העורך Editor

Bruce Schneier: How It Felt To Review Snowden’s Files

Read him here (Note: the comments on his site are mighty useful, too)…

An excerpt:

Once in a while, though, I would see something that made me stop, stand up, and pace around in circles. It wasn’t that what I read was particularly exciting, or important. It was just that it was startling. It changed—ever so slightly—how I thought about the world.

Greenwald said that that reaction was normal when people started reading through the documents.

Intelligence professionals talk about how disorienting it is living on the inside. You read so much classified information about the world’s geopolitical events that you start seeing the world differently. You become convinced that only the insiders know what’s really going on, because the news media is so often wrong. Your family is ignorant. Your friends are ignorant. The world is ignorant. The only thing keeping you from ignorance is that constant stream of classified knowledge. It’s hard not to feel superior, not to say things like “If you only knew what we know” all the time. I can understand how General Keith Alexander, the director of the NSA, comes across as so supercilious; I only saw a minute fraction of that secret world, and I started feeling it.

…

I started doubting my own security procedures. Reading about the NSA’s hacking abilities will do that to you. Can it break the encryption on my hard drive? Probably not. Has the company that makes my encryption software deliberately weakened the implementation for it? Probably. Are NSA agents listening in on my calls back to the US? Very probably. Could agents take control of my computer over the Internet if they wanted to? Definitely. In the end, I decided to do my best and stop worrying about it. It was the agency’s documents, after all. And what I was working on would become public in a few weeks.

I wasn’t sleeping well, either. A lot of it was the sheer magnitude of what I saw. It’s not that any of it was a real surprise. Those of us in the information security community had long assumed that the NSA was doing things like this. But we never really sat down and figured out the details, and to have the details confirmed made a big difference. Maybe I can make it clearer with an analogy. Everyone knows that death is inevitable; there’s absolutely no surprise about that. Yet it arrives as a surprise, because we spend most of our lives refusing to think about it. The NSA documents were a bit like that. Knowing that it is surely true that the NSA is eavesdropping on the world, and doing it in such a methodical and robust manner, is very different from coming face-to-face with the reality that it is and the details of how it is doing it.

Read the rest here…

ורדף אתם קול עלה נדף – מעשה ביהודי גלותי

ר’ יעקב מארוקו ז”ל מספר בספרו (שאגת מעונה) את אשר עבר עליו ועל שני חבריו בהיותם בצ’נסטוכוב המשוחררת, ממש לאחר שנוצחו הגרמנים ימ”ש, וזה לשונו:

באחד מאותם הימים טיילנו שוב ברחובותיה של העיר, הפעם התענגנו עונג יחודי אליו שאפנו במרוצת החדשים האחרונים בסתר לבנו: על מרצפות רחובותיה של העיר מושלכות היו גופותיהם הפגורות של הגרמנים ההרוגים. דמם ובני מעיהם שפוכים לצידם, והגויות עצמן שסועות לאברים אברים.

התקרבנו יותר ויותר, עד שהבחנו שאנו כבר דורכים עליהם ברגלינו… ירקנו בשאט נפש לעבר הפגרים ופתע חשנו איך פורץ לו, בלא משים, ריקוד משונה… ידענו שנעלינו מתלכלכות בדמם החייתי, המשוקץ… אך מה לנו ולנעלים?! הלב תבע את שלו, ואנו רקדנו ובכינו… בכינו ורקדנו… ונפשנו מתעלפת בקרבנו, והיפחה עולה ובוקעה…

זכרנו את נבואת הכתוב: “ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמים ירחץ בדם הרשע” (תהלים נח. יא) וידענו כי עתה מתגשמת היא. ואף אם רק בזעיר אנפין “רוחצים” אנו בדמם, הנה הולך וקרב יום חדש. תקופה שונה מאירה לנו פניה, ואנו שואלים לקיומן של נבואות נוספות! הוי, לו יקוים בנו “יוצאים מחושך וצלמות” (תהלים קז. יד) ולוואי נזכה לראות איך “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול” (ישעיה ט’ א’) לוואי!!…

והלך רקודנו ועצם, וגבר, וגבה, וגם רבים מבני המקום שאינם יהודים הצטרפו אלינו. אחזו בכפות ידינו ומעגלים מעגלים של רוקדים רמסו את הפגרים. ובעוד הריקוד מתלהט, זלגו מן העינים דמעות רותחות מהולות בתמצית דם הלב שנסחט. ונשרו הדמעות על נבלות הפגרים שלמרגלותינו.

באותה שעה מדמה הייתי לנגד עיני רוחי כאילו כל מליוני הקדושים קמו ונפנו ממקומם הנשגב שבהיכלות העליונים שם בגן העדן, קמו ובאו להצטרף אלינו, למחולנו, ויחד חגגנו את חג השחרור מחוזק יד הזדון שהיתה מונפת ומאיימת. יחד רמסנו את נבלותיהם וכל שבנו זועק ומשווע: נקמה! נקמה!!

בעינים יוקדות ועצומות למחצה ממליחות הדמעות שהציפו אותן, הרמנו רגלינו ויצאנו במחול… מחול עועים, שהיה בו, לצערנו, גם הרבה הרבה מטרוף הדעת. עם זאת חשנו באותם רגעים, כי גם הפסוק “הפכת מספדי למחול לי” (תהלים ל’ י”ב) התקיים בנו במלואו.

ובעוד המחול המשונה שלא היה אלא תולדת השמחה לאיד, שב וסב על עצמו, הרגשנו מהן המילים המזדמרות מפינו במלוא גרון: “כן יאבדו כל אויביך ה’!” כן יאבדו!… כן יאבדו!!… שבנו ושרנו מאות פעמים כפזמון חוזר – וצקון לבנו משתפך ברבים: אנא ה’, כן יאבדו!”…

ידענו בתת המודע כי מחול חרבות מעין זה, שטרוף הדעת חובר אליו, אינו מאותם שהיינו רגילים אליהם. ידענו כי בן ישראל – על הדם לא רקד מעודו. אך כלום היו תקופות נוספות בהן זרמו פלגי דם עצומים שכאלו?! הרגשנו בעומק לבנו כי אם נמנע מעמנו לפגוע במרצחינו עוד בהיותם בחיים, בחיים הכלביים… אזי לכל הפחות עתה נוכל לשפוך חמתנו וזעמנו האצורים בנו, אך מחלחלים ושואפים לבוא לידי ביטוי.

תם רקוד המות הנורא. אך גם אז הוספנו לפרוק כעסנו הצבור: השלכנו אבנים גדולות על גלי הפגרים, אף כיסינו אותם באשפה, ורק קולות לעג של הגויים שסביבנו, מנעו מאתנו להמשיך.

הללו הפטירו לעברנו בארסיות: “מדוע לא סקלתם חיות פרא אלו באבנים בעוד בחיים חיותם?!”… ואנו – שחשנו באנטישמיות המבצבצת ממילותיהם, חדלנו באחת ממעשי הנקמה ששפעו מתוכנו.