אין טעם ברצון

הביטוי “אין טעם ברצון” הוא ביטוי קדום שאינו מוכר דיו. נבאר אותו מעט.
“אין טעם ברצון” פירושו שהרצון החופשי לעולם אינו מתבסס על טעם הגיוני. מציאת טעמים גם היא נובעת מהרצון.
כתב בספר אור התורה להרב “צמח צדק” פרשת בלק עמ’ תתקצז (ניתן למצוא ע”י האינדקס באתר זה):

… להמשיך בחינת דירה בתחתונים, והנה למה נתאווה זה אין ידוע אם כך עלה ברצונו (ושמעתי שכאדמו”ר נ”ע אמר בדרושים הישנים בלאזני’ נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים ומאחר שנתאווה הנה על תאווה אין שואלים קושיא) והנה אם נתאווה להיות לו דירה בתחתונים …

(יש גם גירסה באידיש: “אויף א תאוה איז קיין קשה ניט”.)
יש כלל מודרני דומה האומר שאי אפשר להגיע מן ה”טעם” אל קומת ה”רצון“, וזה נקרא “בעיית הראוי-מצוי” בפילוסופיה.
לדוגמא, מעשן מרצון הוא בן חורין להמשיך לעשן גם לאחר שילמד על העובדה שהעישון יזיק לו (וזה מעשים שבכל יום). כמובן, אם רצונו להיות בריא כבר עומד בסדר עדיפויותיו לפני הרצון שלו לעשן, המידע על כך שלא יוכל להגשים את הרצון המשני מבלי לבטל את הרצון העיקרי עשוי לשנות את הנהגתו בפועל. אבל מידע עובדתי על עולם ומלואו אינו יכול לשנות לסדר העדיפויות המעשי של אף אדם באף מצב.
הנה עוד מספר דוגמאות מתוך ויקיפדיה:

א. כל בני האדם שואפים לאושר (מצוי).

ב. הרגש הדומנינטי ביותר בקרב בני האדם הוא אהבת הבריות (מצוי).

לפיכך:

ג. מן הראוי לקדם את אושרם של כלל בני האדם (ראוי).


א. טבעו הביולוגי של האדם לשאוף להתרבות (מצוי).

לפיכך:

ב. מן הראוי שכל אדם ישאף להתרבות (ראוי).


א. בחברות שונות נהוגים כללי מוסר שונים, המנוגדים זה לזה (מצוי).

ב. אילולא אותם כללים מיוחדים הייתה החברה מאבדת את יציבותה (מצוי).

לפיכך:

ג. מן הראוי שכל אדם ישמור על כללי המוסר הנהוגים בחברה בה הוא מתגורר (ראוי).


כמובן, כל אלו אינם היסקים לוגיים תקפים.
וזה כל תורת ישעיהו ליבוביץ הטרנס-רציונליות ביהדות.
ואין סתירה מדברי הרמח”ל.
(להסבר נוסף בענין, ראה כאן.)
דרך אגב, הזכרנו את המאמר לעיל גם ב”מדריך מעשי לשיחה עם אתאיסט”. כדי לקבל את המדריך המיוחד בחינם, הרשם לרשימת התפוצה שלנו כאן.

יהודי כשר פירושו בלי תיירע

יש להיות תורני באמת, לא “תיירעדיג”!

הנה ציטוט מהרב יצחק ברנד שליט”א:

… דת נתפס בעיני הציבור שמצומצם בבית המדרש ובחלקי התורה שהיו נהוגים בגלות, אבל לא מתרחבים בעניני א”י וכלכלה, וכן זה לשון תורה, שנכון שתורה כוללת הכל אבל מה שנתפס בעיני הציבור הוא מאוד מצומצם, כלשון מפלגה יהדות התורה, שבתוך התורה של מפלגה זו לא נכלל א”י ולא מדינה ולא לאומיות ולא כל דבר שכולל עם ישראל בכללות, ולא בנין בית המקדש ולא כל דבר שלא היה נהוג בגולה, וכדוגמה קיצונית לשון הרב שך, “גודל השטחים לא מעלה ולא מוריד העיקר זה התורה”, היינו שאצלו בתורה לא כלול גודל השטחים אף שכל התורה מלא מזה

הציטוט מתוך תגובת הרב למגיב על מאמרו באתר בריתי יצחק, כאן.

There Is No True Israeli Anti War Movement

The Israeli leftist anti-war faction is mainly dedicated to ensuring there is no “discrimination” against Russian women in an army which props up a Fatah vassal state engaged in executing Arab female homosexuals.

Stopping bloodshed? Nah.

We Have Our Work Cut out for Us

Anti-Zionism is now sadly the mainstream Charedi position.

We said so here:

Why is Eitan Cabel a leftist? Because it’s what’s left over from his Yeshiva days. Why do Charedi MKs vote with the Arabs? Rabbi Elazar Menachem Shach. Who encourages the state to expel Jews from their land and hand it over to their non-Jewish enemies (the definition of ‘Mesirah’, and then some)? The Rabbis (some).

And:

Rabbi Teitelbaum’s position “has become the establishment one, with mild practical exceptions, such as voting. Thank God, there are also increasing anti-establishment currents by now.”

An excerpt from a Cross-Currents account of how it happened, aptly titled The Day That Satmar Became Mainstream:

Reb Yoilish zt”l saw the victories of the Six Day War as the hand of the sitra achra let loose. He went so far as to prohibit his chassidim from approaching the kotel ma’aravi which had been freed by the kochos ha-tumah. The olam ha-yeshivos may not have accepted all of the Rebbe’s hashkafot, but, in general, his pronounced and total antipathy toward medinas Yisroel became mainstream.

While we might differ as to the permissability of benefiting from the State, we do not challenge the contention – at least openly – that we consider ourselves to be legal aliens in its confines. We vote in its elections to protect ourselves rather than to try to exert real influence – even at those times when political conditions offer us real power [the Begin years when there was a prime minister who was more than sympathetic]. We draw ourselves further and further into isolation – ostensibly because the external world has become more dangerous. But is that the real reason? Or is it possible that we subconsciously realize that we are incapable of offering practical solutions to the inevitable dilemmas and challenges of self-government and therefore prefer to retreat into a ghetto and wait for mashiach. We were challenged by the Six Day War and came up short.

Comment: Stop equating Zionism and the state!