בס”ד, י’ בסיון תש”פ
למע”כ מרנן ורבנן
גדולי הדור שליט”א
אחדשמעכת”ה וש”ת
נתבקשתי ע”י א’ מאנשי האמת נקיי הדעת של דורנו, לשאול פי גדולי הדור כדת מה לנהוג בענין דלקמן:
א) נתגלגל לידי אמש דו”ח מרכז המחקר של הכנסת מתאריך 4 במרץ 2003 ובו נתונים מדהימים: בישראל ישנם (באותו זמן) 92 מעוכבי חיתון (כולל גם ממזרים וודאיים וגם ספק ממזרים), 169 חללות, ו-345 נואפות האסורות לבועל. זהו מסמך שכל הנתונים שמופיעים בו הם בלתי הגיוניים בעליל. והרי קי”ל דמניינא הוי סימן. וכעי”ז קי”ל גם ד”הדמים מודיעים”. ובנדו”ד כל הסימנים מורים על כך שמדובר פשוט בישראבלוף אחד גדול, ותל”מ.
וזה כמובן גם מצטרף לנתון הידוע שמשום מה, וממש במקרה, בכ-95% מתביעות הגירושין המוגשות לבתי הדין הרבניים נמצא שהתביעה מוצדקת ויש חיוב גירושין מוחלט עפ”י הדין. [ואגב, אין מה לדאוג ל-5% הנותרות. לאחר שניתן פסק דין שאין חיוב גירושין, הנהלת בתי הדין מעבירה את התיק (בד”כ באישור נשיא בית הדין הגדול) להרכב ידוע בחיפה, אשר חיש מהר משנה את הפסק.]
וכמו שלא הגיוני בעליל שיש בישראל רק 375 נואפות, ורק 169 חללות, ורק 92 ממזרים (כולל שתוקים), בשעה שרק לפני 30 שנה היו רשומים למעלה מ-5000 ממזרים ושתוקים, ולאן נעלמו כולם, כמו”כ בלתי הגיוני בעליל שכיום כ-95% מתביעות הגירושין מסתיימות בחיוב גירושין, בשעה שרק לפני כ-30 שנה כתב הציץ אליעזר (בחלק כ”ב) שמעטים מאוד המקרים בהם על פי ההלכה ניתן לפסוק חיוב גירושין.
ב) בתאריך ד’ בסיון (לפני פחות משבוע) הופיעה בבית דיננו אם לבחורה שתוקית (דהיינו שלא ידוע מיהו אביה) לצורך בירור יוחסין. ומההחלטה הבודדת שיש בתיק הרבנות אודותיה – נראה בבירור שזה ממש לא מעניין אותם, ולא מבצעים שום בירור כלשהו. וכך גם לדברי האם שהופיעה בפנינו – לדבריה היא התחילה בדיון ברבני לדבר על האב (הבועל), אך הדיין (אב”ד מת”א) קטע אותה באמצע שטף דבריה, ואמר לה שזה לא מעניין אותו, כי הם מתעניינים רק לגבי האם ולא לגבי האב!!!
כמו”כ, בהחלטה של הרבנות כתוב לגבי הבת השניה (שאביה מתגורר עם אמה בקביעות כ”ידועים בצבור”) ש”לאום אביה אינו ברור“. ניסינו בדיון אצלנו להיאחז בזה, כיון שאם הבועל השני הוא לפחות ספק יהודי, אזי שמא שייכת עדיין “חזקת האם מהני לבת” (היינו לבת הראשונה שאביה מעולם לא היה מתגורר בקביעות עם האם), אך כששאלנו ע”כ את האם היא מאוד התפלאה על הכיוון, כיון שמאז ומתמיד הם ידעו בבירור שה”ידוע בצבור” שלה הוא רק בן לאב יהודי, אך אמו רוסיה נכרית בוודאות.
אז למה בית הדין הרבני כותב “לא ברור” כשזה באמת ברור ועוד איך?! [ונפקא מינה למשל שאם אביה בוודאי גוי אז אסורה לכהן, ואילו בספק גוי יש המתירים משום ספק ספיקא.]
אך כאמור שיא השיאים לכאורה, הוא שכל העיסוק של בית הדין הרבני נסב אך ורק על ענין הלאום, בלי שום דיון כלשהו על כשרות היחס, וכך מבחינתם בלא שום בדיקה וחקירה, אפילו לא עלובה ומינימלית ביותר, הוכשרה הבת לבוא בקהל בלי שום החלטה אופרטיבית, רק פשוט מכיון שנתבטלו דיני שתוקים מעם ישראל!!! ואם לא היה החתן המיועד פונה בשאלה לרבי אברהם שרמן ודורש בעקבות כך בירור יוחסין, אז לכאורה לא היה מתבצע שום בירור לעולם ועד!!! והלא דין מוסכם הוא שלפחות לכתחילה מחוייבים אליבא דכו”ע לבדוק ולשאול את האם מיהו האב?!
ג) פניתי לרב חשוב שליט”א בענין זה, וכתב אלי: חמור מאד עכ”פ זה המיילים של הרב … החתום על המסמך אולי כדאי לשלוח לו. הוא אדם עניו ומשתדל להיות אמיתי.
והדברים מרפסן איגרי, כמה גדול כח הסיטרא אחרא בעקבתא דמשיחא לבלבל בין עובדי השם לאשר לא עבדוהו, שהרי אותו דיין מתל אביב התיר בשנת תשע”ז, יחד עם עוד שנים מליצני הדור, אשת איש לשוק בלא גט מנימוקים מופרכים, וכשניסיתי להיכנס עמו במו”מ הלכתי של ממש, הוא פשוט לא הבין למה להחמיר כאשר ישנם לא פחות מ-17 ספיקות לקולא?!
[1 – שהאשה (!!!!!) טוענת שבבית הוריו של החתן היו מניחים את החמין על הפלטה לאחר השקיעה, וממילא לפי חלק מהדעות יש לחתן דין של גוי ואין קידושיו קידושין. 2 – שאם היא היתה יודעת מראש מה יקרה עמו בעתיד לא היתה מסכימה להתחתן עמו. 3 – שפניה של הכלה היו מכוסות בהינומא והעדים לא ראו את פניה. וכו’ וכו’].
ובשנת תשע”ח חידש הנ”ל חידוש הלכתי נועז, לפיו כל הרכב של בית דין אזורי בארץ ישראל דינו כ”מקום הוועד” ביחס לכל בד”צ אחר ברחבי העולם, ולכן זכותה של האשה היוצאת בשאלה לברוח מבעלה החרדי המתגורר בבלגיה לארץ ישראל עם הבת היחידה, להוציא את הבת לתרבות רעה, ואז לדרוש שבית הדין הרבני בתל אביב יוציא “הרחקות דרבינו תם” כנגד הבעל החרדי המתגורר בבלגיה ובוחר שבד”צ מחזיקי הדת באנטוורפן ידון בתביעת האשה. וכל זאת משום שבד”צ מחזיקי הדת באנטוורפן הוא בית דין פשוט, ואילו הוא עצמו עם שני ליצניו הוא “מקום הוועד”.
ולכן הוציאו על הבעל הרחקות דרבינו תם עם שיימינג והכל, עד שיתן גט לאשתו, וכמובן שפסקו שאין לו זכות לכרוך את עיכוב הגט בכך שהאשה תתחייב לתת לבת חינוך של בית ספר דתי, מאחר שבאת כח האשה עורכת הדין בתיה כהנא דרור טוענת שסמכות הדיון על מקום חינוך הילדה היא רק בבית המשפט למשפחה, וכמובן שכוחו של “מקום הוועד” יפה רק על חלשים, ולא על חזקים…
רק היתה שם בעיה נוספת, שהאשה פנתה קודם לכן לבית משפט אירופאי בתביעת פיצויים על כל יום שלא נותן גט, ורק לאחר שתביעתה נדחתה היא נזכרה להגיש תביעה ב”מקום הוועד”. אך גם סעיף מפורש בשו”ע (חו”מ כו א) לא מבלבל דיין אמיץ ותקדימי כמוהו.
ולמותר לציין שהפסק דין התקדימי עלה תיכף ומיד בקול תרועה רמה לאתר הבית של ארגון הנשים הרפורמטיבי “מבוי סתום”, לתפארת הרבנות בישראל…
ומשום מה, ואין לי שום דרך לדעת איך וכיצד, כל פסק דין “תקדימי ואמיץ” של הדיין הנ”ל עושה את דרכו עוד באותו היום (כנראה שלפעמים עוד בטרם נמסר לצדדים) לאתרי האינטרנט, תחת כותרות פומפזיות שונות. הפעם האחרונה היתה בתאריך כ”ה באייר תש”פ (לפני שבועיים בדיוק) תחת הכותרת הפומפיזית: פסק דין תקדימי ואמיץ: בית הדין הרבני בתל אביב התיר ‘ממזר’ בן 40.
[ובכתבה מתואר שפסק הדין קבע שניתן להתיר את הממזר עפ”י עדותה של אמו (!!!!) הקשישה, שמעידה על עצמה (!!!!) כי אחד מעדי הקידושין בחתונתה לא שמר מצוות, וממילא היא היתה רווקה כשזינתה לאביו של המבקש, והמבקש אינו ממזר. ועוד כמה צירופי הבלים דומים. אכן תקדימי בהחלט…].
הארכתי בקטעים האחרונים אודות אב”ד מסויים, אך אני מדגיש שהנ”ל אינו גרוע יותר מרוב הקולגות הנוכחיות שלו בני דורו, וזהו רק בבחינת “כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא”.
ובכן אפיל תחינתי קמיה הדר”ג, להודיענו (וכלשון הכתוב “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה’ על אברהם את אשר דבר עליו”) אנן צעירי הצאן כיצד עלינו לנהוג וכדת מה עלינו לעשות למול העובדות האמורות.
ואחתום קמיה ביקרא דאורייתא
הצב”י פנחס שפירא
חופק”ק בית שמש ת”ו