העורך Editor

The Point of Peace

Forgive my quoting Teddy Roosevelt of all people, and sandwiched between interventionist nonsense and Dante’s stupidity, but per “Chochma bagoyim” here goes:

Peace is ardently to be desired, but only as the handmaid of righteousness. The only peace of permanent value is the peace of righteousness.

Techeiles: Short Response to Rabbi Shraga Kallus

First, listen to the shiur here (only the first 25 minutes).

As Rabbi Kallus says himself, he has a detailed shiur against Techeiles elsewhere. And he notes (I think) Rabbi Rosenberg’s rebuttal we posted here. This one is just his general argument.

(Speaking of “kallus”, I only listened to this once (see B.B. 98b), but this is a blog… And I don’t recall his more detailed arguments right now.)

Two short points from Hyehudi Editor in response (based partially on Rabbi Y. Brand, as is usual):

One, it’s not about so-called “Simanim” for so-called “Techeiles”, as the rabbi continually misframes the question. The Tosefta says: “תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן החלזון פסולה”. No one disputes the kindergarten-level marine science that this is a type of “chilazon” (and, by the way, the Radzin specimen is not, which is why it doesn’t belong in the debate). So, for example, the seeming contradiction about it coming up every 70 years, or certain disputes among Rishonim about the details, and so on, hardly matter. Case nearly closed.

Two, those who wear Techeiles are following the rules of deciding halacha (כללי הפסק), no different than the rest of the Torah. And, yes, Mashiach can cast doubt on this or any other pesak. Mashiach can “even” say our Esrog Mesorah went awry (Pop Quiz: Did the Chazon Ish have a mesorah for his esrog, especially as regards מורכב?). But we would still have been 100% retroactively justified in going with present human knowledge, in this as in any other new topic. And turkey-eating opponents of Techeiles with their ad hoc meta-halacha would still be absolutely unjustified. (The rabbi sometimes says “Eliyahu” and sometimes “Mashiach”, by the way. I truly don’t know how he understands the gemara of אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל, etc.)

(By the way, and this may be unfair since Rabbi Kalllus’ words here aren’t “סוגיא בדוכתה”, but I don’t get the sense the rabbi even understands what “mesorah” in the specialized (Chagav, Zebu, etc.) sense means, namely, the assurance we are applying Chazal\Torah simanim (which theoretically should be enough for any child in the middle of a desert) correctly in a given case. In more words, no one learns from the rabbi what mar’eh is tahor (a simple reality in most cases), but only gradually acquires the beki’us of any adult female human in lining up his sights with the corresponding Shulchan Aruch, אכמ”ל).

Rabbi Kallus can say what he likes, but murex is truly not even a safek, so we can produce bigdei kehuna today with shatnez for practical use, too.

P.S., Rabbi Kallus is highly doubtful (or at least overconfident) in his many extras and asides (which, unless the rest of this rabbi’s Torah recall is this rotten, proves how unseriously (in the best case) he and his ilk take this sugya!): “All” the “Gedolim“, what the Arizal actually says, the absolute obligation or Issur Aseh בזמן דאיכא תכלת, Rabbi Kanievsky’s final view, Rabbi Elyashiv’s juvenile “מין כנף” humor, Brisker belief, the baseless “tzad” one needs mesorah here at all  — Lekula! (and this has nothing to do with the steelmanned version of the Beis Halevi). Not to mention, one can define what we know as approximating mesorah, anyway, e.g., the minuscule number of fast, natural dyes in existence, the same dye being common in the time of Chazal (and no mention of fakes except קלא אילן), the Achronim we follow, the millions of shells exactly where Chazal said Techeiles was dyed; כאן נמצא כאן היה, etc.

Let it be clear I intend no disrespect for this rabbi who, I am informed, is a Torah scholar, no matter how well he hides the fact. I believe his tone (forgetful of אהוב את השמא ושנא את המה בכך) amply justifies my own.

האם התורה יכולה לנהל את החברה? – שאלה שנשאל החזו”א והרב מבריסק, להבדיל

ציטוט מתוך מאמרו של ישראל פרידמן ב”יתד נאמן” (משנת תשס”ג):

לבן תורה, כמו גם מי שנאלץ לעזוב את ספסלי בית המדרש אך חבל שייכותו טרם נותק, לא יכולה להיות שייכות לעולם החיצון. לבן תורה, אין בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה. בן תורה אינו יכול להיות מי שמביא אל תוך השקפת עולמו הבית-מדרשית את רוחות העוועים הנושבות מלבר. בן תורה הוא זה שנוטל עמו את בית המדרש גם את החוץ. מי שנושא עמו את חומות המבצר המגונן, שמכסה את שדה הראייה ומונע את הרעייה בשדות זרים.

לא מדובר בהוראה לתלמידי ישיבה. באיור המצורף לכתבה מופיע אברך שיוצא ממוסד הכולל אל “העולם הגדול” – הוא צועד על ציור של גלובוס שלם – עוטה מסכת גז (מימי מלחמת המפרץ) ולבוש כיסוי ניילון הרמטי, כשבידו רשימה של “סידורים הכרחיים דחופים”. האמרה הברורה היא שהזירה שלנו – זירת החיים של כל אדם חרדי, בין מי שתורתו אומנותו ובין מי שלא זכה לכך – היא זירת בית המדרש בלבד. מחוץ לבית המדרש אין אפשרות לנשום. העולם אינו מקום יישוב. אין שם חיים. ואם אין שם חיים, הרי שאין שם גם הלכה.

ד’ אמות של הלכה מצטמצמות אפוא לד’ אמות של בית המדרש. כמובן, גם בבית המדרש צריכים לאכול, ולכן עלינו לעסוק בהלכה הנוגעות לסעודה ולשאר העניינים והפעולות שמתרחשים בו. ואולם, אין מקום בבית המדרש לשאלות הגדולות של החברה האנושית או של מדינת ישראל. שאלות אלו שייכות לעולם שבחוץ, העולם שמחוץ לתיבת הנוח של הישיבה. ושם, הרי, אי אפשר לחיות.

בהקשר הזה, קשה שלא לצטט את המשך מאמר המערכת, המביא את עמדת הרב מבריסק זצ”ל בשאלה שרבים שואלים: כיצד החרדים היו מנהלים את המדינה אילו היו הופכים לרוב? תשובתו הייתה כי:

אף אם אני עצמי אהיה שר הפנים ואף אם מרן הג”י אברמסקי יכהן כשר הביטחון, כיון שמדבור בשאלה הרת גורל והכרעה על יצאה למלחמות – וזו שאלה של פיקוח נפש, ואין לנו ש”ך וט”ז בסוגייה זו, הרי שלא נוכל לנהל את המדינה ולקבל את האחריות”.

לדעת הרב מבריסק זצ”ל, גם אם העולם שבחוץ הופך להיות עולמנו אנו, כאשר אנחנו הרוב במדינה, עדיין נצטרך להתנהל מולו בניכור מוחלט ולהעביר את מפתחות הניהול לאחרים. אין לנו חלק ונחלה בעולם.

…

המאמר מציין את עמדת ה’חזון איש’. ה’חזון איש’, בניגוד חריף לעמדת הרב מבריסק – ניגוד שכותב הטור מעדיף להתעלם ממנו גם כשהוא נוקט בבירור כעמדת הרב מבריסק – נתן תשובה אחרת לשאלת “מה נעשה כשנהיה רוב”: “קודם שיתנו לנו להכריע, ואנו נדע להכריע על פי דין תורה”. כלומר, לדעת ה’חזון איש’ בוודאי שיש לנו עמדה תורנית, לא רק “דעת תורה” אלא דברי תורה כפי שמקובל בכל סוגיה הלכתית. המדינה היא בהחלט הזירה שלנו, אלא שלאותה העת – כנראה בשנות החמישים המוקדמות של המדינה – השאלה טרם הייתה רלוונטית. אף אחד לא שאל אותנו.

תיעוד נוסף ומפורט יותר לשו”ת עם הרב מבריסק והחזו”א, ניתן לראות בטור דעות בעתון “יתד נאמן” גם לאחרונה: