העורך Editor

מה המקור לויכוחי ‘השקפה’ אינסופיים? ת: מחלוקת באקסיומות

אזהרה: המאמר הבא הוא עיוני\פילוסופי (ואעפ”כ מקופיא). ציפור קטנה לחשה לי שזה לא”ד ערב לכלל הקוראים.

ז”ל רבי שמואל הנגיד במבא התלמוד, נדפס בסוף גמ’ ברכות (לא דייקתי כ”כ בהעתקה):

“והגדה הוא כל פירוש שיבא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצוה זו היא הגדה. ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל שקיימו חז”ל הלכה בעניין מצוה שהיא מפי משה רבינו עליו השלום שקיבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפרושים האלו לומדין אותם והשאר אין סומכין עליהם”.

וכעי”ז העירו רבותנו בכמה הקדמות להגדה (רמח”ל, רבי אברהם בן הרמב”ם).

וכפי שמזכיר הגאון מלבי”ם (איוב ר”פ ל”ב): “שא”א להתוכח עם איש המכחיש ההתחלות אשר עליהם יבנה הווכוח”, עכ”ל. (“אקסיומה” בלעז.)

[אגב, בשמוש יסוד פשוט זה ראה מדריך לתשובת האתאיסטים.]

וא”כ, כיון שא”א לו לישב את הענין בדעתו, הרי מחד גיסא לבו מפקפק או אף סומך על אמונתו, אבל אינו לומד מזה למעשה, ע”ד חזו”א או”ח סו”ס ק”ב, וז”ל, “לדינא אין לנו אלא המבואר בגמ’ ופוסקים, ואי אפשר לן ללמוד משנת הרמב”ם כל שלא נתגלה לן טעמו, עד יבוא מורה צדק”. “אי אפשר” דייקא.

(ראיתי שמצטטים גם תשו’ נו”ב, וז”ל, “כבר ביארתי כמה פעמים שמדבר שלא עמדנו על דעתו, מה כוונתו ומה טעמו, אין להביא ראיה ממנו לא לראיה ולא לסתירה על דבר אחר”, עכ”ל. אבל לא מצאתי דבריו כעת.)

והא ניחא אם החסרון מפאת עומק המושג לעתים רחוקות שד”ת עניים במקומן וא”א עומד על דעת רבו מיד וצריך הרבה להתחנן ולהוריד דמעות שד’ יאיר עיניו וכו’, אבל מה נענה בדברים שהחסרון בעצלותו וחוסר ידיעתו בחובות הלימוד הפשוטות ושגגת תלמוד עולה זדון, וכגון אחד מבני ה”עדרים עדרים” שמתקשה בהרבה מאד מקורות אך מפני הנחות מוקדמות שאין להם בית אב?! ע”ז נאמר “התנאים מבלי עולם כו’ שמורין הלכה מתוך משנתן”.

נביא כדוגמא קלה וחשובת ערך את ענין הציונות:

הרב שך (ותלמידיו) הושפעו מס’ ויואל משה שלעולם אין הקב”ה עושה נסים טובים באמת לישראל כשהצבור רשעים, אבל זה נגד הרבה מקראות, בפרט בנ”ך (וגאולת עזרא) [וכמובן, “אסור” לנו ללמוד נ”ך…] ונגד הרמח”ל בס’ דעת תבונות על יסוד היחוד [*], וממילא “אסור” להודות על הנסים [וכפיות הטובה עצמה מונעת מחילת עוונות ומונעת את הנס הבא, כמה נוח]. ועי”ז כפרו גם במראה עיניהם בנסי מלחמות זמנינו (“לא היה אפילו ממשות וריח של נס” בלשון הר”י טייטלבוים בס’ “על הגאולה”), ומרעה אל רעה יצאו לדבורים הגורמים את היפך ה”שלום” ולכרות ברית לגויי הארץ ולהקפיא בנין בתים ובנין הבית ולתת את א”י לאויבנו ולתת חרבות בידם, רח”ל. ויש בזה נבואה-רעה-שמקיימת-א”ע, שהרי תחילת נפילה ניסה. לכי תידוק באמת, למסור את א”י לנכרים זו “מצוה” לשטתם כדי להוציא מלבן של המאמינים ביד השם ולהראות קבל עולם שהקב”ה גם בהסתר פנים עדיין לא עושה נסים ע”י רשעים לדור עני. ואם חוטאים, הארץ לבד תקיא אותם (בעזרה קטנה של הגזברים הבאים בשם הדת והחרדיות, כמובן). ואמנם מפורש בנביא לא כך (!), אבל הרי כבר שנינו: אנחנו לא יודעים ולא מבינים ולא יכולים וגם אסור לנו ללמוד נביא!

ואדרבא, לשטתם כשיבא הגאולה יכירו הכל מה בין מעשה אנוש דעבידא דבטלא ובין מעשה אלקינו בכבוש מחודש בנסים גלוים נגד הטבע בלבד! וכאשר ע”י הגרושים שעשו ליהודים בארצם (כלומר, איסור מסירה והחרבת בתי כנסת וכו’ של המפלגות החרדיות) הגוים מתחזקים להלחם נגד היהודים כתולדה, הרי זה שוב מחזק את ה”דעת תורה” כאילו הישועה במלחמת ששת הימים אינה אלא אחיזת עיניים זמנית ומעשה שטן, בא ללמד ונמצא למד. וחוזר חלילה…

וכן את כל מי שקרא לתקופתנו “אתחלתא דגאולה” (וכן את חסידי האדמו”ר מחב”ד) כינה הרב שך כופר בעיקר האמונה של ביאת המשיח ע”פ הגדרתו, וק”ל. (אבל לפ”ז יש לדון בגדר שוטה, כשאלת האגר”מ באדם שהכריז על עצמו משיח וגירש את אשתו.) ולשון “אתחלתא” או “קמעא קמעא” וכל כיו”ב, לא זו בלבד שאינו תיובתא (דברי חז”ל!), אלא אף מעורר בהם גיחוך, ובכל חדוש רעה (בפרט על המדינה, שהיא למעשה לא זהה כלל עם ברכת אוטונומיה יהודית אמתית בארה”ק) או שנדמית כרעה, “שמא תאמר שכחה היא מהן”, בפיהם קוראים בבת שחוק, הנה “קמעא קמעא” דידהו. ועל כל הטובות אומרים “צא ובשר לסוסים ולחמורים” (ושהכל בזכות תלמוד תורה שלהם, ולכן א”א גם ללמוד מהצלחות העבר כאילו שלא למדו תוספות בחו”ל לפני התחלת קבוץ גליות). ושערי תשובה לא ננעלו…

וכמעט כל דבור עם אנשים כאלו הוא דבר שאינו נשמע, כי אין הדבר נכנס באזניהם כלל. גם אם מרבים “ראיות” ומ”מ וגלוי מלתא בעלמא עד לשמים, הרי קמא קמא בטיל. עפ”ר (כשאוחזים כסאטמר שכל מחשבה נגדית היא “כפירה”, ולא כמליצה) אין אפי’ התחלה של שקילת משקל-נגדי לעדכון הסתברות בייסיאנית. (וכתבנו ע”ז פתרון חלקי במקו”א.) הס שלא להזכיר שם שמים על כל הנסים, כי “שאני מינות דמשכא”! וחילם מדאמרי אינשי “מה שבטוח בטוח” (יש פתגם ערבי ישן וחד, וזכורני הובא במו”נ, בערך בלשון הזה: “אין זה מן החכמה להטיל ספק בידוע לך כבר”), וראה מה שביארנו כאן.

ושוב, ז”ל המלבי”ם: “א”א להתוכח עם איש המכחיש ההתחלות אשר עליהם יבנה הווכוח”.

ואכמ”ל עוד.

נותר רק לצחוק על החולקים כדי להציל בולעם מפיהם (ולבכות בסתר)…

[*] ז”ל הרמח”ל:

ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב”ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. לא מבעיא שאין רשות נגדו ח”ו, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, כענין הכתוב (ישעיה מ”ה ז’), “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה’ עושה כל אלה”; שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו שאין שום שר ולא שום כח שני, כמו שחשבו עובדי עבודה זרה. ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל; אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה. ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק – כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה – משעבד רצונו, כביכול, למעשי בני האדם, כענין ששנינו (אבות פ”ג י”ט), “והכל לפי רוב המעשה”; וכשהוא רוצה – אינו חושש לכל המעשים, ומטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבנו ע”ה (ברכות ז’ ע”א), “וחנותי את אשר אחון – אע”פ שאינו הגון”. וכבר נאמר (איוב ל”ה ו’), “אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו”; ואז נאמר (ירמיהו נ’ כ’), “יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו’ כי אסלח לאשר אשאיר”; וכן נאמר (ישעיה מ”ח י”א), “למעני למעני אעשה לי ואיך יחל”; (שם מ”ג כ”ה), “אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור”. וכן נאמר (זכריה ג’ ט’), “ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד”.

זאת נחמתנו בעניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפינו ח”ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת. הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל – כשיגיע עת מועד, יום נסתם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו ודאי, כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה.