העורך Editor

Sign up here…

(Of course, pray they only do good things.)

פנטום שיווק מוצרי הגנה עצמית
“וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁותֵיכֶם”
יבוא שיווק וסחר מוצרים להגנה עצמית ואמצעי מיגון אישי, ציוד טקטי מקצועי, קמפינג ומחנאות, גאדג’טים מיוחדים

ניתן למצוא את האתר שלהם כאן…

[לא מכיר אותם, אבל מסתמא שווה בדיקה.]

Quoting Mishpacha Magazine, issue 981, “We’re Right Behind You” By Rachel Ginsberg (bottom of the page here, wouldn’t shock me if this gets censored!), bolding added by Hyehudi:

Shalom Klein, head of personnel for the 120 volunteers in Ichud Hatzolah’s northern Jerusalem region, can’t give too many details of what he and his fellow medics experienced when they took a convoy of Hatzolah ambulances down to the southern front – both for security reasons and to protect the dignity of the injured and the dead – but he did share some of what transpired over the 18 straight sleepless hours after Motzaei Yom Tov once he and his Hatzolah buddies headed for the front.

Klein, who was in the thick of battle right behind the Yamam special forces fighters during the most intense shootouts in order to rescue the wounded, says the IDF was so busy fending off the terrorists that they didn’t have the manpower or the number of ambulances necessary for the hundreds – eventually up to thousands – of civilians injured in the massacre.

…

I don’t want to go into the details, in order to protect the dignity of the injured and deceased, but I will say that those terrorists yemach shemam came armed and prepared for a good time. They didn’t just come in for a quick shoot. They took extreme perverse pleasure in every minute of a Jew’s suffering, in inflicting maximum pain – they took their time to torture and kill.

Is this to imply a Fifth Column in the establishment actively, maliciously enabled the whole thing?

אם כי בצורה מעט פחות רשמית. הנה סיפור שהגיע אלינו:

ישראל הטמבל / סיפור אמיתי

הכל התחיל בעיירה חֶעלְמוֹבַא בתופת השואה, היה זה בשנת תש”ד (1943) כשאחד מפקדי האס אס האכזריים ביותר הגנרל לידן שטראוסה נכנס לעיירה חעלמובא עם חייליו.

לגנרל שטראוסה היה תחביב אכזרי לשחוט ילדים ונשים ולערוף את ראשם לעיני משפחתם. אי אפשר לתאר מה עברו אנשי העיירה באותם ימים, כל אחד מהם נשבע שאם רק יפול לידיו שטראוסה האכזר הוא יחנוק אותו במו ידיו.

ההזדמנות לא אחרה לבוא.

ראש העיריה היה יהודי בשם יעקב טעמבלעסקי, הוא השיג אקדח מהמחתרת הפולנית, וארב לגנרל שטראוסה באחד מהסיורים האיומים שלו בעיירה וירה בו בפלג גופו התחתון. שטראוסה לא נהרג. הוא נפצע.

כאן קרה משהו מעניין.

שטראוסה החל לזעוק לעזרה. אבל הוא היה לבד ללא חייליו.

כמה מאנשי העיירה החלו להתקרב כדי לעשות שפטים בשטראוסה, אבל יעקב טעמבלעסקי עצר אותם, “חוק זה חוק, אזרחים לא נוטלים את החוק לידיים”!

בהתייעצות בבניין העייריה הוחלט לאשפז את שטראוסה בבית חולים היחיד שבעיירה. “יופי” חשב יעקב טעמבלעסקי בליבו, “ככה שטראוסה יראה שאנחנו אנושיים ומוסריים והוא יתנהג אלינו יותר יפה מכאן ולהבא”.

בבית חולים טיפלו בו במסירות, אפילו שלא היו מספיק מיטות לחולים היהודיים, הם החזירו אותם הבייתה, העיקר שלשטראוסה תהיה מיטה פנויה וטיפול הולם. הם גם פינקו אותו בסנדוויצים ושתיה.

כשנגמר הטיפול ושטראוסה החלים, הלך יעקב טעמבלעסקי להיפרד ממנו, “בטח הוא יכיר לנו טובה, אולי הוא אפילו יספר להיטלר כמה אנחנו מוסריים” חשב יעקב טעמבלעסקי בליבו.

הוא לא ידע למה שטראוסה נעץ בו מבט מוזר ואמר לו “עוד ניפגש…”.

“בטח הוא יחזור לכאן מחר להביא לנו מתנה או משהו כזה” הרהר יעקב טעמבלעסקי.

למחרת חזר שטראוסה עם חיילי האס אס שלו.

הוא כינס את כל יהיודי העיירה בכיכר הראשית וצעק “יעקב בא לפה”!

יעקב טעמבלעסקי ניגש אליו בצעדים מהוססים. אח”כ נשמעו יריות. הרבה יריות.

כל יהודי העיירה נרצחו. בעצם כמעט כולם. ישראל בנו הקטן של יעקב טעמבלעסקי ניצל בנס.

ישראל טעמבלעסקי ניצל מהשואה ועלה לארץ, הוא התברג בצמרת המדינה.

יום אחד קרא לו בן- גוריון ואמר לו, “ישראל, הגיע הזמן לעַבְרֶתּ את השם שלך, טעמבלעסקי זה שם גלותי כזה.

ישראל ענה מיד וללא היסוס: “ישראל טמבל”. ומאז הכל קראו לו “ישראל הטמבל”.

הוא הנחיל את מורשת אביו בכל מוסדות השלטון הצבא והמשטרה, כולם ידעו שצריך להעדיף את האוייב עליך ואת ילדיו על ילדך. זה חילחל לכולם.

השיא בקריירה של ישראל הטמבל היה בשמחת תורה של שנת תשפ”ד, בדיוק שמונים שנה אחרי חורבן העיירה שלו. באותו היום הוא זכה לראות את מורשתו במלא עוצמתה.

הפלסטינים-נאצים מעזה שחטו את ילדי חבריו וערפו את ראשם. “בדיוק כמו הגנרל שטראוסה” חשב בליבו ישראל הטמבל.

הוא לא בזבז זמן, ודאג שיאשפזו את הפלסטינים-נאצים מעזה בבתי חולים בישראל כך כולם ידעו כמה אנחנו מוסריים ונחמדים. ועדיף ליד פצועי הטבח, כדי שגם הם לא ישכחו זאת.

הוא גם דאג שיערכו לפלסטינים-נאצים הלוויות מכובדות, כיאה למורשת אביו.

יום אחד הוא קיבל טלפון מבית החולים: “אחד המחבלים הבריא והוא רוצה להיפרד ממך” אמרו לו.

ישראל הטמבל טס לשם למרות גילו המופלג. המחבל חנק אותו מרוב שמחה.

על מצבתו נכתבו רק שלשה מילים: פ”נ ישראל הטמבל.

(הסיפור אמיתי. הפרטים שלו נאספו לאחר עבודה מאומצת של חוקרי חורבות מדינת ישראל. הממצאים נמצאו בחפירות שנערכו במקום המשוער בו עמדה פעם מדינת היהודים. החוקרים לא יודעים להסביר מה גרם לכל מוסדות השלטון לנהוג במנהגים התאבדותיים שכאלה.)