מבלי להרחיב על מה שנכון שם, הרי מה שנתלו באילן גדול טעות גמור. מרן החזו”א ז”ל התכון (אם אמר זאת) שזכותו הגדולה מצילה על מקום המצאו, ותו לא.
תמיד לעצמו הוא דורש בלשונות “כאן” או “בני ברק”. וזהו “וכן המנהג בישוב החדש” שביעית סי’ כ’ לפני חלק “דיני שביעית בשדות נכרים”, וכן בדינים והנהגות פרק י”ח סי’ י”א גבי צחצוח נעליים בחוה”מ, וכן מה שמסופר על “מנהג” להמנע ממלאכה בערב פסח גם לפני חצות, ועוד ועוד. גם תלמידי החזו”א נוקטים לשון דומה בכמה מקומות.
ועוד, מה זה שייך לאחר מות החזו”א?! ומה זה שייך במקו”א?!
ועוד לצטט זאת לאחר פטירת מי שהרחיב את ה”הבטחה” המקורית שלא היתה…
(ואיני בקי בהיסטוריה, אבל שמעתי שיש לדון מטעם הכחשת החוש. לא עשיתי מחקר על כל זה ברשת.)
אפשר רק לדמיין כיצד היה הרמב”ם מגיב אם היה שומע על זה…
אגב, תחת לכתוב כותרת נוסח “חרובי קרתא”, למה שלא יכתבו לשון “פרסאי דמגנו עלוון” (ע”ז ט”ז’ א’), אה?
[גם זה לא נכון לע”ד, עכ”פ בימינו, ולא באתי אלא לתמוה עליהם לטעמייהו של חסרי טעם ודעת.]
What is your opinion about the recent election of Rabbi Goren as the new Chief Rabbi in Israel?
A:
Last week I spoke about this already. But in case somebody didn’t hear me, I’ll repeat it because it’s important. The election of the new Chief Rabbi in Israel is a national misfortune. And that’s really enough said. These two persons should have refused to run against two older rabbis [Rav Issar Yehuda Unterman and Rav Yitzchak Nissim]. Two older rabbis against whom there were no accusations except that they were too frum. And those accusations are not even true anyways. When old Rabbis are accused of being of being too loyal to the Torah then nobody should have dared to be a candidate. And anybody who was elected on such grounds is, is – I don’t want to say what he is.
While Yishmael possesses spiritual merit, Hashem explicitly promised Avraham that “lo yirash ha’am hazeh, this nation (of Yishmael) will not inherit the Land” — not then, not now, and not ever.
This painful realization on the part of Yishmael has led to them spilling rivers of Yiddishe blood and perpetrating indescribable horrors, but none of that will change the facts on the ground. This Land will never belong to them.
Many years ago, there was a time when Arab terrorists were hijacking planes going to and from Eretz Yisrael and holding Jewish passengers hostage. One such hijacking, in Elul 5730/1970, targeted the rosh yeshivah of Yeshiva Rabbeinu Chaim Berlin, Rav Yitzchok Hutner, along with his family and some students. The hostages were held for several weeks, and the entire Torah world was galvanized to do everything possible to ensure the safe return of Rav Hutner.
At the time, the father of one of my childhood friends and neighbors was not only a very prominent pulpit rabbi in the Bronx, he was also a well-connected person in Washington. In addition, Rabbi Shalom Rubin had been one of the first students of Yeshiva Rabbeinu Chaim Berlin. Rabbi Moshe Sherer z”l, the legendary askan and head of Agudath Israel, led the efforts to save Rav Hutner, who was not in good health at the time. Rabbi Sherer called Rabbi Rubin and authorized him to travel to Washington and reach out to all his contacts, to bring international pressure on the countries responsible for this tragedy and to work for the release of the Rosh Yeshivah.
After several weeks of nonstop shtadlanus at the highest levels, word came that the Rosh Yeshivah and his family and several students had been released and were en route to the United States. Due to his integral role in this effort, Rabbi Rubin was given permission to go onto the tarmac to be one of the first to meet the Rosh Yeshivah. Rabbi Rubin called his son Moshe, who was in my home at the time, and told him to get ready as he would be picking him up to come with him to greet the Rosh Yeshivah — and he invited me to come along.
As we were waiting for the plane to come to a stop at the gate, we saw the door to the terminal open and watched as the gadol hador, Rav Moshe Feinstein ztz”l, took his place as the first to greet Rav Hutner upon his arrival. From my vantage point, I watched the Rosh Yeshivah emerge from the plane in very weakened condition, and I saw Rav Moshe literally run to him. They hugged each other while crying with much emotion and relief. I saw Rav Hutner whisper something to Rav Moshe, who nodded his head in agreement, and then Rav Hutner was escorted to the waiting ambulance.
On the way back home, I asked Rabbi Rubin what Rav Hutner had told Rav Moshe. He answered that Rav Hutner said, “I looked into the eyes of the captors and saw in them the burning anger at the fact that ‘lo yirash ha’am hazeh,’ they will never inherit the Land.”
Three survivors of the assault on Be’eri with military experience said the Israeli forces operating in the kibbutz engaged Hamas but seemed disorganized. No one seemed to have overall command of the troops and the efforts to clear out the Hamas fighters didn’t seem systematic, they said.
When Yoel got home he found his family sheltering in the safe room in their apartment at the top of a two-storey block. Armed with a pistol and 12 bullets, he decided to remain outside on a terrace to keep guard.
From his perch, he said, he “continued to see terrorists” while army forces came and went. The Israeli troops seemed ineffective. “No one was in control. It was a big, big, big mess.”
Despite the presence of Israeli soldiers in the kibbutz by early afternoon, Hamas gunmen were still killing residents in their homes.
The killers weren’t confronted, but you bet a freelance rescue team of two brothers was! Protocol, Chain of command, centralization, fighting anarchy, Mamlachtiut, and so on:
Through the night, the Klemenson brothers and their nephew kept running into groups of soldiers who were fighting the Hamas gunmen and extracting residents. “Who are you,” the soldiers would challenge them.
“We’re with the 60. We’re with the 50,” Menachem said they told the soldiers. The unit numbers were made up, but in the chaos the ruse worked as the harried soldiers left them to their freelance rescue mission.
אין פנאי לערוך ולהגיה את הדברים הבאים, אבל נלאתי כלכל ולא אוכל. הגירסה הקצרה: אמנם נכון מאד שאין “להתגייס”, אבל חובה להגן על עם ישראל כפשוטו בהרבה מאד דרכים לכל מי שהיכולת בידו. ו”כל מקום שיש שפיכות דמים אין חולקין כבוד לגרד”ל”.
בתגובה לכתבות הראשונות נגד הרב דוב לנדא, העירוני שלא ראוי להשיג אנונימית (כאילו יש ברירה!). באמת מותר כיון שאין כאן גלוי חדשות והנידון פרסם דברי עצמו, רק הסבר עובדות ידועות באור אחר.
ובדרך רמז, אדרבא, המחוסר “שם” כאן זה הגרד”ל וכמ”ש הרב יצחק ברנד שליט”א במקו”א:
“והדבר פשוט, שאם פוסק לפי המציאות של פעם ולא לפי המציאות של עכשיו אין זה שופט שבימיך, אלא שהוא רק חי בימיך אבל באמת הוא שופט של דור שעבר.”
חובה על אדם אפי’ קצת ירא שמים המדבר לרבי רבבות מהלכי שתים אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה שיסדיר דבריו כמה פעמים שנא’ אז ראה ויספרה וגו’, ולכתוב בבהירות, ק”ו מתפילה שצריכה שפה ברורה. ובפרט שלא יזיק בדבריו.
הביטו בעיניכם, במכתב הזה הגרד”ל כותב ומוחק, כותב ומוחק (ואת טיוטא זו הוא [או משמשיו?] שולחים לפרסום חוצות!). אפי’ התאריך נראה שנוסף אח”כ במחשבה שניה ואולי בעט אחר. והוא עוד קורא לקבוצה מסוימת “פוחזים“?!
(כמובן, אין לשום בר שכל נ”מ מהי כונתו, כי אינו “מאן דאמר” במציאות שונה (המציאות משתנה ללא הפסק!) אלא פטיפון “השקפה”, של “קבלה מרבותיו” (מה? ממי?) וכנ”ל מדברי הרב ברנד.)
ואם באגרות ראשונות הסתפק הלה בלא לבאר המקור שלו, הנה באגרות שניות ירד כ”כ עד שאינו מבאר אפי’ מהיכונתו, כל קבל די רוח יתירא ביה, ק”ו ממ”ש הראב”ד על הקדמת יד החזקה [*] (והכא אין אפי’ חשש גניזה).
ואם כונתו לאסור כל הגנה עצמית מעשית (מחוץ לצה”ל) בשם אנטי-ציונות כפרנית ומבולבלת — ואין ספק שיהיו קוראים טפשים שיסיקו כך מדבריו הסתומים — הרי רבי דוב לנדא זה שופך דמים (אף מלבד הסכמי אוסלו והגירוש מעזה וכל שאר הרציחות שמפלגתו הביאו ואיפשרו בידים)!
וכ”ז בלא לכפול את ההערות בכתבות הראשונות נגד הרב לנדא על גלוי הטעם ושכנוע (בפרט שיש חולקים, ואפשר להביא מסורת סותרת), כאילו כ”ז “אינו מכבודו”.
ונסיים בדברי ת”ח מיוחד שכתב בתגובה לדברים הקודמים (בסיום דבריו): “יה”ר שתזכה לחזור בתשובה שלימה במהרה”.
ונאמר אמן!
נו, עם כל כתבה כזו אני מתפטר מכמה TONE TROLLS שלא יודעים לענות לגוף הענין…
[*] ז”ל השגת הראב”ד על הקדמת ספר יד החזקה (וכמובן, תירוצי המפרשים בדעת הרמב”ם לא שייכים כאן):
השגת הראב”ד – א”א, סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם, וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה לו בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר, וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו, הפליג שמועתו לדעה אחרת, היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני, הרי טוב, ואם אני גדול ממנו, למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד, כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו, והיא לא נראית בעיני, ולא אדע החולק עמו, אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה.
