העורך Editor

הרב ברנד בענין נוכחות האב במילת בנו

ציטוט מתןך מאמר כאן (לקראת הסוף):

מעשה שהיה אצל החפץ חיים שתלמידו הרב אלחנן וסרמן, שהיה אברך צעיר, קיבל מברק שנולד לו בן, ושאל הרב אלחנן את רבו אם יש לו לנסוע לברית של בנו, ושאל אותו החפץ חיים אם הוא בעצמו מוהל ואמר לו שלא, ואמר לו החפץ חיים א”כ אין לבטל תורה בשביל ללכת לברית, [ראיתי מעשה זו באיזה גליון שהביא מעשה זה להלהיב את הציבור על חשיבות מצוות תלמוד תורה].

ובפשטות סברת החפץ חיים משום שס”ל כדעת הש”ך שאין שליחות במצוות מילה של האב, וממילא כשבין כך אין האב המוהל, כבר לא משנה אם האב נמצא שם או לא. אבל לדעת הגר”א שכשהאב נמצא מקיים מצות אב וכשאינו שם לא מקיים מצות אב, וא”כ זה מצוה שא”א לעשות ע”י אחרים וצריך לבטל תורה משום זה [עי’ מו”ק (דף ט ע”א)].

ובלאו הכי קשה פסק הח”ח זצ”ל, שהרי יש חיוב לעשות מצוה בשמחה, ומשום זה עושים סעודה כמבואר בשו”ע, וזה בודאי לא נתקיים כשהאב לא נמצא שם.

וז”ל השולחן ערוך (יורה דעה הלכות מילה סימן רסה סעיף יב): ” [מז] נוהגים לעשות סעודה ביום המילה. הגה:ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה, ומקרי סעודת מצוה (פר”א דמילה ובא”ז). וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה, הוי כמנודה לשמים”.

וכתב בביאור הגר”א (שם ס”ק מז): “נוהגים לעשות כו’. בפר”א שם ר’ ישמעאל אומר לא עיכב אברהם מכל אשר צוהו וכשנולד יצחק בן שמנת ימים הגישו למילה שנאמר (בראשית כא ד) ‘וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים’, והגישו למנחה ע”ג המזבח, ועשה שמחה ומשתה. מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו כאברהם אבינו, שנאמר (בראשית כא ח) ‘וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָֽק’. וכן משמע בפ”א דכתובות(ח’ א’), ועתוס’ דשבת ק”ל א’ ד”ה שש כו’, ובב”ק פ’ א’ ורפ”ד דסנהדרין (ל”ב ב’)”. עכ”ל.

הערמה בקריעה על חרבן בית המקדש

…
לא רציתי לכתוב על דבר זה אבל לא הייתה  לי ברירה, המנהג הנהוג היום ללא הסבר וטעם, אבל ככה שמעתי, ולצערי אף ראיתי,  שיש אנשים שעושים כן, שכשמגיעים לירושלים ולמקום המקדש מקנים בגדיהם  לאחר ורוצים בזה להיפטר מלקרוע על החורבן, ומלבד הבעיה בעשיית כזה דבר שמנסה להתחמק מהדין ואינו רוצה להתאבל על ירושלים, הרי ודאי אינו מועיל, שהרי הקניין אינו מדעת שלמה, שהרי אם יאמר לו “פשוט את בגדיך ותן לי”, ודאי לא יתן לו, ואלו הם דברים שבלבו ובלב כל אדם, ואם כן אינו מועיל והרי הוא כמתנת בית חורון [משנה נדרים פרק ה’] שאינו מועיל, וביותר שגם אם אינו בגד שלו נראה שצריך לקרוע כמבואר במו”ק (כ”ו:) – “רבן שמעון בן גמליאל אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורע ומאחו וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו”, וא”כ ה”ה הכא, כשיודע שהולך ורואה את מקום המקדש, א”כ מסכים שיקרע וגם הרי הבגד נעשה שלו לא לעולם אלא לשעה קטנה ואינו מועיל, וגם יש שמקנים אחר שראו מקום החורבן שהוא הקובה שבמקום אבן השתיה, ואז ודאי שלא נפטרו מקריעה, אבל מה נורא המצב הזה שצריך לשכנע אנשים לקרוע על חורבן בית המקדש רחמנא ליצלן ומראים בליבם שלא חשוב להם החורבן. אוי לנו שצריך לכתוב על זה!

ציטוט מתוך עלון קדושת ציון גליון 16 עמ’ ט