אברהם שלמה אופנבכר Avraham Shlomo Offenbacher

עיון ברש”ר הירש בעניין “יושבי ביתך”

(אברהם אופנבכר, תורת החיים, שיעור ה’, י”ז תשרי ה’תשע”ט)

“אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה” (תהילים פ”ד:ה’). מה זה “יושבי ביתך”? ולמה אשריהם של יושבי בית ה’? ולמה זה מסתיים ב”סלה”? בעזרת ה’ נענה על כך מתוך דברי רבינו הרש”ר הירש לסידור, על ה”אשרי” הראשון, בפסוקי דזמרה של שחרית (עמוד מ”ז):

מזמור זה מתחיל בפסוק: “תהילה לדוד ארוממך”. הפסוק “אשרי וגו'”, תהילים פ”ד:ה’, קדם לו, הואיל וממנו למדים לשהות שעה קלה קודם לתפילה כדי לכוון את לבו, כלשון חז”ל: “חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת. מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא: אשרי יושבי ביתך”, למעשה אפילו הישיבה גרידא בבית האלוהים, יש בה משום השראת אווירה טובה על רוח ונפש, שהרי מהרהרים בה’ ובייעודו של המקום, להתנשא אל ה’ ולטהר את עצמו לפניו.

“יושבים בביתך” לא נאמר, כי אם “יושבי ביתך”. אין התקדמות אמיתית לקראת הישע כשיושבים רק לפרקים בבית ה’, אלא חייבים לקחת איתו את הרשמים, בהם התרשם שם, לחיים שבחוץ, ובכך, כביכול חיים כל ימי החיים בבית ה’ – “יושבי ביתך”. בדרך זו מהווים כל החיים שיר השירים המפרסם שמו יתברך. כך נמצא השתלבות לרעיון שבפסוק – תהילים קמ”ד:ט”ו – שההתקדמות הבלתי פוסקת לישע מובטח לעם המשעבד את עצמו – “ככה” – במעשיו ובגורלו להדרכת ה’ ולהנהגתו כאלוהיו.

הרש”ר הירש פותח קודם בשאלה, מדוע מקדימים למזמור “תהילה לדוד” (תהילים קמ”ה) את הפסוק הלכאורה לא קשור: “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה”? אז ברור, כהנחת יסוד, שאם זה יובא אז יובא כאן, בריש “תהילה לדוד”, ולמה? כי עיקר פסוקי דזמרה זה פרקי “הללויה” שהם ה”הלל בכל יום” (שבת קי”ח ע”ב, עיין שם ברש”י), לכן לפני פסוקי דזמרה נאמר פסוק זה.

אבל באמת, מה העניין בפסוק הזה? אז מה זה “אשרי”? “כל התקדמות לטוב ולישע הנה מנת חלקו של זה” (רש”ר הירש על בראשית ל’:י”ג). אשרי מי שמתקדם והולך ומתפתח בדרך הטוב. ומי הוא המאושר הזה? “יושבי ביתך”, וכמו שכותב הרש”ר הירש על הפסוק הזה בתהילים: “מה מאושרים ומתמידים בהתקדמותם הם אלה שאינם מרוחקים מביתך”. מי שיושב בבית ה’ – הוא המאושר.

לכן מקדימים בפסוק זה את פרקי ה”הלל בכל יום”, כדי לומר לאלה הבאים בשערי בית ה’ להללו, כי זה המאושרים שבאים להלל את ה’ בביתו, כמו שעושים בשחרית ובמנחה בקוראנו את הפסוק הזה. אמנם, כמו שמציין הרש”ר הירש גם בסידור, והן בתהילים: “לא יושבים בביתך הם, כלומר שבים אל ביתך לפרקים, כי אם יושבי ביתך, עושים את כל חייהם עלי אדמות בביתך, כלומר בסביבתו הקרובה במקום, אשר כל חייהם מהווים שיר המפרסם אותך בהתגלויותיך”.

 ההבחנה הזאת בין “יושבי ביתך” לבין “היושבים בביתך”, כפולה: הן מצד שהם לא מתיישבים אקראיים ארעיים אלא יושבים בהתמדה, והן מצד שזה לא הישיבה אלא מושג הישיבה, כמו שיתבאר בהמשך בעזרת ה’. והנה זה מזכיר את דוד המלך: “חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך” (תהילים קי”ט:נ”ט), ואמרו ז”ל: “אמר דוד: ריבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות” (ויקרה רבה ל”ה:א’).

מה הכוונה במדרש? וכי באמת לא היה דוד מגיע לשום מקום מלבד בתי כנסיות ובתי מדרשות? אלא שבסופו של יום, תמיד רגליו היו מכוונות לבית ה’, תמיד הכיוון שלו היה להגיע לבית ה’, להפוך כל מקום שהוא מגיע אליו לבית ה’, ושבסוף כל ייעודו לחזור לבית ה’. ככה גם “יושבי ביתך” הם גם אלה שלא נמצאים פיזית בבית ה’, אך שם זה מקום בקביעות שלהם, וכמו שאמרו ז”ל: “עשה תורתך קבע” (אבות א’:ט”ו), ולאידך: המלאכה ארעי (ברכות ל”ה ע”ב), ומה הכוונה בכך?

לאו דווקא שמי שעוסק במלאכתו רוב היום הא העושה מלאכתו קבע ותורתו ארעי, כי הרי דוד המלך היה עסוק מאוד בניהול הממלכה, וכי באמת עסק רוב היום בתורה? אלא, ששאלת הקבע והארעי איננה שאלת זמן ותפיסת מקום אלא שאלת חשיבות, מה יותר חשוב: המלאכה או התורה? התורה היא החשובה, ולכן גם המלאכה הארעית היא מכוונת לקיום התורה, וכך גם כל דרכיו של דוד היו מכוונות לבית ה’, לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

והנה, לא כתוב “לומדי ביתך” או “מתפללי ביתך” וכדומה, אלא מה? “יושבי ביתך”, מה העניין דווקא בישיבה? “אפילו הישיבה גרידא בבית האלוהים, יש בה משום השראת אווירה טובה על רוח ‏ונפש”. לא צריך ללמוד או להתפלל כדי לקבל את ההשפעה הטובה של בית ה’. ללמוד ולהתפלל אפשר גם במקום אחר, אבל הישיבה בבית ה’ זה רק בבית ה’. זה דומה למה שאמרו על ארץ ישראל: “אווירא דארץ ישראל מחכים” (בבא בתרא קנ”ח ע”ב), יש משהו ב”אוויר”, בחוויה בעצם ההימצאות במקום מסויים, גם בלי לעשות כלום שם.

הא, אבל יתכן רק לשבת בארץ ישראל ולא לעשות כלום ולהחכים? וכי יתכן והאדם יקבל השפעה טובה מבית ה’ כשהוא יושב באופן פסיבי ולא עושה כלום? הרי יש מספיק אנשים שישבו בבית ה’ שנים ולא נראה שהיה עליהם השפעה כזו או אחרת, ולכן מה העניין? אלא צריך יותר מזה, כי הרי לא “יושבים בביתך” אמור, שזה יכול להיות גם מי שיושב שם בקביעות, אבל הוא לא מ”יושבי ביתך”, זה לא ה”מקום” שלו, הוא לא התחבר למקום.

איך מתחברים למקום? אז הסיבה לכך שאפילו הישיבה גרידא בבית ה’ יש בה משום השראת אווירה טובה על הרוח והנפש, מסביר הרש”ר הירש, שזה משום: “שהרי מהרהרים בה’ ובייעודו של המקום, להתנשא אל ה’ ולטהר את עצמו לפניו”. אבל הבה נדייק, הרי להרהר בכך אפשר גם כן במקום אחר, ולכן נראה שאין הכוונה שהאדם היושב בבית ה’ מתנתק וככה משקיע את כל כוחותיו להרהר בקדושה, אלא משהו קצת אחר.

כשהאדם יושב ופותח את הלב לשאוף את ה”אוויר” של המקום, אז מאליו הוא יבוא לידי הרהור בה’ ובייעודו של המקום, לרצות להתנשא אל ה’ ולטהר את עצמו מכל טומאה. הרי כבר אמר הרמב”ם ז”ל: “אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה” (איסורי ביאה כ”ב:כ”א), דהיינו, שהאדם המשתומם ולא חושב, שהוא פנוי מחכמה, הוא לא מתפלל ולא לומד וכדומה, אז הוא מתחבר לרוח המקום, ואם זה בית כנסת או בית מדרש, הוא מתחבר לקדושת המקום (עיין בזה בספר המקנה על קידושין כ”ט ע”ב בעניין אווירה של ארץ ישראל).

אם אדם נמצא בסתם מקום, הוא יתחבר לאוויר של המקום הסתמי הזה, ואז בוודאי יבוא לידי הרהור עבירה חלילה, אבל אם הוא בבית הכנסת או בבית המדרש, ולבו פתוח לשאוף מאוויר המקום, והוא מביט במקום ומתחבר אליו בעומק, הוא מ”יושבי ביתך”, אז הוא יתחיל להרהר בה’, ב”בעל הבית” של המקום, ומרוב המראה המרשים שעומד לנגד עיניו באופן חי וקיים ופיזי ומוחשי ביותר, אז הוא יהרהר על ייעוד המקום הזה, וממילא יבוא מאליו לידי מחשבות על היטהרות והתנשאות קרבה אל ה’.

חוץ מזה, שהאווירה הטובה שיש בבתי כנסת ובתי מדרש, של אנשים מתפללים ולומדים וזה, זה יכול לסחוף את האדם למחשבות דומות. זה נותן אווירה טובה, ולא לחינם שמיניסטים מחפשים בתי מדרש סוערים ותוססים כי זה נותן אווירה טובה לרוח ולנפש. זה גם יסביר מדוע יושבים דווקא בבית הכנסת שעה קלה לפני התפילה ולא בבית, ולמה? כי עצם הישיבה במקום כזה עם אווירה טובה, עם אוויר טוב, עוזר לאדם לכוון את לבו, בלי מפריעים חיצוניים שיש באוויר של מקומות אחרים שמחניקים את הנפש ולא מאפשרים לאדם לכוון את לבו בקלות כל כך.

אבל חוץ מהנקודה הזאת, של השייכים בית ה’, שזה מקומם ולא מקום אחר, יש גם את הנקודה הפשוטה, כי: “אין התקדמות אמיתית לקראת הישע כשיושבים רק לפרקים בבית ה'”. בפרק השני לאחרון ב”יסודות החינוך” כרך א’, על חובת האם בישראל בחינוך הבן, הרש”ר הירש מסביר שאין להסגיר את התורה כמו איזו דת בתוך “היכל הדת” כזו או אחרת, לא משנה כמה מרשים ויפה יהיה, כי לא כך הם חיי תורה.

“אלא חייבים לקחת איתו את הרשמים, בהם התרשם שם, לחיים שבחוץ, ובכך, כביכול חיים כל ימי החיים בבית ה'”. בעצם, במובן מסויים, כשדוד אומר שהוא חישב ללכת לבית פלוני וכדומה, ואז יצא שהגיע לבית כנסת או בית מדרש, זה בעצם האמירה כי בית ה’ לא היה איזה מקום פיזי מסויים, “היכל דת” ותו לא, אלא כל מקום שהוא הלך אליו, כל מקום שהוא “התיישב” בו, נהיה כמו בית ה’, שהאור והקדושה והיראת שמים וכו’ שהתגלו בבית הכנסת או בבית המדרש, התלוו אליו לכל מקום שהלך.

ככה, אפשר לחיות תמיד בבית ה’, ככה האדם הוא מ”יושבי ביתך”, מהאלה שיושבים בבית ה’ – בכל מקום שהם הולכים, ולא רק יושבים “לפרקים” בבית ה’ כשהם מגיעים למבנה של בית הכנסת או בית המדרש. וכך גם יובן, ש”לפרקים” זה גם יכול להיות עשר שנים כאברך בישיבה, ואז אחר כך “יוצאים לחיים” ושוכחים את בית הכנסת ובית המדרש מאחור, או כאשר האדם מרבה לשבת בבית המדרש או בית הכנסת אך בצאתו הוא עוזב את הרשמים שקיבל משם מאחורה, כמו צב שמשאיר את שריונו מאחור.

“בדרך זו מהווים כל החיים שיר השירים המפרסם שמו יתברך”, כי אין חלק בחיים שלא קשור לתורה. אם בת כנסת ובתי מדרש הם בגדר “בית ה'” כי שם מתגלה שם ה’, אז בכל מקום האדם ילך ויפרסם את שם ה’, ואז בעצם המקום ההוא ייהפך גם הוא ל”בית ה'”. עיין בקונטרס “תכלית הכוסף” (דרשה לבין המיצרים א’), בפרק התשיעי (האחרון) ביארתי בעזרת ה’ איך האדם לוקח את בית המקדש לביתו והופך את הבית שלו לבית המקדש, אבל זה גם נכון כלפי כל מקום שהאדם הולך, אם זה בית האבל או בית המשתה או איזו מסיבה או חגיגה וכדומה.

רק מי שהוא מ”יושבי ביתך” כנ”ל אז אשריו, הוא תמיד ילך בדרך הישר ומתקדם לישע ולטוב באמת, כי הוא תמיד עם “בית ה'”, ולא יפול חלילה לאחר עלייה נפלאה בבית ה’ חזרה למטה כשעזב את בית ה’. והנה, הרש”ר הירש ממשיך ומסביר, בעצם, מדוע מתחילים את מזמור קמ”ה עם הפסוק הראשון מהמזמור הקודם: “שההתקדמות הבלתי פוסקת לישע מובטח לעם המשעבד את עצמו – ככה – במעשיו ובגורלו להדרכת ה’ ולהנהגתו כאלוהיו”.

כך כותב הרש”ר הירש שם בתהילים: “אשרי המשעבד עצמו בגורלו ובמעשיו להדרכת ה’ והנהגתו”. מה הקשר? אז הישיבה בבית ה’, כאמור: “מתמסר אל הרעיון המתבטא במקדש; אף הוא מחדיר אל לבו את המחשבות וההחלטות הנלמדות מבית ה’; שכן רק על ידי כך יכולה הישיבה בבית ה’ להיות מטרה של כיסופים אנושיים” (רש”ר הירש על ויקרא ח’:ל”ה), שכן על ידי התמסרות גמורה לה’ הוא בעצם לא רק “יושבי” בבית ה’ אלא הוא “יושבי ביתך” ומפיץ את האור הזה החוצה והופך כל מקום ל”בית ה'”.

לפני הפסוק האחרון במזמור קמ”ד דוד מתאר איך עם ישראל משועבד לה’, ולכן מסיים בכך ש”אשרי” מי שהוא משועבד לה’, שהוא מוצא את כל אושרו ושמחתו וטובתו בה’, ולא רק “מרצה” אותו לפרקים, ולכן “אשרי” מי ש”ככה לו” – שהוא משועבד לה’, ש”ה’ אלוהיו”. ואחרי שהאדם משבח את המשועבד לרצון ה’, את אלה שהם “יושבי ביתך” של ה’, אז הוא הולך ומשבח ומפאר את ה’, לא כאיזה אל הוא בא לרצותו, אלא בתור אלוהיו ואדונו שמדריכו בכל חייו, ומשבחו ומהללו ומגדיל את טובו בעיני הבריות שגם הם יזכו לטובה הזאת ויתחברו אל “יושבי ביתך”.

והדבר הזה הוא מאוד חשוב, הרעיון הזה של “יושבי ביתך”, ולכן דוד מסיים את הפסוק עם המילה “סלה”, וכמו שמבאר הרש”ר הירש: “קבל את מה שנאמר קודם בטרם תשמע דבר חדש, כנס עתה במחשבה את כל אשר שמעת, שכן ראוי הוא לשמירה, להתבוננות, לשיקול הדעת ולשהייתה הנפש בו” (רש”ר הירש על תהילים ג’:ג’).

עוד לפני “אשרי העם שככה לו”, עוד לפני זה, רק על הרעיון של “יושבי ביתך”, שהם “עוד יהללוך” בגלל שההלל שלהם זה לא רק שירי ריצוי ופיוס בשעת עבודת הפולחן שלהם ב”היכלות” האלה, אלא זה “הילול” של אורח חיים שלם ומלא בתור “יושבי ביתך”, שההילול הזה הוא קידוש השם של הפצת אור ה’ בכל מקום והפיכת כל מקום ל”בית ה'”, ורק הרעיון הזה שדווקא ההלל הגדול יבוא מ”יושבי ביתך”, ולא מזה שהם יבואו לבית ה’ להללו אלא שהם יפיצו את אור ה’ בעולם בתור “יושבי ביתך” – זה דורש באמת מחשבה רבה והתבוננות עמוקה לפני שממשיכים לדבר על כך ש”אשרי העם שככה לו”, כי עוד לפני שרואים שגם בפן הלאומי זה דבר “מאושר” וטוב, קודם כל צריך להבין שזה מתחיל בפרט אשר הוא מאושר בעבודתו יתברך בתור “יושב ביתך” תמיד ולא לפרקים.

וה”עוד יהללוך סלה” זה גם בתור פרטים, שאז במצטבר כל הפרטים האלה מעצבים את האומה הישראלית, ואז “אשרי העם שככה לו”, שכל פרט ופרט ממנו הוא מ”יושבי ביתך”, ואף אם רוב היום שלהם איננו ב”בית ה'” של בתי כנסיות ובתי מדרשות – אך לשם מועדות רגליהם, וכל מקום שהם מגיעים הם הופכים גם אותו ל”בית ה'”, כי שם זה ה”מקום” ששם הם “יושבים” בהתמדה תמיד, ולכן גם כל מקום שמגיעים אליו מקבל מהרוח הזאת של בית ה’ שתנהל את המקום לפי רצון ה’. ומתוך מצב הפרטים – גם “אשרי העם שככה לו”, כאשר “ה’ אלוהיו”.

עיונים ברש”ר הירש על חטא ראובן

(אברהם שלמה אופנבכר, תורת החיים, שיעור ה’, ליל כ’ כסליו ה’תשע”ט)

כתוב בתורה: “ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל” (בראשית ל”ה:כ”ב), ועוד יעקב אומר בפירוש: “פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה” (בראשית מ”ט:ד’), דבר נורא אנו שומעים כאן! ואומרים חז”ל: “כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר: ויהיו בני יעקב שניים עשר – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים – וישכב את בלהה פילגש אביו? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עוון, ולא בא מעשה זה לידו…אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו? עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי הייתה צרה לאמי – שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?! עמד ובלבל את מצעה” (שבת נ”ה ע”ב).

והנה, איך חז”ל יכולים לומר ש”כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה”, נגד פשט כתובים?! אלא מוכח דמוכח בלי צל של ספק, מכל המקרים המובאים שמה בגמרא על “כל האומר פלוני חטא – אינו אלא טועה”, שבוודאי יש כאן חטא, והחושב שאין כאן חטא – הרי זה הופך את התורה לפלסתר, אלא מה אני מקיים “אינו אלא טועה”? שהכוונה היא, כל מי שחושב בכל המקרים הללו שהצדיק ההוא חטא ב-א’, הוא אינו אלא טועה ולא הבין, אלא חטא ב-ב’. נגיד, במקרה של ראובן, הלה בלבל את יצועי אביו, וזה נקרא שחילל את משכבי אביו, וזה נכתב בצורה הזאת הכה חריפה היות וראובן היה כה צדיק, אז נחשב לו כאילו שכב את בלהה, אבל ברור שזה לא הפשט כי מיד התורה אומרת שבני ישראל שניים עשר, ולא היה זוכה ראובן להימנות בין השבטים אילו עשה כן באמת (עיין סוטה ל”ו ע”ב).

הרש”ר הירש על אתר מבאר את הדברים מעט שונה ומוסיף עוד נדבך לעניין, ועל פי דבריו נאמר שלשון חז”ל של “בלבל יצועי אביו” זה או שהכניס את מיטת אביו לאוהל בלהה או שזה לשון נקייה למה שעשה, ואלו דבריו: “בחייה של רחל, היה יעקב חי גם עם לאה ושאר הנשים. משמתה רחל – פרש גם מהן. ואפשר לפי זה, כי ראובן שכב באוהל בלהה כדי להחזיר את יעקב אל אמו, למען ישמע האב כי הבנים תמהים על פרישתו ממשפחתו. אך הוא לא השיג את מטרתו, יעקב נשאר פרוש”.

ובמקום אחר כתוב: “ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתייחש לבכורה, כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף” (דברי הימים א’ ה’:א’-ב’). רואים כאן שיש קשר עמוק בין מה שראובן חילל את יצועי אביו במה שבלבל את יצועי אביו, או שכב באוהל בלהה, לבין זה שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף, שהוא לא רק לא עשה פגם כזה בפן של הקדושה, אלא אף עמד בנסיון קשה בעניין הזה: “ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה” (בראשית ל”ט:י’, ועיין סוטה ל”ו ע”ב).

ובמקום אחר, אפשר אולי למצוא יותר עומק לחטא הזה של ראובן, בדברי הרש”ר הירש. אחרי שמכרו את יוסף וראובן חוזר לבור, ומגלה שאיננו שם, הוא אומר: “הנער איננו ואני אנה אני בא” (בראשית ל”ז:ל’), והרש”ר הירש מבאר: “לא יהיה לי מקום בו אוכל להיות שקט, בו אוכל לשאת את עיני, העולם כולו יתרחק מעלי. ואולם מה ראה להרגיש כן? אולי פשוט מתוך שלא עמד בכח מספיק נגד המעשה. הוא התחיל במצווה ולא גמר אותה. אך מניין תשות כח זו, הרי הוא היה הבכור? אולי מפני שגם הוא לא היה נקי מכל עוון. עדיין לחצה עליו הכרת חטאו. הכרת חולשתו הוא נטלה ממנו את הכח לעמידה תקיפה יותר”.

על איזה חטא הרש”ר הירש מדבר? על חטא “וילך ראובן וישכב וכו'”. שם התבטא חוסר יכולתו להיות בכור, לראשונה, ולכן על זה אומר יעקב: “פחז כמים אל תותר”. הבכור אמור להוביל את שאר הבנים בדרך הנכונה, אבל בכור פוחז רק יוביל אותם לאבדון, ולא הוא יכול להנהיג את שאר הבנים, אלא צריך מנהיג אחר שיוכל להיות נגיד לשאר הבנים ולהיות להם לבכור, למען הוליכם בדרך הטובה. לכן דווקא יהודה נבחר לכך, יהודה שעליו נאמר: “אתה יודוך אחיך” (בראשית מ”ט:ח’), למה? “צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני” (בראשית ל”ח:כ”ו), הוא מסוגל להכיר בחטאו ולחזור אחורה, לא כ”פחז המים” שלא נותר לו כבר אפשרות לשוב, אלא כארי שמתגבר ונעצר וחוזר לאחוריו, לא כמו כלב עם זנבו בין רגליו, אלא כארי, בגבורה ובכבוד.

אולם יוסף הוא זה שנטל את הבכורה, כאמור. הוא הרי הבכור הבא, הבכור של האשה השנייה, של רחל. ליעקב היו שתי נשים: “האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכר לשניאה” (דברים כ”א:ט”ו), ולמה “לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור” (דברים כ”א:ט”ז)? מפני שזהו בדיוק “בלבול המצעים”, ולכן היות ויעקב ביכר את יוסף מעל שאר אחיו: “אותו אהב אביהם מכל אחיו” (בראשית ל”ז:ד’), זה קלקל את השורה, וראובן איבד את בכורתו בחטא הנורא הזה של “וילך ראובן וכו'”. מה הכוונה? אז הרש”ר הירש שם ממשיך ואומר אפשרות אחרת מדוע ראובן היה לבד בצערו:

“האחים פעלו מתוך פחד. הם נתייראו שיוסף יעלה עליהם, ויקפח את עצמאותם. רגש זה – מטבע הדברים – צריך היה להיות קרוב אל לבו של ראובן. שני בכורים היו בבית יעקב, ראובן ויוסף, ויוסף היה מהאשה העיקרית. מטבע הדברים שהחשד יפול על ראובן תחילה. משום כך התרחק, משום כך נתיירא עתה שלא ינדו אותו, ואכן בסופו של דבר חששותיו נראו מוצדקים. הבכורה ניטלה מראובן וניתנה ליוסף”.

כידוע לנו, ראובן לא רק שלא כיוון לקנאות על בכורתו שנלקחה ממנו בחיבוב יוסף על פני שאר האחים, אלא התכוון להצילו מקנאת שאר האחים (עיין ברכות ז’ ע”ב), רק מה? בגלל שאהבת יעקב ליוסף קלקלה את השורה והוא חיבב את יוסף מעל שאר האחים, יצא שהיו עלולים לחשוד בו שהוא עומד מאחורי  מכירת יוסף, כי סוף סוך היה לו אינטרס גדול בכך, כי הוא הבכור האמיתי, וכאילו בא יוסף לגנוב את בכורתו. אכן, באמת נלקחה בכורתו, אך לא בגלל מכירת יוסף, אלא בגלל שבלבל את יצועי אביו, אז מדוע הרש”ר הירש מזכיר את איבוד בכורתו של ראובן ליוסף ביחס למכירת יוסף?

נראה לומר, שהשורש של פחדו של ראובן שעלולים לחשוד בו כאחראי על מכירת יוסף, באותו שורש של בלבול יצועי אביו. מה הוא? היות ויעקב כן ביכר בן אחד על שאר הבנים, כו שאמרו ז”ל: “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים” (שבת י’ ע”ב). ולמה באמת יעקב עשה כן? כי “אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה” (בראשית רבה נ”ה:ח’), אהבת יעקב ליוסף קלקל את השורה והוא נתן ליוסף שני סלעים מילת יתר על אחיו, ואז זה גרם לשנאה שמקלקלת את השורה ומכרוהו האחים למצרים.

הבלבול הזה שנוצר, זה אותו בלבול של בלבול יצועי אביו בידי ראובן. מרוב קנאתו לאמו, מרוב אהבתו לאמו, הוא התבלבל והחליט לעשות מעשה שלא יעשה,  וזהו קלקול השורה בגלל אהבה. בכור, בתור בכור, אמור לנסות להתעלות מעל הקלקולים ולא להיכנע אליהם, ליישר בחזרה את השורה היכן שהתקלקלה ולא להיכנע אליה. היות ולא הצליח, הוא גרם אחריו לשאר אחיו למכור את יוסף, כי מאחר והבכור בלבל את יצועי אביו בשביל קנאה לאמו, האחים שחששו לחייהם הם (עיין רש”ר הירש על בראשית ל”ז:י”א-י”ב) קלקלו ומכרו את יוסף למצרים.

לכן ברור שראובן לא שכב את בלהה, כל הבעיה הייתה שהוא בלבל את יצועי אביו, הוא לא תיקן את השורה אלא התקלקל עם קלקולה, ואז ממילא גם שאר אחיו, בעקבות הבכור, קלקלו בגלל שהתקלקלה השורה משנאתם ליוסף. מה שאין כן יוסף, לא קלקל עם קלקול השורה, לא נכנע, ולא שכב את אשת פוטיפר, אלא שמר על השורה. שכן קלקול השורה קשור מאוד לצניעות וקדושה, ולא לחינם התבטא הקלקול אצל ראובן בבלבול יצועי אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב אותה, כי קלקול השורה זה בעצם חסד נפול, אם מצד אהבה או שנאה לא מבוקרת. זה חסד נפול, שמרוב אהבה או שנאה האדם עושה שלא כדין, וזהו פריצות, לפרוץ את הגבולות הראויים. הן נתינת עוד שני סלעים מילת והן בלבול יצועי האב, שני המעשים הללו הם קלקול השורה בגלל אהבה, בגלל אהבה שפרצה את הגבולות של המוסר הנכון.

יוסף, לעומת זאת, שומר על הגבולות, ולכן בכל מקום שמדברים עליו: “ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי, וירא אדוניו כי ה’ איתו וכל אשר הוא עשה ה’ מצליח בידו, וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו” (בראשית ל”ט:ב’-ד’), “ויהי ה’ את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר, ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה, אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה’ איתו ואשר הוא עושה ה’ מצליח” (בראשית ל”ט:כ”א-כ”ג).

יוסף יודע לשלוט על עצמו ולשמור על הגבולות, כך שלא תתקלקל השורה, ובכך הוא מוצא חן בעיני כל רואיו, ובוטחים בו שיתפעל את הדברים בלי דאגה, כי הוא ישמור על השורה שלא תתקלקל. זה ממש ההיפך מראובן, מ”פחז כמים אל תותר”, שהמים הוא לגמרי ההיפך משמירת השורה, כי המים נוזלי וטבעו להתפזר לכל כיוון ללא דרך, אלא להתפשט, והוא הסמל של החסד, וכשהוא לא בשליטה זהו סמל החסד הנפול, כמו המבול. ויוסף שומר על השורה, הוא דואג שהכל יישמר כראוי.

ומאין זה נובע? ובכן, “פחז כמים אל תותר” נובע מחוסר שיקול הדעת, מעשייה פזיזה בלי יישוב הדעת וחשיבה על הדברים בשכל. לעומת זה, יוסף מתאפיין דווקא בחכמה ובשכל שלו: “ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך” (בראשית מ”א:ל”ט). הרי יש לשים לב, מה מנע מיוסף לחטוא עם אשת פוטיפר? “באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?” (סוטה ל”ו ע”ב).

מה היא הטענה הזאת של יעקב? או יותר מזה: מה פירוש ראיית יוסף את דמות דיוקנו של אביו בחלון עם טענה כזאת? אז אמנם השורה אכן התקלקלה, ויוסף בא לחטוא בתחילה (לפי רב או שמואל בסוטה ל”ו ע”ב). והנה אנו רואים כאן שלכאורה גם יוסף הוא “פחז כמים”, גם הוא עשה מעשה פזיז ובא לחטוא, אז במה הוא שונה מראובן? חובה להבין, אם לא היה יצרו של יוסף תוקפו, לא היה אפשר להשוות אותו לראובן, שזה “פחז כמים” וזה לא, כי לזה יש יצר ולזה אין!

ליוסף היה יצר הרע, והיצר הזה קלקל את השורה, ויוסף בא לחטוא. לעומת ראובן ש”פחז כמים” ובאמת חטא בסוף, יוסף השתמש בשכל שלו ועצר את עצמו, נמנע ליפול בקלקול השורה ותיקן אותו. השכל הזה מתבטא דווקא בראיית דיוקנו של אביו. יעקב מידתו מידת האמת (מיכה ז’:כ’), והאמת היא, שגם כאשר השורה מתקלקלת, לא נכנעים, ומיישרים אותה בחזרה. על ידי שבא לחטוא אנו מבינים שהיה ליוסף יצר, ואז ממילא כשנמנע אחר כך מלחטוא זה משום שהוא התגבר, הוא התגבר על קלקול השורה, כי היה לו שכל, והשכל אמר לו סברה, והיות ויוסף חשב בשכל הוא נמנע בשל כך מלחטוא, היות ולא רצה להיקרא רועה זונות.

הרי מה זה אומר שיוסף לא רצה להיקרא רועה זונות? וכי בשביל דבר כזה חיצוני של “מה יגידו” או “מה יכתבו עלי” יוסף נמנע מלחטוא, ולא בגלל ש”וחטאתי לאלוהים” (בראשית ל”ט:ט’)?! אלא שבגלל שלא רצה יוסף לחטוא לאלוהים, הוא השכיל למה לא לחטוא, השכיל איך להשיב את השורה. השורה התקלקלה, הוא בא לחטוא אף שזה חטא חמור, אז איך מתקנים את זה? משכילים להבין למה זה לא שווה את זה, למה זה לא שייך. לא בגלל שזו הסיבה העיקרית לא לחטוא, אבל כאשר השורה מתקלקלת צריך ליישר אותה בכל מיני דרכים מקלקולה. על ידי השימוש בסברה שכלית יוסף החזיר את עצמו לשורה, והחזיר לעצמו את השפיות, כאשר ברור שעיקר העניין זה רצון ה’.

תיאור מדינת התורה לעתיד לבוא בב”א

מאת אברהם שלמה אופנבכר

קרני השמש משתקפים מקלעי העורב העולים מקצוות בית המקדש העולה עשרות מטר באוויר. כל זהב הבית זוהר ובוהק לאור השמש, והאוויר הצח מרענן את ריאותיו של כל העולה אל הר בית ה’, עם רוח קלה הנושבת בו ומאווררת אותו מכל רוחות רעות ומרוממת את מצב רוחו למעלה לגובה המקדש.

העולם משערי חולדה – מדרום – דרך עיר דויד, יכול לראות את ארמון המלוכה מתרומם לימינו לגובה של כמה עשרות מטרים. ארמון גדול, שיוצא מזרחה ובולט מעל מדף בגב ההר. שמה, בחלק המזרחי צפוני של הארמון, זה מקום המגורים של משפחת המלוכה, המלך והמלכה וילדיהם. החלק המערבי צפוני של הארמון זה מקום מושבו של המלך עם שריו ועבדיו על עסקי המלכות, שם גם המלך מקבל קהל ושופט ודן את העם ביושר ובצדק, כשרוח ה’ נחה עליו וממלאת אותו בחכמה ובבינה ובדעת ביראת ה’.

החלק הדרומי של הארמון, הוא קטן יותר, ושם כל משרדי השרים של הממלכה, שרים אשר רק המלך לבדו בחר אותם, מתוך התייעצות עם יועצים ובכירים ומנהיגי העם, ומתוך קבלת הסכמה מהסנהדרין היושב בלשכת הגזית. שרים אלה נבחרו בקפידה, כאשר לכל אחד מהשרים האלה היה צריך להיות ארבעה תנאים מחייבים: אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע.

לבד משרים ממש, היו גם המשרות החשובות של הכהונה הגדולה, המזכיר של המלך (האחראי על רשימות וחשבונות ולו”זים וכו’, והוא ה”מזכיר” וה”סופר” במקרא), ראש הסנהדרין, ראש הישיבה, דובר המלך וראש יועצי המלך.

ואלו הם השרים של מלכות ישראל: שר עליון (ראש השרים, הנשיאות), שר האוצר (אוצר, אנרגיה, מס), שר הצבא (ביטחון חוץ, מודיעין חוץ, הצבא), שר השוטרים (ביטחון פנים, מודיעין פנים, התחבורה), שר הדינים (משפטים, שב”ס), שר הקהל (פנים, העבודה והרווחה והשירותים החברתיים, עלייה וקליטה), שר ההפצות (חוץ, התפוצות, תיירות), שר התורה (חינוך, תקשורת, תרבות והספורט, המדע והטכנולוגיה), שר הנפש (בריאות, נבואה, עבודת המידות), שר המסחר (חקלאות ופיתוח הכפר, הכלכלה והתעשייה), שר פיתוח הארץ (הבינוי והשיכון, פיתוח כל חלקי הארץ, חקר הארץ היסטורית וארכאולוגית, קק”ל), שר בני נח (ההסברה, קליטה ועלייה של גוים, וכל המשרדים ביחסם לגוים).

בנוסף על שניים עשר שרים אלה של מלך ישראל, יש גם נשיאי ישראל, הממונים על אזורים. יש את נשיא יהודה הממונה על דרום הארץ ועל שבטי יהודה ושמעון. גם לשמעון יש נשיא. יש את נשיא חצי המנשה הממונה על עבר הירדן והמזרח. יש גם נשיאים לראובן וגד. יש את נשיא אפריים שהוא ממונה על אפריים ומנשה ובנימין ודן הדרומי, והוא גם ממונה על מרכז ומערב הארץ. יש גם נשיאים למנשה שבתוך ארץ ישראל ובנימין ודן. יש את נשיא יששכר שהוא ממונה על צפון הארץ ועל שבטי דן הצפוני ואשר וזבולון ויששכר ונפתלי. יש גם נשיאים לזבולון ואשר ודן הצפוני ונפתלי. יש גם נשיא לוי שהוא אחראי על כל פריסת הלויים בארץ ועל כל מ”ב שערי הלוייה וגם על הכהונה, וגם על פריסת השמעונים בארץ. כל הנשיאים המנויים כאן הם תחת לשר העליון, שהוא המשנה למלך והוא מבני יוסף.

מבין נשיאי ישראל יש ארבעה האחראים על ארבעה רוחות השמים – צפון ודרום ומזרח ומערב – ועל אלה ארבעת חלקי הארץ הם אחראיים, כאשר יש שניים עשר נציבים בארץ, חוץ מנשיאי ישראל, האחראיים על שלטון החלק שלהם במקביל לשרי המלכות, ולכל נציב שניים עשר איש השליחים של שניים עשר השרים בתחום וחלק של הנציב. זאת ועוד שחלק מנשיאי ישראל הם טפלים, כגון נשיא חצי המנשה טפל לנשיא שבט מנשה בתוך הארץ, ונשיא דן הצפוני טפל לנשיא דן הדרומי, ונשיא שבט לוי טפל לנשיא בנימין כאשר הוא גם משתייך לשלטון הכהן הגדול, וגם לממונה של נשיא בנימין היושב בשילה ואחראי על כהונה והלוייה שמחוץ לירושלים.

שניים עשר הנציבים הם: נציב הנגב (שמעון ודרום יהודה), נציב חוף הים (דן הדרומי ומערב אפריים ומנשה), נציב ההר (צפון יהודה, מערב בנימין, מרכז אפריים, דרום מנשה), נציב הירדן (מזרח של בנימין ואפריים ומנשה ויששכר), נציב יזרעאל (מזרח יששכר ודרום אשר וצפון מנשה), נציב הכינרת (דרום נפתלי, זבולון, מרכז אשר), נציב גולן (דן הצפוני, צפון נפתלי ואשר), נציב הבשן (חצי המנשה), נציב הגלעד (גד, עמון), נציב ארץ סיחון (ראובן), נציב סיני, נציב ארם, נציב ערב (מואב, אדום).

הרשויות התחלקו לפי שבטים בפועל: השר העליון – משנה למלך – היה מאפריים, שר האוצר מאשר, שר הצבא מגד, שר השוטרים מדן, שר הדינים מיששכר, שר הקהל ממנשה, שר ההפצות מנפתלי, שר התורה משמעון, שר הנפש מלוי, שר המסחר מזבולון, שר פיתוח הארץ מיהודה, ושר בני נח מראובן. הממונה על הכהונה והלוייה מחוץ לירושלים והשמעונים המפוזרים בארץ בשילה היה בכלל משמעון, הכהונה הגדולה כמובן כהן שסגנו היה אחראי על הכהונה והלוייה בירושלים, המזכיר של המלך היה מיהודה, ראש הסנהדרין מיששכר, ראש הישיבה מבנימין, דובר המלך מאפריים, וראש יועצי המלך דן.

המזכיר משוייך ישירות למלך, והוא המתווך בין המלך למשנהו, והוא גם מזכיר הארמון ומנהל אותו. ראש העיר ירושלים היה בכלל מבנימין והיה כפוף ביחד עם ראש עיר דויד והר ציון למזכיר המלך, כאשר בפועל היה משנהו של המזכיר שהיה דובר הארמון של המלך כאשר המזכיר עצמו ממש ניהל את הארמון בפועל ואת הלו”ז של המלך ומשפחתו. המלך היה אחד משלושת עמודי המלכות, והוא היה “הרשות המבצעת”, כאשר היה לו שלטון טוטאלי על כל המלכות מהבחינה המדינית. אך “הרשות המחוקקת” הייתה הסנהדרין, והיא בלתי תלויה במלך, ואף שהמלך יכול לחוקק חוקים גם כן וליישמם ולשפוט את העם, הרי הוא כפוף להחלטות הסנהדרין בלשכת הגזית. נשיאי השבטים היו ראשי בתי הדין של השבט שלהם, והיו כפופים לסנהדרי הקטנה שבפתח העזרה, כאשר הנציבים היו  נידונים בבית דין בפתח הר הבית, וכל בית דין בארץ היה אמנם כפוף לבית דין של השבט, אך גם מחוייב לתת דין וחשבון לבתי דין של הנציבים שהיו כפופים לסנהדרי קטנה שבהר הבית. וכן בתי דין של בני נח היו כפופים לבין דין שבפתח הר הבית, אך נשיאי בני נח היו כפופים לשר בני נח. ראש הסנהדרין הגדולה בלשכת הגזית הוא ראש ה”רשות המחוקקת”, שליח ה’ להקים את התורה וחוקותיה בארץ.

לבד מלמלך, שר הדינים היה כפוף ישירות לראש הסנהדרין, שכן כל הדינים של המלך עברו את ביקורת לשכת הגזית. אחרי ראש הסנהדרין יש את ראש הישיבה, שאליו שרי התורה והנפש היו כפופים לבד מלמלך. הוא היה ראש הישיבה הגדולה המרכזית העולמית בירושלים מצפון לבית המקדש, וגם אליו היה כפוף ראש הישיבה הגדולה המרכזית עולמית לבני נח בהר הזיתים, קרוב מאוד להיכל פרה אדומה הסמוך למקום שריפת פרה אדומה. בהיכל פרה אדומה היו ארבעה מוסדות, לבד מעצם מקום שריפת הפרה האדומה: המכון לחקר בתי קברות בכל הארץ שבראשו עמד אחד מחברי הסנהדרין, וכן בית דין גדול לגיור שבראשה עמד אחד מחברי הסנהדרין, בית הדין לייחוסים היה עומד שם בראשות אחד מחברי הסנהדרין, כשהכל בעצם היה מכח הסנהדרין בלשכת הגזית וכזרוע ארוכה שלהם, ובית מדרש לחנוכת לויים וכהנים לעבודת המקדש שראש הישיבה שלה היה כפוף לסגן הכהנים. בהר ציון עמדה היכל מלכי ישראל ששם כל קברי מלכי יהודה, ויש שם ישיבת דוד המלך ששם חינכו מורי הוראה ומנהיגי קהילות בישראל.

דובר המלך היה כפוף ישירות למלך אך בפועל היה מתחת למשנה למלך, והוא היה מי שבפועל יצא בכל ישראל כשליח ישיר של המלך. יועצי המלך היו מתחת לראש יועצי המלך שהיה כפוף למזכיר המלך. עוד אדם שהיה כפוף למזכיר של המלך היה יושב ראש הממשלה, שהיה אחראי על ישיבות המלכות והיחסים עם כל חלקי הממשלה של מלכות המלך. כל הכפרים בישראל – ששם גרו רוב המוחלט של אוכלוסי ישראל – היו חייבים להיות משוייכים לעיר מוקף חומה, ששם ניהלו את העיר שבעת טובי העיר, שהיה מורכב מכך: ראש העיר, אב בית הדין של העיר, הכהן או הלוי של העיר, נציב נשיא השבט, נציג הנציב האזורי, המזכיר של העיר שהיה אחראי על כל הצדדים הטכניים שלה, ונציב ראש העיר ירושלים שכל הערים הגדולות היה להן גם כפיפות ישירה לראש העיר של ירושלים. כל שבעת טובי העיר היו חייבים לגור בתוך העיר ולא באו מבחוץ. נציב הנציב האזורי היה אחראי על כל הכפרים הכפופים לעיר, ונציב ראש ירושלים היה אחראי על הקשר בין העיר לשאר הערים, והמזכיר של העיר היה אחראי על תשתיות, וראש העיר היה אחראי על פנים העיר.

הכהן או הלוי של העיר היה בעצם נציב של “רשות השופטת” בעיר. הרי הכהן הגדול לא היה כפוף לא למלך ולא לנשיא הסנהדרין, אלא היה רשות בפני עצמו של שפיטה, שהיה לה כמובן זיקה לשתי המוסדות השולטות – הסנהדרין והמלכות – ופעלה מכוחם ועל פיהם. כשלא הייתה מלחמה, הכהן המשוח מלחמה היה ראש השוטרים ואליו היה כפוף שר השוטרים, ולרוב היו אלה כוהנים ולויים בכל הארץ שהיו שוטרים ושופטים את העם ומענישים מטעם בתי הדין. ראש רשת בתי הכלא של המדינה היה כפוף לכהן משוח מלחמה, והוא היה מלוי, והיה מנהל את בתי הכלא ואת מוסד העבדות בישראל. אל סגן הכהנים היה כפוף שר הנפש, וכן כל מערך הנבואה ובתי הספר לנבואה היו מתחתיו.

בפועל מי שניהל את בתי הספר לנבואה בכל הארץ היה הממונה על הכהונה והלוייה שישב בשילה, כאשר הוא היה מרכז גם את הנביאים בכל הארץ מתחת לראש הישיבה הגדולה לנבואה בשילה, והוא היה משבט יששכר. היו בתי ספר לנבואה הפרוסים בכל הארץ, מתחת לישיבה הגדולה לנבואה בשילה, שהייתה מתחת לישיבה המרכזית העולמית בירושלים. הישיבה המרכזית לנבואה הוקמה דווקא לא בירושלים, בשביל השקט והרוגע והניתוק מהמרכז הסואן של הארץ, כאשר כל מי שרצה ללמוד בישיבה זו היה צריך לעבור דרך ישיבת דויד המלך “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”, והיו מתחת לישיבה לנבואה בשילה עוד שבע ישיבות הפריסה ארצית שלשלם היו משוייכים כל שאר בתי הספר הקטנים, ואלו הן: בבית אל, בחברון, בהר כביר, בחשבון, בפנואל, בחצור הגלילית ובמגידו.

ביחד עם שלושת הרשויות שמנהיגות את הארץ, קרי: כתר מלוכה (“המבצעת”), כתר כהונה (“השופטת”) וכתר תורה (“המחוקקת”), היה גם רשות רביעית בבחינת “כתר שם טוב” (נבואה). ראש הנביאים היה יושב בשילה בראש הישיבה הגדולה המרכזית לנבואה, כאשר ראש הכולל לנביאים בישיבת דוד המלך היה כפוף לראש הנביאים בשילה. בראש שבעת הישיבות הקטנות יותר לנבואה בכל הארץ שאליהן היו כפופות כל בתי הספר לנבואה, עמדו נביאים גדולים שאליהם נקצבו כל האנשים לקבל עצה והדרכה ותושיה. ובעצם, היו עשרה נביאים גדולים באותו זמן: שמונה ראשי ישיבות, אליהו שלא היה לו שום תפקיד ממשלתי כלשהו והיה כביכול כפוף לנביא הגדול בשילה, והנביא שישב בעיר דוד והיה היועץ הראשי למלך והייתה לו לשכה בשערי חולדה, ושם היה שופט את העם בדבר ה’, ולא היה לו כפיפות אלא לנביא הגדול שבדור שישב בשילה. המלך היה גם בא אליו לעצה, או שהיה הנביא מגיע אליו לארמונו. הנביא הזה ששימש את המלך היה בבחינת “מבקר המדינה”, ולכן מחד היה היועץ הראשי למלך והיה לו רשות לבוא לתוך כל כינוס וישיבה מלכותית, וגם מאידך היה קשור לעם ועיקר עיסוקו לבד מבקרת המלך היה לעזור לעם הבאים למקדש, והיה גם נביא המקדש ואחראי על הנביאים שבירושלים ובמקדש מחוץ לכולל נביאים בהר ציון.

לבד מאלה עשרת הנביאים היו עוד נביאים רבים מאוד שהיו כפופים לנביאים אלו. כל הנביאים ה”ממוסדים” בבתי ספר לנבואה היו כפופים לראש הבית ספר הכפוף לראש ישיבת הנבואה שהוא נמצא באזור שלה. היו נביאים בכל הארץ והם היו כפופים לנביא של יריחו שהיה כפוף לממונה על הכהונה והלוייה והשמוענים מחוץ לירושלים בפועל שישב בשילה, אף שבעיקרון היה גם כפוף לנביא הגדול של ישיבת שילה. בכל נציבות היה נביא שהיה ממונה על נביאי ישראל בנציבות הזאת, והיה כפוף לנביא של יריחו, ושם היה בית דין גדול לנבואה, שבמקרה הצורך העלו נביאי שקר לסנהדרין בלשכת הגזית. הסיבה שהנביא האחראי על כל הנביאים שנביאים בפועל ישב ביריחו ולא בשילה, כי רצו להרחיק את הנבואה מכל שאר הרשויות, אז מי שבפועל עמד על הנביאים ישב ביריחו, אף שבאו כולם דרך שילה או ממקום הכפוף לשילה, וגם הנביא של יריחו היה קטן מנביאו של שילה. לרוב הנביא של המלך היה גדול מהנביא של שילה, אך עדיין נתמנה נביא שילה לנביא של כל ישראל, כאשר הנביא של יריחו היה נביא הנביאים של ישראל. אך כל ישראל שבאו לעצה מהנביא הגדול אם לא מהנביא של המלך במקדש, היו הולכים לנביא של שילה, ואם לא אז לאחד משבעת הנביאים ראשי ישיבות האחרים, ולא לנביא שביריחו דווקא, אם כי גם אליו באו כמובן, אך הוא היה עסוק בקשר עם הנביאים שלא כנביאים ראשי ישיבות הנבואה שהיו עסוקים בחינוך לנבואה והפצת אור הנבואה ודבר ה’ בארץ.

היו כוללי נזירים בכל מיני מקומות בארץ: בגלעד, בקדש נפתלי, בצפת, בעכו, בצור, באילת, בבאר שבע, בעקרון, ביריחו, באדרעי, בסוכות, בשילה, בהר תבור, בגזר, בצוער ובעוד מקומות. בליש ובעזה היו הכוללים המרכזיים (צפון ודרום) של נזירים, שבראשם עמדו נביאים הכפופים לנביא של יריחו, ונזירים היו משוחררים מכל שייכות לנציבויות והיו מתחת לנביא של יריחו בפועל למעשה אך היו משוייכים בכלל לאחד משלושת מזכיריו מהנביא של המקדש והמלך, שהיה בעצמו נזיר. שני המזכירים האחרים היו האחד הקשור למלך והשני שהיה דואג ללשכתו בשער חולדה ובפניות של העם. בנוסף, המזכיר שהיה ממונה על לשכת הנביא היה קשור לארבעה פקידים המשוייכים לארבעת הנביאים שאחראים על ארבעת חלקי הממלכה לפי רוחות השמים, שהיו ממונים על המצורעים של האזור. היה כהן שהיה מגיע למזכיר ומקבל ממנו את המידע על המצורעים ושולח מכתבים לערי הכהונה הקרובים לאיפה שהמצורע לטפל בו ולעדכן את הכהן האחראי על המצורעים במקדש. בכל שבוע האחראי התחלף, וכל שבוע האחראי החדש התעדכן במה קורה עם המזכיר של הנביא. הסיבה לכך היא שלא רצו לקבוע כהן על הצרעת, ובכלל גם לא רצו שמישהו ידע על כל המצורעים של ישראל כל הזמן, אבל לאידך כן צריך מי שידאג לכל המצורעים שיגיעו ולתיאום של מצורעים בפריסה ארצית איפה כולם בבדד שלהם ושבכלל יש מקומות מוכנים לכך רחמנא ליצלן שלא נזדקק, והסיבה שהכל מתרכז ישירות במקדש זה כדי שלא יתביישו המצורעים יותר מדי שלא ידעו פקידים הקרובים אליהם על היותם מצורעים וכו’.

דאגה לערי הלויים היה ביד לוי בשילה שתחתיו היה גם האחראי על תיקון הדרכים לערי מקלט ותיקון ערי המקלט ודאגה להם, בתוך כל ערי הלויים. הלוי האחראי על ערי הלויים היה כפוף לממונה על הלוויה והכהונה והשמעונים מחוץ לירושלים, והיה אחד מפקידיו. עוד פקיד שלו היה זה שפרסם כל חצי שנה מי הם הכהנים והלויים הכשרים לקבלת תרומות ומעשרות. הפקידים האחראים על ערי הלוייה וערי המקלט היו גם כפופים ישירות לשר הקהל, ושרי הקהל הזוטריים של הנציבים היו כפופים להם במידת מה גם כן. גם ענייני עגלה ערופה עברו דרך פקיד של הממונה בשילה. עוד פקיד היה מי שדאג לכהנים ולויים הבאים למשמרותיהם שידעו מתי צריכים לבוא והדרכים יתוקנו וגם שבתיהם יושמרו כשהם במקדש. ברגע שנכנסים כהנים ולויים בשערי ירושלים, הרי הם תחת פיקוד סגן הכהנים. עוד פקיד של הממונה הוא האחראי על נחלות ובתי לויים וכוהנים שנחלטו להם מההקדש או בערים מוקפות חומה, היות וגם זה מפקיע במידת מה את הבית או את הנחלה מהשבט והנציבות שהבית או הנחלה נמצאת בה, או חבר מושלי העיר שהבית בו.

ישנו משרד, שהוא מחובר הן לשר בני נח והן לשר ההפצה, וזהו משרד אומות העולם. זהו משרד מיוחד שמתייחס לאומות העולם כאומות. שר בני נח מתייחס לאנשים הגויים הפרטיים, בין אם הם גרי תושב המקיימים שבעה מצוות בני נח ומקבלים עליהם את מלכות ישראל בארץ, ובין אם הם כאלה חסידי אומות העולם היושבים בחוץ לארץ. שר ההפצה קשור לכל גויי חוץ לארץ, שיהיו חסידי אומות העולם או חכמיהם או אפילו לא זה. אבל זה ביחס בין מדינת התורה לבין גויי הארץ. משרד אומות העולם זהו בעצם ארגון שמהווה גלגול למה שנקרא  בעבר חבר הלאומים או האומות המאוחדות. הם אחראים על האומות ועל תפקודם כהלכה ושיגיעו בסוכות לחוג לפני ה’ ככתוב בנביא, ועוד דברים שלא קשורים ליחסי חוץ מדיניים אלא בהיותם אומות גויות כחלק מהאומות של ה’ יתברך.

מתחת לשר פיתוח הארץ יש פקיד שאחראי על טיפוח ירושלים, כאשר עבודתו מתחלקת לשלושה חלקים, שעל כל אחד מזכיר, והם: טיפוח ירושלים רבתי כולל כל “בנותיה”, טיפוח העיר המקודשת, וטיפוח הר הבית ומקום המקדש. המזכיר של דאגה לטיפוח הר הבית ומקום המקדש הוא בקשר ישיר לכהנים המחזיקים את הבית ואת ההר, ודואג שהכל מתפקד נכון. הוא גם מספק תקציבים. כמובן שיש דאגה לכל הארץ, אבל במיוחד על ירושלים, ובייחוד על הר הבית. יש גם פקיד האחראי על ערי המקלט לדאוג לתפקודם היעיל והטוב שהכל בסדר שם, והוא פקיד של הממונה בשילה על הכהנים והלויים והשמעונים מחוץ לירושלים. הוא פקיד של הממונה, אך כפוף וחייב להביא דו”חות לשר פיתוח הארץ.

בעניין המיסים במדינת התורה, זה מתנהל בצורה מאוד מיוחדת. אין מיסים על כל דבר ועניין, ממש לא, אך כן יש מיסים חובה בין מעשר לחומש על כל ההכנסות הכספיות של האדם, שאינם תרומה לצורכי קודש וציבור. גם מי שנותן מעשר, הוא מחוייב לתת עוד מעשר לכל מיני ארגוני קודש וחסד ובתי כנסת ובתי מדרש אחרים, ובעיקר שיותן חומש מכספו של כל יהודי לצדקה ולחסד, אלא אם כן יש אישור משר האוצר חמישים אחוז הנחה על מיסים, שנקרא במין בדיחותא כזאת: “הנחת הגרע” [1]. אין מיסי קרקעות היות והקרקע איננו שייך למלכות, אבל יש מס קבוע שנקבע על פי גילו ומעמדו וכושרו של האדם, שזה למלכות. הכספים האלה, ועוד שליש מכספי המעשר-חומש, ממנים את המלכות על כל אגפיה כדי שתוכל לתפקד. שני שלישים האחרים מהמעשר-חומש הולך לכל מיני מיזמים ממלכתיים של מלגות לבני ישיבה, עזרה כספים לעניים, עזרה ליתומים ואלמנות מחד וליולדות וזוגות צעירים מאידך, ריפוי חולים וקבורת מתים, בינוי בתי כנסת ובתי מדרש ובתי תמחוי וארגוני חסד כאלה ואחרים.

הפקיד אולי הכי חשוב של שר האוצר הוא נגיד בנק ישראל. בנק ישראל הינו הבנק היחיד הפועל במדינת התורה, ואין עוד בנקים. ולמען הסדר הטוב, כל גמ”ח כזה או אחר צריך להירשם ברשימת הגמ”חים בבנק ישראל. נגיד בנק ישראל הוא מצאצאי בני יוסף. בבנק הזה אין שום צורה של ריבית חס ושלום, אלא הנגיד וכל עובדי הבנק בכל הסניפים בכל הארץ מקבלים מימון מהמלכות. לכן כל אחד יכול פשוט ללכת לפתוח חשבון בבנק. כל הסניפים אותו דבר וכולם פשוט שלוחות של הבנק הגדול בירושלים, שנמצא על דרום הר ציון, ממש משתקף מהקצה מעל עמק גיא בן הינום ששם לב לבה של הבורסה והתעשייה והעסקים של מדינת התורה, וזהו מרכז תעשייתי עצום שמתרחב דרומה (ולא עולה על הר הזיתים) לאבו תור ובית חנניה. בשביל הנוחות, הכספים נשארו בתור ניירות ומטבעות סמליות, אך השמות והשווי השתנה. ישבו חכמי ישראל וקבעו מחיר קבוע לשעורה אחת, וקבעו שחצי פרוטה, שעשוי ברזל והיא קטנה, ואין בה שימוש כל כך באמת. ואז שמונה פרוטות זה איסר, מטבע גם נחושת אבל לא ממש קטן כמו הפרוטה אבל גם קטן. ואז שני איסרים זה אגורה שהוא נחושת מבפנים ומבחוץ כסף חלוק חצי חצי. שתי אגורות זה גרה, שהוא רובו כסף ומיעוטו מבחוץ נחושת. שש גרה זה דינר או רבע שקל וזה מכסף, ושני דינרים זה בקע או חצי שקל שזה מתומן ומכסף, ואז שני בקעים זה שקל העשוי מכסף בפנים ומבחוץ זהב, ואז יש זהוב שכולו זהב ושווה שש שקלים (יוצא איפה שהמטבע הגדול ביותר זה זהוב, ששווה מאה עשרים שקלים של המדינה הציונית המורדת של פעם). ואז יש שטרות. שטר של חמישה זהובים שהוא אדום, ושטר של עשרים זהובים שהוא כתום, שטר של שלושים זהובים שהוא צהוב, שטר של חמישים זהובים שהוא ירוק, שטר של מאה זהובים שהוא כחול, שטר של מאתיים זהובים שהוא סגול.

בכפר השילוח יש ישוב יהודי של אברכי ישיבת הר ציון שגרים שם למטה, ושם גם יש מדרשה ובתי ספר לבנים ובנות ותלמוד תורה וישיבה קטנה. קרוב לשם בהר המשחית יש רפת גדול מאוד של מגדל בהמות, שנקרא “תמיד קרבן”, שזהו מפעל לגידול קרבנות. יש שמה פרים וכבשים ועיזים ויונים ותורים, וכל מי שרוצה לקנות קרבן הולך להר המשחית וקונה קרבן. יש שם שפע בהמות ועופות ובחירה רחבה מאוד. מי שמנהל אותו הוא משבט גד. רובם של הבהמות והעופות בכלל לא גדלות שמה, אלא מהגולן או מעבר הירדם או מהבקעה או מהגליל או מהמדבר, והם מיובאים לשם כשהם מוכנים להיות קרבנות ואם הם באמת תמימים וכו’. אפשר ללכת לשם לבחור בהמה, ואז היא תשלח ל”כותל” (יש מעבר צר לפני הכותל המערבי שפעם היו מתפללים בו שנשאר ריק מבהמות היות והיא נקדשה למאות שנים כבית כנסת), ממש צמוד לשערי חולדה ממערב, ששם שומרים את הבהמות והעופות שהוזמנו, והולכים לשם לאסוף אותן בדרך למקדש. רק בערב פסח אז קונים ישר מהכותל מרוב הצורך בכבשים שכל ישראל באים להקריב. בערב פסח יש ממש מסוקים שבאים ומעבירים בזהירות ובעדינות כבשים מהר המשחית לתוך רחבת הכותל. יש פשוט נחיל בלתי פוסק של מסוקים, שש עשרה במספרם, ועוד זה מעלה חזרה את ארגז הבהמות לעוף חזרה ומגיע מסוק אחר מאחוריו ומתחיל להוריד את הארגז, וככה תמיד יש ארגז מחכה לפריקה או טעינה בשתי המקומות בכל רגע. כל מסוק מחזיק בארגז גדול המכיל בנוחות עשרה טלאים. זאת ועוד שבלילה קודם כבר העבירו במשאיות אלף טלאים לשם מבעוד לילה. אחרי שבערך ארבע מאות עד חמש מאות טלאים נמכרים, אז המסוקים מתחילים לעבוד. משתמשים במסוקים ולא במשאיות מפני ריבוי האנשים הבאים לירושלים. אך לפעמים קורה שיש באמת מחסור בטלאים, ויש פחות ממאתיים חמישים בכותל, ואז שולחים שלוש משאיות כפולות מלאות בעוד שלוש מאות טלאים.

תם ולא נשלם.

[1] כי הגר”א זה שמדבר על כך שיש לתת חומש צדקה ולא רק מעשר.