתוב, וזה לשונו: אמת ואמונה כי מצווה גדולה שירגיל האדם את בנו ללמוד לשון הקודש ובדקדוק הלשון כמו שעשו קדמונינו ז”ל”, עד כאן לשונו.
עלי תמר ירושלמי א’:ד’
ועל לשונן – פירוש: לדבר בלשונן בשפה היום יומית בחיים ובחברה ותהיה שפת אם, ולשון הקודש תהיה עזובה ונשכחת. וכן פירש קרבן העדה, שלא ירגיל אדם עצמו ואת בנו לדבר לשון נוכרי דוגמת אנגלית גרמנית בדור האחרון בגרמניה אנגליה וארצות הברית וכדומה. והכוונה בזה הייתה ליהודים ההלנים, ששפתם הייתה השפה היוונית ושכחו לשון הקודש במידה כזו עד שגם קריאת שמע קראו ביונית כמו שאמרו בסוטה פרק ז’ הלכה א’, ולשם זה גזרו על לשונם. וכן תראה בספר הישוב חלק א’, שחלק גדול של המצבות נכתבו בלשון יוונית. אבל כשהשפת אם והיום יומית הוא בלשון הקודש – אין חשש ללמוד לשונות הגויים כשיש צורך בדבר, כמו הסנהדרין שידעו שבעים לשון, ובכל דור ודור היו כמה גדולי ישראל שידעו כמה לשונות הגויים, ובקללה כתיב: “ישא ה’ עליך גוי מרחוק… אשר לא תשמע לשונו” (דברים כ”ח:מ”ט). מכאן שהכרח הוא גם לדעת לשון הגוי הגר בארצו. ועיין בבא קמא פרק ג’. וכן הוא בקטע שנתפרסם מהגניזה, הובא בירושלמי כפשוטו, וזה לשונו: “על לשונם – על הדיבור בלשונם, ועזיבת לשוננו היא לשון הקודש”. כמו שידעתי מן האנשים אשר העיד בם נחמיה, לפי שמקצתם זנחו את הלשון כמו שאמר: ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכו’ (נחמיה י”ג:כ”ד). וכזה מה שאמרו שנגאלו ממצרים בזכות שלא שינו את לשונם, כלומר: שלא עשו השפה המצרית שפת אם, אבל וודאי שידעו לדבר בה. ואבותינו הראשונים שבגלות אשכנז, שמפאת התנאים והמסיבות נשללה מהם האפשרות לדבר בלשון הקודש, דיברו בלשון אשכנז בתערובת מילים ומשפטים בלשון הקודש, וגם שינו צורת הלשון עד שהתייהדה השפה במידה ידועה. וכן התלמוד נכתב בלשון הקודש ולשון ארמית וסורית יחד, שעל ידי איחוד השתי לשונות בצירוף שינוי צורה של ארמית הרי הוא לשון יהודית חדשה. ועיין בסוטה פרק ז’ הלכה ה’: “אל תהיה לשון סורסי קלה בעינך וכו'”, עיין מה שכתבתי שם. וכזה עשו ישראל בכל ארצות פזוריהם כשהוכרחו לדבר בלשון הגויים. ועיין בשו”ת חתם סופר אבן העזר חלק ב’ י”א, וזה לשונו: “ולדעתי גם הקדמונים היו בקיאים ללעוז בלע”ז, אך בכוונה שיבשו הלשונות מפני גזירת י”ח דבר שבירושלמי פרק קמא דשבת: ועל לשונם”, עד כאן לשונו. ולפי האמור, הסתמכו אבותינו הקדמונים על שני גורמים: א’ – איחוד הלע”ז עם לשון הקודש, ב’ – שינוי צורת לשון הלע”ז ועל ידי כך התייהדה הלשון ונעשית לשון יהודית חדשה. וכן כתב בתפארת ישראל בפירושו על המשניות, שבכוונה שינוים חז”ל צורות המילות היוניות והרומיות בכדי לייהדן טרם שהשתמשו בה מפאת ההכרח, ולא נפניתי לחפש המקום. ועיין עוד מזה בספר לב העיברי בפיסקא הזהרו משינוי השם ולשון.
תימא דהא אמרינן בב”ק פ”ג דאמר רבי בא”י לשון סורסי למה, או לשון הקודש או לשון יוני, ואמר ר”י בבבל לשון ארמי למה או לשה”ק או לשון פרסי. ועוד תניא במגילה י”ח קרא המגילה גיפטית לגיפטים עילמית לעילמים יונית ליונים יצא עיין שם ובירושלמי שם. וי”ל שגזירה על לשונן לא פשט איסורו ברוב ישראל, משום דלא קיבלו רוב הציבור עליהן כמ”ש לקמן ובע”ז ל”ה גבי גזירת שמנן, ועוד כמה גזירות מי”ח דבר נראה שלא פשטו איסורן ברוב ישראל. וכה”ג כתבו התוס’ ב”ק פ”ב שאף שגזרו בימי מלכי חשמונאי ארור האדם שילמד את בנו חכמת יונית עיין שם. ואולי כוונת הגזירה ועל לשונם דווקא אם מניחים לשה”ק מכל וכל כמו הלועזים הגפטים והמדיים והיהודים ההלנים שאפילו ק”ש הוצרכו לקרות בלע”ז כמ”ש בסוטה פ”ז ה”א עיין שם אבל רבי באומרו בא”י או לשה”ק או לשון יוני היינו שנוסף על הדיבור בלשה”ק ידברו בלשון יוני וכ”ה כוונת ר”י בנוגע ללשון פרסי בבבלי. והא שהתירו קריאת המגילה בגיפטית ומדית לגיפטים ולמדים היינו בדיעבד שעשו שלא כהוגן והניחו לשה”ק מכל וכל וכמ”ש בירושלמי סוטה הנ”ל שמע ר”י ואיקפיד אמר כך אני אומר מי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרינה כל עיקר עיין שם, וצ”ע עוד בזה.
והנה יש ראיה לדברי רבינו החת”ס ז”ל שכן אבותינו הקדמונים לא קראו ללשון אשכנזי “דויטש” או דייטש אלא “אידיש”, כלומר, לשון “יהודים”, אמור מעתה שאחרי שמפאת ההכרח דברו בלשון אשכנז היו מיהדים לשון אשכנז ללשון “אידיש”, וכן תרגום אשכנז קראוהו “עברי טייטש” ולא “דייטש” או גרמנית. ועיין מ”ש במגילה פ”א ה”ט פיסקא תני ב”ק ע”ש.
של”ה מסכת שבת נר מצווה אות ס”ג
ואף בדברים ההכרחיים לדבר, נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת אפילו ההכרחיים, כי אם בלשון הקודש ולא בלשון חול, כי “קדוש היום לאדונינו” (נחמיה ח’:י’), ושבת אות הוא בינו יתברך לביננו, על כן אין לדבר אלא בלשון הקודש, אף מה שמוכרח לדבר. ואשרי מי שמרגיל את עצמו לדבר בלשון קודש אף בימי החול, כי אין ערך למעלת לשון הקודש.
חתם סופר במדבר ו’:כ”ג
“כה תברכו את בני ישראל”. אמרו חז”ל מסכת סוטה (ל”ג ע”ב): “כה תברכו – בלשון הקודש אמור להם”. אף על פי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מכל מקום רמוז בו מה שאני אומר, כי הכהנים הם מורי התורה, כדכתיב (דברים כ”ד:ח’): “ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים”, שהחכם יושב ודורש והעם שומעים מתברכים בכל הברכות שבעולם, עד שאפילו עוונותיהם נמחלים כידוע (מדרש משלי י’:א’), והדורש צריך שיהיה אהוב לעם ושלום בינו ובינם, אמנם אם דורש לשם ה’ – ה’ יתן חינו ושלומו ויהיו דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללבות השומעים ויתברכו כולם כנזכר לעיל. ועל כן אמר לאהרון ולבניו מורי התורה: “כה תברכו את בני ישראל” בכל הברכות שבעולם, “אמור להם” דברי תוכחה ולהורות לעם ה’ דרכי ה’, ומבטיח לכהן הדורש: “יברכך ה'” (במדבר ו’:כ”ד) ויתן לך חן ונשיאת פנים ושלום. הכל מוסב על הכהן הדורש שהקדוש ברוך הוא יתן חינו בעיני השומעים, ועל ידי זה “ושמו את שמי” (שם כ”ז), היינו תורתי על בני ישראל, והמה ישמעו ויאזינו, ועל ידי זה “ואני אברכם” לישראל בכל הברכות שבעולם. ועל כן הקדים לומר: “כה תברכו – בלשון הקודש”, שאם ידרוש הדורש בלשון עם זר וילביש דברי התורה במלבוש שק ואפר – אפילו יהיו דברים טובים ונאמרים לשם שמים – מכל מקום התורה שהיא חגורה שק אינה נכנסת בלב השומעים, והיינו דכתיב (מלאכי ב’:ז’): “כי תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא”, שאינם מכירים בלשון ארמי (סוטה ל”ג ע”א), אז “תורה יבקשו מפיהו” (שם) – והיינו: “כה תברכו – בלשון הקודש” דווקא, וקאי אחכם הדורש כנזכר לעיל.
והנה בפרק במה בהמה (שבת נ”ה ע”א), שאמרה מידת הדין: “זקנים שלא מיחו”, ואמר הקדוש ברוך הוא: “גלוי וכו'”, וטענה מידת הדין: “לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי?”. אומר אני: אילו היו ישראל מדברים בלשון הקודש על אדמתם, אם כן כשגלו – לא היו שוכחים את הלשון בזמן מועט, כדכתיב: “ובניהם חצי מדבר אשדודית” (נחמיה י”ג:כ”ד), ועיין תוספות מגילה דף י”ב ע”ב ד”ה “ממוכן וכו'” (וזה לשונם: “ממוכן – יש מדרש שהיה דניאל, ולפי שהיה נשוי לשרית שהייתה גדולה ממנו שלא היה יכול לכופה לדבר כלשונו – יעץ לעשות כן”). אך נראה לי כבר ממאות שנים מששלטו מלכי אשור וארמיים על ישראל – בחרו ההמוניים בלשונם ושכחו לשון הקודש כבר, ואז כשהיו הזקנים מוחים בשרים ודרשו ברבים היו מדברים בלשונם, ומשום הכי לא נכנסו הדברים בלבותם, אלא שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שאם היו דורשים בלשון הקודש – נמי לא היו שומעים, ומכל מקום ראויים לעונש דלפניהם מי גלוי? והיה להם לעשות שלהם ולדרוש בלשון הקודש! והיינו דכתיב בישעיהו (כ”ח:י”א): “כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה”, כי יאמרו “הניחו לעייף… ולא אבו שמוע” (שם י”ב), כיוון שהיה בלשון אחרת – לא נכנסו הדברים בלבם. אך מכל מקום, מפשיטות לשון הש”ס משמע שמלאכי השרת הרעימו על שלא הוכיחו כלל, ולפי הנראה לי הוכיחו בלשון אחרת. ויש לומר כי מלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמי ולא ידעו שהוכיחו כלל, כי לא הבינו הדרוש ההוא, והקדוש ברוך הוא לא היה יכול להשיב הרי דרשו בלע”ז, דאכתי קשה ידרשו בלשון הקודש ויכנס בלבם, על כן השיב גלוי וידוע לפני שלא יקבלו כנזכר לעיל.
שו”ת חתם סופר חלק ד’ אבן העזר ב’ סימן י”א
שוב תמהתי על חכמים שכמותם, היות שבהרשאה נכתב “פעסט דמתקריא פעשט”, ולא הוזכר שם לאטין פעסטה וכמו שכתוב בספר טיב גיטין, יעויין שם, אם כן מה היה למעלתם לחתום בקיום “באנפנא חתמו וכו'” בקהילת קודש פעסטה ויאמרו עיר אחרת היא ושם חתמו בפני הבית דין, ולעיל כתיב שחתמו עצמם בפעסט. ועל עצמי אינני מכיר מה לכם לחתום עצמכם אפילו בשטרי הדיוטות או בהכשרים בשם לטין, אשר לא שיערו אבותינו ורבנינו קדמונינו שלפני פאר רום מעלתו?! ולדעתי גם הקדמונים היו בקיאים ללועזים בלע”ז אך בכוונה שיבשו הלשונות מפני גזירת י”ח דבר שבירושלמי פרק קמא דשבת.
פלא יועץ ערך לע”ז
מי שיוכל לדבר לעולם אפילו מילי דעלמא בלשון הקודש – קונה קדושה, והדברים עתיקים, ובכל אות ואות יש ויש רזין עילאין ובונה בשמים עליותיו, אף אם לא ידע מאי קאמר – קמי שמיא גליא ומעשה ידינו כוננה עלינו.
על חומותיך ירושלים עמוד קט”ו
הרב יוסף חיים זוננפלד התבטא לפי עדות איש ביתו הרב משה בלוי: “אולי שגינו שלא החלטנו אנחנו בבואנו לארץ ישראל להנהיג את הדיבור בלשון הקודש, כי אז היינו מקדימים את החופשיים, והיינו על ידי כך מוציאים מידיהם את הנשק החשוב ביותר”.
מוסר היסוד עמוד 289
הרב אליהו לנדא, נכד הגר״א, סיפר בדרשותיו שהגר״א אמר לתלמידיו: “בחוץ לארץ, על אדמת נכר, לא כדאי לדבר בלשון הקודש ברחוב, ובבית המדרש – מצוה לדבר בלשון הקודש, ובארץ ישראל חובה לדבר בלשון הקודש גם ברחוב, אפילו במקום שרובו גוים”.
שפה לנאמנים עמוד 13
וזאת תורת העולה מדברנו: מי האיש אשר ידיו ולבו אמונה, ורוחו ונפשו נתונים אמונים לעמו, לדתו ולשפתו ורוצה לבנות בית נאמן בישראל – ישתדל להרגיל את בניו ואת בנותיו עודם על שדי אמם להגות ולבטא עברית… כפי שהורונו חז”ל בעלי הנסיון, כאשר הראנו לדעת למעלה, וכל רוחם והגיונם, שעשועם ומשחקם בשכבם ובקומם בינם לבין הוריהם ובינם לבין עצמם, הן בקודש בן בחול – יביעו עברית… והייתה ביתו לברכה לחן ולכבוד ולצפירת תפארה. וקנאת האמת הטהורה תרבה בתים כאלה בישראל והיו לברכה בקרב הארץ (וראה גם תורה תמימה על דברים י”א:י”ט אות נ”ב).
בראשית רבה מ”ב:ח’
“ויגד לאברם העברי” (בראשית י”ד:י”ג) – רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, רבי נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי.
ירושלמי שבת א’:ג’
תני בשם רבי מאיר: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב – מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא.
ירושלמי שקלים ג’:ד’
תנא בשם רבי מאיר: כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב – יהא מבושר שבן עולם הבא הוא.
מכילתא מסכתא דפסחא פרשה ה’
רבי אליעזר הקפר ברבי אומר: וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצוות, שאין כל העולם כדאי בהם? שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם!
ויקרא רבה ל”ב:ה’
רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערווה.
שו”ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן נ”ב אות ב’
ונראה שיש בזה שני עניינים: האחת – שלא יניחו לשון אביהן, והשנית – שלא ילמדו לשון מצרים כדי שלא יבואו חס ושלום לידי עבודה זרה.
זוהר בראשית ע”ה ע”ב
ואי תימא: לישנהון אמאי אתבלבל? אלא בגין דכולהון ממללין בלשון הקודש, ההוא לישנא קא עביד לון סיועא (פירוש הסולם אות שס”ט: “ואם תאמר: לשונם למה נתבלבל? אלא, בעת שכולם היו מדברים בלשון הקודש – היה לשון ההוא עושה להם עזרה, דהיינו: על ידי ההשבעות שעשו למדרגות העליונות”).
נחמיה י”ג:כ”ד
ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם.
שו”ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן נ”ב אות ב’
מדגיש הנביא, אחר שעברו על איסור שהושיבו נשים נוכריות – עוד זאת שבניהן אינם מדברים יהודית, ונגררו אחר לשון אשדודית ושאר לשונות אימותן רחמנא ליצלן.
רמב”ם אבות ב’:א’
אחר כך אמר שראוי להיזהר במצווה שייחשב בה שהיא קלה – כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצווה שהתבארה חומרתה – כמו מילה וציצית ושחיטת פסח (וראה הסתייגות שם א’:ט”ז).
מהר”ץ חיות מאמר עטרת צבי איגרת ביקורת עמוד תקכ”ז
ולא ידעתי אנה מצא רבינו זאת שהחובה מוטלת על כל איש ואיש ללמוד לשון הקודש, ועל כורחנו כוונתו להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש, כי אם הייתה כוונתו על הלמוד לבד – בלאו הכי נצטווינו על תלמוד תורה אשר בכלל מצווה זאת לימוד תורה נביאים וכתובים, ואין זאת מצווה קלה, רק מצווה גדולה, והן שכרה והן עונש המבטל גדול מאוד. וכבר אמרו במשנה (פאה א’:א’): ותלמוד תורה כנגד כולם. עיין רמב”ם פרק א’ מהלכות תלמוד תורה. אמת הדבר כי מצינו בירושלמי פרק קמא דשבת על משנת: לא יצא החייט במחטו, תניא: רבי מאיר אומר: כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל חוליו בטהרה מובטח לו שהוא בן עולם הבא… ומכל מקום, מה שכתוב בפירוש המשנה דהוא מצווה צריך עיון. בראשון, מדוע לא מנה אותו במניין המצות והשמיט דבר זה בהלכותיו? ושמענו ממנו פרק ה’ מהלכות מלכים (הלכות ט’-י”ב) שהביא מצווה לדור בארץ ישראל ולא הך דלימוד לשון הקודש, ועוד דגם כאן בירושלמי לא נזכר שהוא מצווה רק שמובטח לו שהוא בן עולם הבא, וכמו שאכילת חולין בטהרה אינו רק חסידות ופרישות ואינו מצווה הכוללת כל פרטי האנשים, ורגילים חז”ל להשתמש בלשון זה ברוב המקומות.
סמ”ג לאווין נ’
שלא ללכת בחוקות הגוים – לא במלבושיהן ולא במנהגיהן, שנאמר: “ולא תלכו בחוקות הגוי וגומר” (ויקרא כ’:כ”ג), ונאמר: “ובחוקותיהם לא תלכו” (שם י”ח:ג’), ונאמר: “הישמר לך פן תינקש אחריהם וגומר” (דברים י”ב:ל’), הכל בעניין אחד הוא מזהיר: שיהא ישראל מובדלין מן הגוים במלבוש במנהג בדיבור.
תמים דעים סימן קפ”ד
כתב הרב רבי יהודה בר יקר ז”ל: מה שמצינו בגמרתנו (סוטה ל”ג ע”א), דאמר רב שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי – אינו נכון לפרש כמשמעו, שאין מכירין אותו כלל, שהרי מכירין הם שאר הלשונות שרחוקים הם מלשון הקודש, כל שכן שמכירים הם לשון ארמי וכדאמרינן בפסח שני (פסחים פ”ז ע”ב): “מפני מה הגלה הקדוש ברוך הוא ישראל לבבל? מפני שקרוב לשונם ללשון הקודש” (אצלינו כתוב “לשון התורה”). ולכך יש לומר, שמטעם זה אמרו שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי, כדי שלא יניחו המתפללים לשון הקודש אם יתירוהו להתפלל בו. וגם ירבו עמי הארץ בישראל שלא ישגיחוהו ללמוד מאחר שיכלו להתפלל בלשונם. ורוצה לומר, שאין מלאכי השרת משגיחים בו באדם שהתפלל בלשון ארמי להביא תפילתו לפני המקום. ומפרש בסוטה (ל”ג ע”ב) דווקא ביחיד, פירוש: שאין שכינה שם, אבל בציבור יכול אדם להתפלל בכל לשון אפילו בלשון ארמי, לפי שאין צריכין הציבור שיביאו המלאכים את תפילתם לפני הקדוש ברוך הוא כיוון ששכינה שורה בציבור.
רמ”א שולחן ערוך אורח חיים ש”ז:ט”ז
נראה לדקדק, הא דאסור לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות – היינו דווקא אם כתובים בלשון לע”ז, אבל בלשון הקודש – שרי (וכנ”ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי (שבת קט”ז ע”ב), וכן נהגו להקל בזה) (משנה ברורה סעיף קטן ס”ב: “ובדברי חשק שהוא מגרה יצר הרע לכולי עלמא אסור אפילו בלשון הקודש”, וראה ט”ז סעיף קטן י”ג שמקשה על דברי הרמ”א).
משנה ברורה ש”ז:ט”ז סעיף קטן ס”ג
אבל בלשון הקודש וכו’ – דהלשון בעצמו יש בו קדושה, ולומד ממנו דברי תורה, ולפי זה גם איגרת שלום הכתובה בלשון הקודש שרי לקרות, דיש ללמוד מתוכו הלשון, וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה. אך שטרי חובות וחשבונות גם להרמ”א אסור אפילו בלשון הקודש. וגט מותר לטלטלו אף על פי שכתוב בלשון לעז, דיכול ללמוד ממנו דיני גט (מבוסס על המגן אברהם בסעיף קטן כ”ד).
שו”ת משנה הלכות חלק י”ג סימן קמ”ז
תבנא לדידן: א’ – מצווה ללמוד לשון הקודש. ב’ – מצוה ללמוד התורה דווקא בלשון הקודש, ולא בשאר לשונות. ג’ – אסור להעתיק התורה מלשון קודש ללשון אחר וכתב אחר לכולי עלמא. ד’ – מה שחכמי הש”ס כתבו הש”ס בלשון ארמי וכתב אשורית, או מטעם שזה הלשון הוא לשון הקודש משובש או מטעם שארמית ניתנה מסיני, ולא רצו לכתוב בלשון הקודש מפני שהוא תורה שבעל פה או מפני שרוב ההמון דיברו בלשון החול שלא השתמשו בלשון הקודש רק לדבר שבקדושה. ה’ – אסור ללמוד תורה עם עכו”ם, ואפילו אל”ף בי”ת אסור ללמדם. ו’ – לדעת הראב”ד (שיטה מקובצת ברכות י”ג ע”א) אין יוצאין בלימוד התורה רק בלשון הקודש. ז’ – עכו”ם בשבע מצוות שלהם לא ילמדו רק בלשוניהם ולא בלשון הקודש. ח’ – המעתיקים שהעתיקו לפעמים פירוש בלשון אחר, אף על פי כן לא שינוי את הכתב אלא כתבו בכתב ובגופים שלנו ולא כתב עמים. ט’ – אין להעתיק תפילות או תורה ללשון אחר כדי שלא תשתכח תורה ולשון הקודש מישראל. י’ – צורות האותיות של התורה יש בהן סודות עמוקים ושמות ועולמות תלויים בהם, והמשנה חס ושלום מבטל ומוחק את השמות ומחריב עולמות כולם. י”א – גר שלא יקבל עליו ללמוד לשון הקודש אינו גר. י”ב – לדעת הזוהר אסור ללמוד עם עכו”ם אפילו אל”ף בי”ת קודם שימול, אפילו רוצה להתגייר. י”ג – המלמד תורה עם העכו”ם עובר על לפני עיוור (וראה עוד בחיבורו של המחבר “בלשון המשנה”).
שמונה קבצים קובץ ו’ פיסקא ז’
צריכים להעריך את התוכן של כל חכמה, לא לפי הערך המתגלה בפרטיה – כי אם לפי הרוח הכללי שבה, ובזה יכולים לסדר את כל המדעים למדרגותיהם, ולהבחין איזה מהם עומדים בסולם החכמה הכללית במדרגה יותר עליונה, כשם שאפשר להעריך השפות באיזו מהן מתגלה רוח עליון יותר. כל החכמות מתייחסות לתורה באותו היחש שכל הלשונות מתייחסים ללשון הקודש. זיו העולם מתגלה על ידי לשון הקודש, זאת היא השפה הברורה, המכוונת להשקפת העולם של אספקלריא המאירה, הכוללת בתוכה את סגולת הדעת בתור כח פועל, לא רק כח סוקר ומצייר את היש, כי אם כח מחולל ומוליד, מוציא את ההווייות לאור עולם, מן האין אל המציאות. העולם בלשון הקודש נברא, ומאור התורה חוצב, וממקור חייה החיים נמשכים כולם, ובאורה העידונים כולם הולכים ומתגברים.
אורות ישראל פרק ז’ פסקאות ט’-י”ג
ההשכלות הכלליות הן מטביעות יפה את הנשמה הכללית וחותמה, שגם הטבעה זו נדרשה היא מאוד לשכלול צורת האדם, אבל לא תבנה האומה כי אם כשהעיקר יהיה מה שישכלל את שיעור קומתה, שהוא מלוא הידיעות במה שנוגע לחלקה ביחוד.
כשם שהאידיאה הנפשית האישית מתגלה בצורת הגויה בחיטובה וצביונותיה הפרטיים, כן מתגלה האידיאה הכללית של האומה דווקא בכל פרטי אוצרותיה, באמונתה, בחכמתה, בשפתה, בארצה, בתקוותה, ובכל מנהגיה. ואלה בעצמם הינם הגורמים היותר גדולים לתן לה אומץ וחיים, כל מה שהם מתחבבים ונעשים יותר מורגלים בחפץ לב בדרכי החיים.
השפה, מתוך שהיא נובעת מרוח האומה, פועלת היא להטביע יפה את חותם האומה על ידי התגברותה ושלטונה בחיים ובספרות. שכך היא המידה, שהענפים מגבירים הם בהתגדלם את כח שרשם וגזעם, בהזקיקם אותו לפעול ולהשפיע בהם חיים ולֵח. מזה אנו דנים על כל מה שהוא מושפע מרוח האומה הכללית, שכל מה שהוא יותר מתפשט – הוא יותר מקים את יסוד האומה ומחזק את עצמותה, עד אשר בנקל הננו באים אל יחש התורה והתענפותה לישראל. כל פרטי תולדותיה של תורה, הקרובים והרחוקים, המעשיים והעיוניים, מרוח אלוהים של האומה נוצרו ונתהוו, כמו שעל ידה נתגלו הנבואה וכל ההתגלויות היותר עליוניות וכל פרי הרעיון היותר מתדקדק ומתזער, כל זה תלוי במדרגותיה של כנסת ישראל בגילוי רוחה ופריו. על כן אימוצה וקיומה, רעננותה והתגברות המשכת חייה והתאדרותה, תלויים הם ביסוד התגדלות ענפיה אלה. הרעיון הפנימי הוא יותר שייך עוד לרוח האומה מהשפה. ואם אנו בפה מלא מודים שפעולת השפה, מתוך שהיא נשאבת מרוח האומה, הולכת ופועלת על הרוח עצמו שהוא מחוללה, לחזקו, קל וחומר שפרי הרוח היותר פנימי, שהם הרעיונות, ההגיונות, המעשים והדעות, שהתחייה הלאומית ממשיכה ומגדילה את הוקרתם ושמירתם.
כל לשון נובע מהשקפה מיוחדת על המציאות. השקפה של קודש על המציאות כולה היא ההשקפה הישראלית, וזאת ההשקפה המיוחדת חוללה את הלשון העברית, שהיא באמת השפה הקדושה. הריחוק מההשקפה הקדושה נוטל את זיו השפה, ואף על פי שיטיפו הטפות רבות לחבב אותה מפני כמה טעמים שנראים הגונים, מכל מקום בתוך המגמה של החיים הפונים אחור למגמת ההשקפה המלאה קודש, מסתתרת שם שנואה לרוח השפה המלא את כל מהותה. על כן השפה תהיה ברורה רק באותה המידה שיקרא בעולם בשם ה’. הטעמים הפרטיים על קדושת השפה מתקבלים הם, אבל כולם אינם כי אם צירופים אל הכלל, שהוא תכונת השקפת עולמה בכללה.
השקפת העולם המיוחדת לישראל היא שעושה את האומה לחטיבה אחת בעולם, והשקפה זו נעוצה היא בחידוש העולם על פי ההרצאה התורית, “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א’:א’). השקפה מיוחדת זו גורמת היא את המצוות המעשיות כולן ואת ההברלה הלאומית המצויינת, ואת הזיקוק לארץ ישראל בתור ארץ מיוחדת לאומה, להרחיב בה את רוחה בלא מפריע, ובהקבלה של עזרה מכל התכונות המוטבעות באוויר הארץ ואקלימה בכלל. את התריס בפני הטמיעה מעמידה ההשקפה המיוחדת, והיא גומרת את פעולתה בהיותה מתגשמת בתורה ובמצוות במעשה, שבזה הנשמה הישראלית משתמרת מריקבון.
רבי עקיבא איגר
מובא על ידי ח’ חמיאל במאמרו “מקור, תרגום וחידוש בתפילה”, בספר עיטורים – עיונים לכבודו של משה קרונה, עמוד 216: “כי כל אומה ואומה מדברת בלשון עמה ואוהבת לשונה, ואנחנו נעזוב לשוננו לשון הקודש?!”
צניעות אמתית פירושה ‘לא לזרום’ – הרב אברהם אופנבכר
עיון ברש”ר הירש בעניין בתוליה של רבקה
(אברהם אופנבכר, תורת החיים שיעור ה’, ליל כ”ו חשוון ה’תשע”ט)
כתוב על רבקה: “והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה” (בראשית כ”ד:ט”ז). והנה, מדוע התורה אומרת גם “בתולה” וגם “איש לא ידעה”? מילא אם הייתה כותבת: “ואיש לא ידעה” ואז: “והיא בתולה”, נגיד, אבל ברור שאם היא בתולה שלא ידעה איש! יש מיישבים כך, כמו במדרש אגדה: “בתולה – ממקום בתולים, ואיש לא ידעה – שלא כדרכה”, ורש”י מסביר: “לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל”, אך אם כן, לא היה מספיק לומר ש”איש לא ידעה”, וכל שכן שהייתה בתולה! הרי לא יתכן לומר שאיש לא ידעה כדרכה!
במדרש שכל טוב מבואר: “שלא תבע בה איש מעולם והרהרה והשיר בתוליה”, כלומר שלא נגעו בה בוודאי, אבל אפילו איש לא הכיר בה לתבוע אותה לתשמיש שהיה עלול להביא לה הרהורים ותשיר בתוליה, או יותר חמור מזה, דברי הרשב”ם: “אפילו מעשה חידודין, כי צנועה הייתה”, כלומר שלא רק שלא נבעלה כדרכה או שלא כדרכה, אלא אפילו “מעשה חידודים”, דהיינו “דרך איברים”, לא עשתה, וזהו: “איש לא ידעה”, אך וכי מצינו ידיעה אצל מעשה חידודים? וגם דברי המדרש, שלא נתבעה והשירה בתוליה, וכי אף אם כן – וכי הייתה התורה כותבת זאת בלשון הזה?
ורבינו חיים פלטיאל פירש: “בתולה – ממה שהיא יפת מראה נראה שהיא בתולה לפי שדמיה כנוסים לתוכה. ואיש לא ידעה – לפיכך אמר ואיש לא ידעה, ולא אמר אשר לא ידעה איש, כמו שאמר בבנות לוט (בראשית י”ט:ח’) ובבנות מדיין (במדבר ל”א:י”ז), לפי שבנות הגוים שטופי זימה ומחזרות אחר הזכרים ושולטות בעצמן, אבל רבקה שהייתה צנועה תלה הכתוב הידיעה באיש ולא בה. ואיש לא ידעה – פירש רש”י: אפילו שלא כדרכה. ואי תימא, והא כתיב: והמלך לא ידעה (מלכים א’ א’:ד’), וההוא רוצה לומר בכדרכה, דהא שלא כדרכה שכב עמה, כדכתיב: ותהי למלך סוכנת, נאמר כאן: סוכנת, ונאמר להלן: ההסכן הסכנתי (במדבר כ”ב:ל’), מה להלן דרך אישות – אף כאן דרך אישות, צריך עיון”.
אך קשה מאוד לומר כרבינו חיים פלטיאל, לעניות דעתי, וכמו שכותב בעל הטורים כאן: “לא ידעה – ב’ במסורת. הכא בתולה ואיש לא ידעה, והמלך לא ידעה, מה להלן – לא ידעה בין כדרכה ובין שלא כדרכה, אף הכא נמי – ואיש לא ידעה, בין כדרכה ובין שלא כדרכה”, וגם באמת תימה גדולה, כי היכי דמי שלא כדרכה זו אצל דוד? אם נשא אותה לאשה – הרי אסורה עליו מחמת שהיו לו כבר י”ח נשים ואסורה משום: “לא ירבה לו נשים” (דברים י”ז:י”ז), ואם לא נשא אותה לאשה – וכי נתן אותה לזנות?! אלא פשיטא שלא בא עליה, אלא מה הועילה? ש”בא עליה” בדרך חידוד איברים, שגופה חיממה אותו בלי שבא עליה, ואז ממילא גם אולי אפשר לומר שבכך נסתרים דברי הרשב”ם ש”איש לא ידעה” זה דרך חידודין.
ובאמת מעניין, שבכל המקרא כולה רק פעמיים כתוב: “איש לא ידעה”, כאן וכן במלכים: “המלך לא ידעה”, כאשר בשאר המקומות “איש” בא אחרי “לא ידעה”, וכמו שציין רבינו חיים פלטיאל, ובעוד מקומות במקרא (שופטים י”א:ל”ט, כ”א:י”ב). לא בכדי שכך, אלא זה זועק: “דרשני!”, ומה ניתן ללמוד מכך? אז הרש”ר הירש מבאר בדרכו הוא, מדוע נכתב כאן הפוך מהרגיל:
אחרי שכבר אמר “בתולה”, הרי ואיש לא ידעה איננו יכול להתייחס אל הבתולים בלבד! גם אין הוא אומר: “לא ידעה איש”, כדרך המקרא בכל מקום, אלא: “ואיש לא ידעה”, ביטוי שאינו חוזר בשום מקום אחר. אלא: לא רק “בתולה” הייתה – “ולא ידעה איש” – כי אם צנועה הייתה, עד כי “איש לא ידעה”, שום גבר לא העיז מעודו להתקרב אליה מתוך חיבה וקלות ראש. האשה הצנועה באמת, הדר לה ותואר לה, שלא מדעתה הופעתה עושה רושם, וגם הקל שבפרחחים לא יעיז לנבל את פיו בנוכחותה, קל וחומר שלא יהין לתלות בה עין חמדנית. אכן היה זה דבר מיוחד במינו, ולא כל שכן בארם.
דבריו מזכירים את דברי המדרש שכל טוב לעיל (מקורו כנראה מבראשית רבה ס’:ה’), וגם את דברי רבינו חיים פלטיאל, שבדומה לכך כותב גם הריב”א. רבקה לא הייתה להוטה אחר העריות, היא הייתה שמורה, אבל לא רק ששמרה על עצמה ולא נתלהטה אחר העריות, אלא מרוב צניעותה וקדושתה גם לא תבעו אותה אחרים, על אף שבוודאי חשקו בה מרוב יופיה. היה פעם סיפור ששמעתי ממישהו, שסיפר לי שבתו רחמנא ליצלן הייתה איפה שהייתה, וקרה לה משהו, ואחר כך נפל לה האסימון כי אילו הייתה קצת יותר צנועה (או פחות חשופה) אז לא היו נוגעים בה והיו מתרחקים. זאת כי הצניעות בהגדרתה משמרת ומרחקת, כי הפריצות מזמינה ומגרה רחמנא ליצלן.
נמצא, שלא רק הייתה רבקה בתולה מבחינה פיזית, אלא גם בתולה מבחינה רוחנית, נפשית. היא הייתה פרושה ומסוגרת לעצמה, ולא נתנה לאחרים לחדור אליה. זהו מהות הצניעות והקדושה. יכולה אשה להיות סגורה ומכוסה, אך עדיין תהיה להוטה אחר גברים וזימה (ובאמת, גם להיפך, יכולה אשה להיות חשופה ועדיין להיות סגורה לעצמה, לא שזה מתיר כזו פריצות). רבקה הייתה באמת צנועה וקדושה, ולכן לא העזו להתקרב אליה, ליצור אתה קשר, כי היא לא הייתה זורמת בכלל, ולכן התייאשו מראש.
לפי זה, אולי נוכל להבין את העניין הזה אצל דוד המלך ואבישג השונמית. היא הייתה בתולה ואיש לא ידעה, הייתה סוכנת למלך (כעין שמיכה חשמלית מתחממת שיש כיום, לכאורה, או כרית חשמלית מחממת), והנה, מה החידוש כאן? שעל אף ששימשה למלך לסוכנת, הוא לא “ידע אותה”, לא רק במובן הפיזי שזה בוודאי נכון, כי הייתה אסורה עליו, אלא גם במובן הנפשי רוחני. כמו שפחה ששוטפת את כלי המלך שאין בינה למלך שום קשר או היכרות, כך גם דוד לא דיבר עם אבישג מעבר לנצרך ממש וגם לא הכיר אותה לעומק, מבחינתו הייתה משרתת וכמו רובוט (או כמו המכשירים הנזכרים לעיל), ותו לא, והוא לא “הכיר אותה”, מעבר לזה שלא בא עליה.
הבנת הרש”ר עה”ת על רקע מלחמתו בעוקרי התורה
עיון ברש”ר הירש בעניין כפל העניין במילים שונות
(אברהם אופנבכר, תורת החיים שיעור ה’, ליל כ”ז חשוון ה’תשע”ט)
מפעם לפעם, מזכה אותנו הרש”ר הירש בגילוי דעתו בעניין כל מיני נושאים מעניינים, שכבר חורגים מעצם ביאור הפסוק אם כי קשורים בדרך כזו או אחרת. אולי עד כה בספר בראשית לא פגשנו “כפל העניין במילים שונות” כל כך זועק, כפילות כל כך רועשת כמו דברי ה’ לרבקה אודות בניה, אבל מכל מקום, זיכנו הרש”ר הירש בהבעת דעתו, החריפה ביותר, בנושא הזה (רש”ר הירש על בראשית כ”ה:כ”ג):
תורת ההקבלה “וכפל העניין” וכו’ – שיטת פירוש נוחה היא, אך נראה בעינינו, כי אין היא הולמת גם דיבור רציני של אדם, קל וחומר שאין היא ראויה לדבר אלוהים. רק שיכורים, ואולי ילדים, ילהגו ללא מחשבה כפל עניין במילים שונות.
במבט ראשון, קשה לכאורה להכיל את החריפות של הרש”ר הירש כאן. עוד לפני שנכנסים לעומק דבריו וכוונתו. הרי הוא לא רק דוחה את הרעיון של “כפל העניין במילים שונות”, אלא ממש פוסל אותו מכל וכל, ולא רק זה אלא גם מתבטא בחריפות גדולה נגד המשתמשים בזה, כלומר שעצם ההווה אמינא לחשוב כך זה כבר דבר גנאי גדול על המשתמשים בשיטה הזאת. אמנם עיקר הקושי בדבריו, זה שמצינו גדולי ישראל שהשתמשו בשיטת פרשנות הזאת.
הרד”ק, הוא ידוע כמשתמש בשיטה זו, ומזכיר אותה מאות פעמים בפירושו לתנ”ך (מעל מאתיים שבעים פעם!), ואז בעקבותיו, בעל המצודות מזכיר זאת בדבריו גם כן עד למאוד (מעל מאה שלושים פעם!). שני אלה גדולי עולם היו, רבי דוד קמחי מגדולי הראשונים ופרשני המקרא בדרך הפשט, סמוך ונראה אחרי האבן עזרא. ובעלי המצודות, רבי דוד אלטשולר ובנו רבי הלל שחיו לפני כמה מאות שנים, מגדולי פשטנים בפירוש המקראות מרבותינו האחרונים, ובאמת פירושם הוא פירוש נפלא ומדהים לכל מי שרוצה ללמוד פשט מקרא, כמו שממליץ בחום מורי ורבי הרב שמואל טל שליט”א.
על כן, קשה מאוד לדמיין כי באמת שלושת אלה, ואחרים שמשתמשים בשיטה זו לפעמים, אלה שיותר ואלה שפחות (מפרשני רש”י: רבי עובדיה מברטנורא, רבי אליהו מזרחי הרא”ם, הדברי דוד, שפתי חכמים, ושאר מפרשי המקרא: האבן עזרא, רלב”ג, עקידת יצחק, אברבנאל, האלשיך הקדוש, אור החיים הקדוש, החיד”א, השלל דוד, הכתב והקבלה, בית הלוי, תורה תמימה). ובאמת, מהסתכלות בריאה על המקרא ועל כל אלה שהביאו את הדבר הזה, נראה שזה פשוט עובדה ומציאות: אכן המקרא כופלת עניין במילים שונות! לא לחינם מילים נרדפת קרויות נרדפות ויכולות להתחלף, כי הן באמת אותו עניין במילים שונות!
וכאן ראוי להביא את דברי המלבי”ם הקדוש בהקדמתו לספר ישעיהו:
עמודי התווך אשר הפירוש נשען עליהם, הם שלושה:
א’. לא נמצא במליצות הנביאים כפל עניין במילות שונות, לא כפל עניין, לא כפל מאמר, ולא כפל מליצה, לא שני משפטים שעניינם אחד, לא שני משלים שהנמשל אחד, ואף לא שתי מילות כפולות.
ב’. לא נמצאו במליצות הנביאים ובמאמריהם, הפשוטים או הכפולים, מילות או פעלים הונחו במקרה מבלתי כוונה מיוחדת, עד שכל המילות והשמות והפעלים שמהם הורכב כל מאמר, לא לבד שהם מוכרחים לבוא במאמר ההוא, כי גם לא היה אפשר להמליץ האלוהי להניח תחתיה מילה אחרת, כי כל מילות המליצה האלוהית שקולה במאזני החכמה והדעת, ערוכים ושמורים מנויים וספורים במידת החכמה העליונה, אשר אך היא לבדה תשגיב בכוחה לדבר כן.
ג’. לא נמצא במליצות הנביאים קליפה בלא תוך, גוויה בלא נשמה, לבוש בלא מתלבש, מאמר ריק מרעיון נשגב, דיבור לא תשכון תבונה בו, כי דברות אלוהים חיים כולם אל חי בקרבם, רוח חיים באפם, רוח איום אביר אדיר ונורא.
איך המלבי”ם יכול לומר שאין כפל עניין במילים שונות, כשזה מובא בכמויות בכל פרשני המקרא?! וגם הרי יש כפילות העניין במילים שונות. אז מה הכוונה? מה החריפות בדבריו? מה רע לומר שכפל העניין בא ללמד על שתי בחינות שונות באותו עניין וכדומה? אז צריך להבין, המלבי”ם היה רב בבוקרשט בירת רומניה, והוא הנהיג בה את המאבק נגד המחדשים והרפורמים. ומההסתכלות הזאת, מהמשקפת המיוחדת הזאת, צריכים להסתכל על דברי הרש”ר הירש למעלה, שמי שלא מסתכל במשקפיים הללו בכל כתבי רבינו הרש”ר הירש – לא מבין את מה שהוא קורא.
אני בטוח שהמלבי”ם והרש”ר הירש יסכימו שהתורה חוזרת על עצמה, ויש כפילות הדברים. רק מה? זה לא הכל. הרד”ק והמצודות לא באו להעמיק בכל מכמני הכתוב, הם באו לפרש את הפשט, להסביר ולהבין אותו. מרוב שרוצים לדקדק בכל דבר עלולים לפספס את הכלי הפיוטי והדידקטי הנפלא של כפילות ושימוש במילים נרדפות. הרד”ק ובעלי המצודות לא מתיימרים לומר, וכן שאר הפרשנים, שזהו חזות הכל, סתם המקרא חסרה על עצמה ליופי המליצה. זה הרי מגוחך לומר זאת על תורת ה’! אבל כן, לפי הפשט צריך להבין ככה, כי כשרוצים להבין מליצת הכתוב, זה מאוד חשוב לדעת מה פירוש המילים, וכלי זה הוא יכול מאוד להועיל, בייחוד כשרוצים להבין מיהל אחת וניתן להבין אותה מילה קשה על ידי הכפילות שלה במילה יותר קלה ומוכרת לידה, מה שאין כן במילים שונות בתכלית.
יותר מזה, נראה שהרש”ר הירש לא מתבטא כנגד הרד”ק ובעלי המצודות. גם אם כן, זה באופן נקודתי, כי אולי שומשו פירושים קדושים אלה כקרדום לחפור בו ביד והניאולוגים והרפורמים ושאר מחריבי הדת. הרד”ק בא להביא את הפשט, והוא עשה זאת למופת, אבל הרש”ר הירש והמלבי”ם באים להעמיק יותר בפשט, וזה טוב ולגיטימי, והם בכלל לא מתייחסים לרד”ק ולבעלי המצודות שמגמתם החשובה והיקרה לא פוגמת כיהו זה במגמת הרש”ר הירש והמלבי”ם בביאור הכתובים, אלא זה עוד אחד משבעים הפנים.
אולי אפשר לומר, בדרך המליצה, כי הרי ידוע שבכל אחת מהספירות יש חילוקי ספירות, כלומר בחסד יש חס שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, וכו’, וכן בגבורה יש חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה, וכו’, וכו’. ככה גם בפרד”ס (פשט, רמז, דרש, סוד), יש גם בכל אחד מהפרד”ס פרד”ס משלו: פשט דפשט, רמז דפשט, דרש דפשט, סוד דפשט, פשט דרמז, רמז דרמז, דרש דרמז, סוד דרמז, וכך הלאה. והנה, אם ננסה לחלק בין הרד”ק והמצודות לבין הרש”ר הירש והמלבי”ם, אולי נוכל לומר שהראשונים הם ביאור את הפשט של הפשט, והאחרונים את הדרש של הפשט, עומק הפשט. אולם מי שלא נכנס למים הרדודים לא יוכל להיכנס לעמוקים, זה תנאי הכרחי לעבור דרך הרדודים להגיע לעמוקים.
והנה כל הדם והאש ותמרות העשן שבדברי הרש”ר הירש, לא מופנים כלפי הרד”ק והמצודות אלא כלפי אלה שמשתמשים בשיטת “כפל העניין במילים שונות” להתנגח ולזלזל בתורה. הרד”ק ובעלי המצודות לא זלזלו חלילה, אלא רק פרשו ברמה פשוטה יותר מאשר הרש”ר הירש, אך שניהם קודש ושניהם תורה, ושניהם הכרחיים. מי שרוצה ללמוד לימוד קל ופשוט ומתומצת של המקרא יפתח מצודות ויתענג על רוב טובו, ומי שרוצה יותר להעמיק בדברים יעיין לו במלבי”ם הקדוש. איש איש למלאכתו.
ועתה, שחילקנו בין שני העניינים בשיטת: “כפל העניין במילים שונות”, נוכל יותר להבין בעזרת ה’ את דברי הרש”ר הירש, המופנים כלפי אלה שרואים את שיטת “כפל העניין וכו'” כחזות הכל ותו לא, והופכים את דברי אלוהים חיים לרדידות כה בוטה ומזוויעה שלא ייחסו למשורר ולסופר בינוני. והנה, צריכים לצעוד מאוד מאוד לאט, להבין בדיוק מה רוצה הרש”ר הירש לומר, כי אם נפספס – זה יכול להיות נורא, ממש.
“תורת ההקבלה, וכפל העניין וכו’ – שיטת פירוש נוחה היא”. מה נח בשיטת פירוש זו? שלא צריך להתייגע על הבנת הכתובים? אז איזה פירוש הוא זה?! אלא, שיש כאן דיבור אחר לגמרי. מי שחושב ש”זה הפירוש”, זהו “חזות הכל כדברי הספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא” (ישעיהו כ”ט:י”א), היינו: שכאשר באים להבין את עומק הכתוב מפטירים: “זה כפל העניין במילים שונות”, כלומר, גם הרד”ק שהיה בקי בשורשי הלשון יסכים שיש עומק והבדל וכו’, אבל זהו הפשט, אבל אם היו באים לשאול בכל זאת מה בין שור וקונהו לחמור ואבוס בעליו, אז ודאי שהיה עונה ומנסה להבין מה החידוש בכל דבר, מסתמא.
הרש”ר הירש בא להתרעם על אלה הטיפשים אשר אין להם לא שכל ולא דעת ולא יראת אלוהים שחושבים שאין יותר עומק מאשר איפה שהאצבע שלהם מגעת. רואים כפילות וחושבים שזה כפילות. אכן זה כפילות, וזה צודק לומר שזה כפילות העניין במילים שונות, שהרי – זה האמת! אבל לעצור שם? להגיד שזה חזות הכל? רק בגלל ששאלו את פי הטיפש והכסיל אשר לא למד דעת – זה לא אומר שזה נכון!
זהו פירוש נח, פירוש שבשבילו לא צריך להתאמץ. מי שלא מאמין בחכמה האלוהית שבתנ”ך או אליבא דאמת – מי שחושב שחבורת בני אדם הדומים לבבונים כתבו את המקרא, דבר שלא ייחסו הטיפשים הללו לספרי גוים שונים אשר מריש ועד גמיר לא שווים את הקלף או האבן שעליהם נכתבו, אלא פשוט רואים בזה דרך נוחה לבטל את כל הקדושה והעומק שיש במקרא, בהגיע לאיזו הבנה שטחית במקרא וההסתפקות בזה. זהו “פירוש נוחה”, אבל כשמבינים שיש בזה עומק אינסופי, אז אין כאן “פירוש נוחה” אלא פשוט “פירוש אחד מיני אלף”, פשט למתחילים.
אולי לכן הרש”ר הירש מכנה את זה “תורת ההקבלה”, שעשו מזה הטיפשים תורה שלמה, שזהו כל התורה. לרד”ק ולבעלי המצודות, וכן לאברבנאל ולאלשיך שהשתמשו בזה כמה עשרות פעמים, ושאר מפרשי המקרא, אין זה “תורה” אלא דרך הבנה מסויימת, מאוד פשטנית ורדודה, אבל זהו אכן הבנה אחת, כי גם מים רדודים זה מים, ויש לזה את המקום שלו בוודאי, ואין לזלזל: “אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום” (אבות ד’:ג’).
“נראה בעינינו”. אין כאן רק איזה דיון תיאורטי שכלי רעיוני, אלא משהו שאפשר לראות אותו במוחש במציאות מול העיניים. בתוך האוניברסיטאות והמכללות שלהם אז יכולים הם להראות מאוד חכמים, הכסילים האלה שלא משכילים, אבל כשלוקחים את דבריהם ויוצאים החוצה לנסות את זה בשטח אם זה עובד – רואים שזה עלוב ומגוחך ביותר, ופשוט רואים את זה, לא צריך יותר מזה. ומה רואים?
ש”אין היא הולמת גם דיבור רציני של אדם, קל וחומר שאין היא ראויה לדבר אלוהים”. יש כאן שתי נקודות, פשוט הרש”ר הירש כפל את העניין במילים שונות. יש כאן קל וחומר, שבעצם, המושג של “כפל העניין במילים שונות” כחזות הכל וביאור שלם של הדבר, זהו לא טיעון הולם ששייך לומר בחברת אנשים בוגרים, זה לא מתקבל על הדעת של אנשים חכמים בעלי הבנה ושכל להפטיר משהו בכאלה שטויות, שכביכול היה פה רק “כפל העניין במילים שונות”.
לא יקרא אדם ספר או שיר וכו’ של אדם אחר, ויעיז בדעתו להפטיר אחריו כי הסופר או המשורר כתבו בכפילות העניין במילים שונות, ואין בזה שום נפקא מינה או משמעות שהסופר נסה להכניס חוץ מאיזה ייפוי חיצוני שטחי חסר ערך או משמעות כמו שמעלילים על המקרא. זה ממש ביזיון לשכל האנושי, לאינטליגנציה של בני אדם, וכל שכן למי שברא אותם ואת החכמה שלהם. זה פשוט לא יכול לעבור ברמה גבוהה אקדמאית, בייחוד לא על ספר שגם בלי הייחוס האלוהי הוא גאוני ומדהים בגאונותו.
ואז, קל וחומר בתנ”ך שהוא ספר אלוהי. ב”דבר אלוהים” לא ניתן להסתפק ב”כפל העניין במילים שונות”. לא את הרש”ר הירש ואת המלבי”ם יש לתרץ ולהבין, אלא את הרד”ק והמצודות ושאר המפרשים שמביאים אמירה כזאת של “כפל העניין המילים שונות”, אותם יש להבין ולהסביר לאור זה שהמקרא היא “דבר אלוהים”! אך מובן הדבר ולא צריך יותר להסביר, אך כן צריך את השפיות הרש”ר הירשנקית, ולזכור כי זה “דבר אלוהים” ולא איזה רומן או סיורי מעשיות או לא יודע מה, אלא “דבר אלוהים”, ודברי הרש”ר הירש כאן, דברים חריפים וקשים, הם הם האמת הפשוטה, כאשר גם מובן השימוש של “כפל העניין וכו'” אצל גדולי ישראל שאפילו הכי זה באמת בסדר.
ודברינו מוכרחים לאור המשפט האחרון בדברי הרש”ר הירש: “רק שיכורים, ואולי ילדים, ילהגו ללא מחשבה כפל עניין במילים שונות”. יש להדגיש: “ילהגו ללא מחשבה”. הרד”ק והמצודות לא “מלהגים ללא מחשבה”, הם לא מפטפטים או כתרגום הרב גלובוס, הם לא “ממלמלים”, אלא הם מביאים צורת פרשנות מסויימת, אבל זה לא חזות הכל, לא אומרים את זה כדרך קלה להבנת הכתובים לומר שזהו זה וכקרדום לבזות בו את המקרא!
שיכור הוא בלי דעת, ילד קטן הוא בלי דעת, זה איבד את דעתו וזה לא פיתח דעת עדיין, וזהו בדיוק מצבם של אלה שהרש”ר הירש כיוון אליהם את התותחים שלו, והאבחנה בין שתי קבוצות אלו מבוארת בעזרת ה’ במה שכתבתי על הדיבור הזה ברש”ר הירש לפני כשנה או שנתיים כשנתקלתי בו לראשונה וביררתי את הדברים עם הרב שמחה פרידמן, בעזרת ה’, ואם כי לא אעבור עליו ואערכנו כרגע אך הנה הוא בבלוק אחד כמו שלקחתי מליקוטי רעיונות שלהבת א”ש, בעזרת ה’:
כתב רבינו הרש”ר הירש: “תורת ההקבלה וכפל העניין וכו’- שיטת פירוש נוחה היא, אך נראה בעינינו, כי אין היא הולמת גם דיבור רציני של אדם, קל וחומר שאין היא ראויה לדבר אלוהים. רק שיכורים, ואולי ילדים, ילהגו ללא מחשבה כפל עניין במילים שונות” (רש”ר הירש על בראשית כ”ה:כ”ג), והדבר לכאורה תמוה, כפי שהתמיה לי הרב שמחה פרידמן על זה, כי הרי מילא בעל המצודות שהוא אחרון, אף שודאי גם הוא גדול, אבל גם הרלב”ג במקצת וכן הרד”ק מקדמוני הראשונים משתמש בשיטה זו כשיטה ממש לאורך כל פירושו לתנ”ך עשרות פעמים (המצודות משתמש בזה בבערך שש מאות מקומות), ולכן תמוה שכך ידבר הרש”ר בכזו חריפות כאשר מגדולי רבותינו השתמשו בעניין זה, ואף שודאי כולם יסכימו כי פה (בעניין דבר ה’ לרבקה) לא שייך “כפל העניין במילים שונות” משום שזה דבר ה’ בנבואה ולא סתם כפל את הדברים לרבקה ולכן אי אפשר לומר ככה, אבל עדיין הרד”ק והמצודות וכל בעלי השיטה הזאת לא סתם מפרשים ככה אלא כי זו שיטה שירית ומליצית שמשתמשים ליפוי השירה ולנוי הכתוב, ולכן קשה מאוד דברי הרש”ר. אולם לכאורה יש כאן צורך ב-ב’ הבחנות, קודם כל צריך להבין שיש הבדל בין שיטה פרשנית שבה הפרשן משתמש בכלי הזה של “כפל העניין במילים שונות” במקום שהוא רואה שזה הולם ומתאים כך לפרש, לבין שיטה שפשוט באופן גורף ללא שיקול דעת מפרש בכל מקום ככה, כמו לפרש כאן אצל רבקה את העניין הזה כאשר ברור שאין מי שיפרש ככה כאן משום שזה לא שייך, אלא הרד”ק וסייעתו משתמשים בשום שכל לראות איפה זה כן שייך ומפרשים שם ככה, ואיפה שלא שייך יפרשו אחרת, והדבר השני שצריך להבין זה שיש רבדים רבים לכתוב, ולא רק פרד”ס אלא פרד”ס דפרד”ס, כי יש להבין את פשט הכתוב, “מה כתוב?”, ולהבין את מדרשו של הכתוב, “איך כתוב?”, ואת סודו של הכתוב, “למה כתוב?” (וכן יש רמז שזה השוואה בין כתובים אבל זה כבר לא רק במקום של הכתוב הספציפי), וכן בדרש יש רבדים שונים, שיש את פשט הדרש, “מה קרה?”, יש את דרשת הדרש, “איך קרה?”, וכן סוד הדרש, “למה קרה?” (וכנ”ל להשוות בין מה שקרה כאן לקרה במקום אחר דומה ברמז), וכן בסוד יש סוד פשוט (עיין בהקדמת הרב משה צוריאל ל”לקט אהבת תורה”), וכן יש דרשת הסוד, ועומק הסוד, וכן הרמיזות לעומק הסוד, וכן ברמז יש את פשט הרמזים, ודרשת הרמזים, וסודות הרמזים, ורמזים לרמזים גם כן, והכל זה בתוך תורת ה’, שיש הרבה רבדים, ויש רובד שזה נכון באמת, “כפל העניין במילים שונות”. אך עוד צריך להבין כי הרש”ר בפירושו לתורה נלחם נגד המשכילים (פעם שמעתי ממישהו שאמר שלמד בהסטוריה שהיה הרש”ר מהמשכילים, והייתי צריך להתאפק “עד יעבור הזעם” אך עדיין הקפדתי זמנית על שככה ביזה תלמיד חכם ומלאך ה’ צבאות), שהמשכילים היו מפרשים את התנ”ך בדיוק כמו שהרש”ר כותב, ב”שיטת פירוש נוחה”, ואומרים כי כך הפירוש וזהו, ואין עוד עומק לכתוב, כי פשוט הכותב כתב כך וכך מסיבה ספרותית גרידא ללא כל עומק, או סתם כפל ללא שום סיבה חוץ מיפוי השיר, והכל בעצם הבל וריק מתוכן, ולכן ודאי ש”אין היא הולמת גם דיבור רציני של אדם, קל וחומר שאין היא ראויה לדבר אלוהים”, וכי הרש”ר צריך להסביר לרד”ק ולרלב”ג ולאברבנאל ולבעל המצודות מה זה דבר אלוהים?! אלא כוונת הרש”ר לא היית לרד”ק ולסייעתו שודאי יסכימו שיש עומק יותר גדול לכתוב, רק באו לפרש את הפשט, וראו לנכון במקומות מסויימים לציין שיש כאן כפילות, וגם ברובד הפשט הפשוט אין כאן תמיהה על מה שהוכפל כי ככה הכתוב נוהג להכפיל את לשונו בצורה מליצית ללא מטרה יותר עמוקה בדווקא (אם כי ודאי לכאורה יש), ולכן הם הפשטנים מסתפקים בזה ללא צורך להעמיק עוד, אך כמובן שיש כמו הרש”ר הירש והמלבי”ם והכתב והקבלה ורנ”ו והנצי”ב וכל חבר סייעתם שלא מסתפקים בזה ולא נשארים שם ב”כפל הנעיין” כי אף שזה נכון, זה לא מספיק למי שרוצה להבין יותר מה המסר כאן בדבר אלוהים ביותר דקות, אבל אותם משכילים שאליהם דברי הרש”ר מכוונים, הם באמת “רק שיכורים, ואולי ילדים”, שכן הם “ילהגו ללא מחשבה כפל עניין במילים שונות”, אבל הרד”ק וסייעתו מלהיגים עם מחשבה תחילה את כפל העניין במילים שונות על פי חישובים שלהם ושיקול דעתם ולפי מה מטרתם בפירוש שלהם וכמה ירצו להרחיב, ואף שעדיין נראה לכאורה שהרש”ר הירש חולק על שיטה כזו שנשאר רק שם, אבל הוא רק לוקח שיטה אחרת ולא אוהב את השיטה הזאת, אבל הדיבורים החריפים והשריפה הגדולה ששרף בהבל פיו, זה רק למשכילים ולא למלאכי ה’ צבאות אשר איש איש בדרכו פירש את דבר ה’, והמה עומדים יחד באותו מדף עם דבר הרש”ר והמלבי”ם וסייעתם. והנה כדרכו של רבינו צריך להבין למה כפל את לשונו לומר “שיכורים ואולי ילדים”, והרי מה לי ילדים ומה לי שיכורים? שניהם בלי דעת! אלא, יש משכילים שהם באמת משכילים ויכולים ללמוד תורה, רק הם שיכורים ולא מיין, אלא משכרות הכפירה והתאוות שגרם להם לכפור ולהתנהג כשיכור ולכתוב בבלי דעת, אך יש גם משכילים לא כל כך משכילים שהם כמו ילדים, שהבעיה אצלם זה שחסר להם ידע וחכמה כמו ילד שחסר לו חכמה, ואם ישכילו עוד ללמוד יותר ולהעמיק יותר אז יגלו עולמות ויחכימו ויוכלו לפרש באמת ולא כמו ילדים המהבלים הבלים, עוד גם אם דייקנו בדבריו, הרי אומר: “אין היא הולמת דיבור רציני של אדם”, והנה מזה הלשון הזה? אלא לא לרבותינו הקדושים כוונתו, אלא למי שקורה לעצמו “אדם”, שהוא “הומאני” והוא אדם חכם ומשכיל, אז הנה הרש”ר הירש אומר כי אין הדיבורים הללו מתאימים גם לא לאדם משכיל וחכם, אלא לשיכורים וילדים כנ”ל, ולכן גם אומר “שיטת פירוש נוחה”, כי הרד”ק וסייעתו באמת עמלו להבין את הכתובים ובמקום שראו לנכון אמרו שזה כפל העניין, אבל פה זה בבלי דעת שהמשכילים סתם בכל מקום שראו כפל ככה בצורה אבסולוטית פירשו שזה כפל העניין ולא ניסו להעמיק כלל בכוונה ואם זה שייך לפרש ככה שם בכלל גם לפי הפשט הפשוט: