העורך Editor

We have written about this rasha and the “Tail” doctrine before.

בקיצור, אם עזה לא תהפוך ליפו, יפו תהפוך לעזה.

Download (PDF, 3.84MB)

Reprinted with assumed permission.

Am I the only one who thinks Leonard Reed sounds like Mr. Dale Carnegie?

I want to check out his book, “Elements of Libertarian Leadership” (free via Mises.org).

A reader once asked me some tough questions about Mr. Kirsch’s facts.

I asked the principal a few times but was ignored.

So, now I have my doubts.

הנצי”ב בספר העמק דבר שמות כ’ י”ב:

כבד וגו’ על האדמה. היה במשמעו דזה היעוד של אריכות ימים אינו אלא באדמה אשר ה’ וגו’ היינו א”י. והרי הכי איתא בברכות ד”ח לענין שכר ת”ת דא”ל לר’ יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וגו’ על האדמה כתיב. וה”נ ביעוד שכר כיבוד אב ואם. אבל אי אפשר שהרי גם בשלוח הקן דקיל ואינה כ”א מצוה שבין אדם לשמים מ”מ כתיב סתם והארכת ימים דמשמעו אפילו בחו”ל. מכש”כ כיבוד או”א שהוא חמור ומצוה שכלית. והרי בפי’ תנן שלהי מס’ חולין זה הק”ו ומה מצוה שהוא כאיסר א”ת למען ייטב לך וגו’ ק”ו למצות שבתורה. ובפ’ שלוח הקן ביארנו עוד יותר ע”פ משנה בקידושין ספ”א שלמדנו שכר כל המצות שבתורה משלוח הקן וכיבוד א”א יע”ש. וא”כ יש להבין הא דכתיב כאן על האדמה. אלא בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול. דכבר כ’ הרמב”ן בפרשה תולדות ובכ”מ שהתורה ומצותיה אע”ג דמצות שאין תלויות בארץ נוהגות אפי’ בחו”ל. מכ”מ מיוחדות המה יותר בא”י. וע”כ נקראת תורת אלהי הארץ. והדבר מובן שלפי זה גם יעודיה אע”ג שישנם בחו”ל מ”מ יותר משמשים ומגיעים בא”י.

מעתה היתה הדעת נותנת שזה הכלל אינו אלא במצות שבין אדם לשמים ואין הדעת אנושי נותן עליה. הוא שהסברא נותן שעיקר שכרה מיוחד בא”י. משא”כ כיבוד או”א שהוא דעת אנושי בזה אין סברא לחלק בין א”י לחו”ל. מש”ה כתיב במצוה זו של כיבוד או”א ג”כ על האדמה ללמדנו דאחר שהיא מ”ע הכתובה בתורה. הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי (ונ”מ לדינא לענין כבוד אב בבן גר ואמו ישראלית עי’ היטב. ומכאן מבואר שכל מה שלמדים עניני מוסרים והנהגות מגופי מצות התורה ע”פ טעמי המצות שהוציאו רבותינו ז”ל אינו אלא כענין דכתיב מלפנו מבהמות הארץ ואמרו חז”ל דיש ללמוד צניעות מחתול וכן הרבה. והרי הדבר ברור שאין החתול משתבח בצניעותו יותר מתרנגול הפרוץ. באשר שגם שניהם המשונים בטבעם אינו מצד שנוי דעתם אלא חקי טבע בריאתם מויצר הטבע ית’ ומכ”מ אנו למדים יותר צניעות מחתול ולא פריצות מתרנגול באשר אנחנו מבינים מדעת אנושי שטבע זה הוא מתקבל ונאה יותר. רק אם לא היינו רואים בריה צנועה מעולם לא היינו מבינים שיש צניעות. ועתה כשאנו רואים בריה צנועה ומדה זו מתקבלת על דעתנו עלינו ללמוד ממנה כך הוא חקי התורה. באמת אין לשבח מ”ע של כיבוד או”א שהוא מדת החסד יותר ממ”ע של מחיית עמלק או איבוד עה”נ שהוא אכזריות ושניהם אינם אלא חוקים וגזירות מנותן התורה ית’ וכדאי’ בברכות דל”ג ב’. אלא באשר אנו רואים מצות כיבוד או”א שהיא מתקבלת על שכל אנושי ג”כ. עלינו ללמוד ממנה למק”א. ובזה הדרך המה כל טעמי המצות אינם אלא לקרב אל השכל ג”כ. אבל חלילה לחשוב שזה עיקר דעת נותן התורה ית’. ומי עמד בסוד ה’ וע’ מש”כ בס’ דברים בדברות השניות).