The State of Israel (…) Is Undergoing a Constitutional Crisis
I think that’s the correct term here.
Let’s pray the worse side loses worst!
העורך Editor
How America Slaughtered 2 Million Civilians in North Korea – A Small Reminder
Quoting, of all places, the Washington Post:
The story dates to the early 1950s, when the U.S. Air Force, in response to the North Korean invasion that started the Korean War, bombed and napalmed cities, towns and villages across the North. It was mostly easy pickings for the Air Force, whose B-29s faced little or no opposition on many missions.
The bombing was long, leisurely and merciless, even by the assessment of America’s own leaders. “Over a period of three years or so, we killed off — what — 20 percent of the population,” Air Force Gen. Curtis LeMay, head of the Strategic Air Command during the Korean War, told the Office of Air Force History in 1984. Dean Rusk, a supporter of the war and later secretary of state, said the United States bombed “everything that moved in North Korea, every brick standing on top of another.” After running low on urban targets, U.S. bombers destroyed hydroelectric and irrigation dams in the later stages of the war, flooding farmland and destroying crops.
Although the ferocity of the bombing was criticized as racist and unjustified elsewhere in the world, it was never a big story back home. U.S. press coverage of the air war focused, instead, on “MiG alley,” a narrow patch of North Korea near the Chinese border. There, in the world’s first jet-powered aerial war, American fighter pilots competed against each other to shoot down five or more Soviet-made fighters and become “aces.” War reporters rarely mentioned civilian casualties from U.S. carpet-bombing. It is perhaps the most forgotten part of a forgotten war.
סגולת ‘רבי מתיא בן חרש’ זו המצאה ומעשה קונדס
חזינן ראשי שועלים (ע”פ לשון ר”מ בן חרש באבות) עם כוונה פסולה או אף זדונית המבקשים לבחון כמה קל להפיץ שטות אסופית חדשה בין העולם-גולם הדתי\מסורתי ואולי לעקוב כמה זמן וכסף לוקח להם בעידן הרשת עד שיגיע הדבר למקורות\ספרים “חשובים” ועד שמי שחולק ע”ז כבר יהיה מן המתמיהים, ומזלזל ב”מסורת”, וכו’ וכו’ (ע”ד שמו”ת של רימנוב, שליסעל חלה, חינא, מנהגי ספר חמדת ימים, רוב ה”קבר X מסוגל לY”, “סגולות” ארגוני הצדקה שלא לשם שמים, בליעת הערלה, ועוד ועוד). אולי יש גם מחקר או דוקטורט אנתרופולגי בדרך.
הועתקו “פרטי” הבדותא באתר “קו ההלכה הספרדי” (מסתמא יש כבר כמה גירסאות…).
נו, לפחות זה תהלים ונרות ולא מציעים לנו (בינתיים) לסמא את העינים (ע”פ ילקוט בראשית פרק מ”ט רמז קס”א)!
הכותב השוטה פותח כך:
‘סגולת 18 נרות’ של רבי מתיא בן חרש מדהימה את העולם היהודי. את הסגולה לא מצאתי בספרי הסגולות המוסמכים, אך לאחרונה היא מפורסמת מאוד, וסיפורים רבים נכרכים אודותיה. מה גם, שלהיות הסגולה – אמירת פרקי תהילים, והדלקת נר לכבוד התנא רבי מתיא בן חרש, מה פגם יש בה?! נסו ותווכחו!
צוואת בחור ישיבה בן 18 שנפטר
הנה תחילת הצוואה בקובץ:
והנה ההמשך (הועתק מכאן):
לבני קהילת שד’ יחזקאל היקרים: תודה רבה על כל התפילות והקבלות לרפואתי, על כל העזרה והסיוע, התמיכה והעידוד והעזרה בדברים הקטנים, בין לפני מחלתי ובין בזמן המחלה.
אם פגעתי חלילה במישהו אבקש את מחילתו.
אם אפשר להתחזק באיזה משהו לעילוי נשמתי. תודה רבה.
לכל מי שיתוודע לנכתב כאן מחבריי בני הישיבה קטנה חמדת משה: תודה רבה על הכל, ועל העזרה והעידוד והלימוד והתפילות בתקופת מחלתי הראשונה והשניה. ישולם שכרכם מן השמים.
אם אפשר למחול בפה אם דיברתי לשוה”ר או פגעתי באיזה אופן שהוא, בגוף, בנפש או בממון במישרין או בעקיפין.
אם אפשר להתחזק לעילוי נשמתי בכל צורה שהיא. תודה רבה.
לכל מלמדיי ומורי דרכי בחיידר, בישי”ק, בישי”ג, ומחוצה להם: תודה רבה רבה. איני מרגיש נעים להודות במילים דלות על כל הדברים, ומשום כך אני מקצר.
אני מבקש מחילה מכל מי שנפגע ממני באיזה אופן, בין בגוף, בין בנפש, ובין בממון, במישרין או בעקיפין, ביודעין ובלא יודעין, או שדיברתי לשוה”ר, או שחטאתי כנגדו בכל אופן אחר. אבקש למחול בפה אפי’ אם לא ידוע משהו מסויים.
לכל מי שהתפלל עלי או התחזק לרפואתי באיזה אופן: איני יודע איך להודות על כל התפילות והחיזוקים שנעשו לרפואתי בכל המקומות ושמרו עלי כל הזמן. תודה מקרב הלב.
אם אפשר להמשיך ולהתחזק לעילוי נשמתי. תודה רבה.
הקפדתי שלא לפנות לאנשים פרטיים מלבד בני משפחתי הקרובה, כיוון שאיני יכול למנות מכמה טעמים מובנים את כל האנשים הפרטיים שעזרו לי יותר מכולם, תודה רבה לכל אחד מכם.
בכל אופן שמישהו רואה עצמו נפגע מדבריי או מחוסר דבריי כאן הנני מבקש את מחילתו.
אם מישהו היה עמי בקשר כלשהו באיזה זמן וייתכן שנפגע ממני אבקש שימחול בפה. (אם אפשר להשתדל לפרסם קצת בקשתי זו אלא אם יש בעיה או קושי כלשהו בלעשות כן.)
אני מוחל מחילה גמורה בלב שלם על כל צער שנגרם לי, הן בגוף, הן בנפש, הן בממון, בכל אופן שהוא, גם על לשוה”ר והוצאת שם רע, וכן מי שאמר אחטא לו והוא ימחל לי, הן אם ידעתי מזה והן אם לא, אלא אם כן יש לי אצלו ממון שהוא עתיד להחזירו לאמי. מחול לכם, מחול לכם, מחול לכם.
אפשר לפרסם או לא לפרסם מהצוואה מה שרוצים, אלא א”כ יש חשש שייפגע מישהו.
שלמה גרשוני
A Eulogy for Jewry’s Temporary Station In Europe
A long and interesting article on “Mosaic” here.
Here is an excerpt:
Samuel Sandler, an aeronautical engineer and head of the Jewish community in Versailles, France, announced a few weeks ago that he’d had the local synagogue registered as a national landmark. “My feeling is that our congregation will be gone within twenty or thirty years,” he told friends, “and I don’t want the building demolished or, worse, used for improper purposes.”
…
An even longer sense of history might take one back to late-18th-century France, the cradle of the Enlightenment, and to the moment when, during deliberations over the civic enfranchisement of French Jews, the liberal nobleman Stanislas de Clermont-Tonnerre rose in the National Assembly to declare: “To the Jews as individuals, everything; to the Jews as a people, nothing.” Citizenship for the Jews was to be purchased conditionally, at the price of an end to their communal apartness and to many of their religious traditions.
For the most part, in France and throughout Western Europe, that price was fully and willingly paid. Generations of Jews eagerly pledged their allegiance to the ideals of democracy, patriotism, and religious tolerance, pouring their prodigious talents and energies into making Europe a better place. Over the centuries, in fair weather, the bargain held; in foul, the price would be successively raised, the conditions of acceptance revised, the bargain hedged, until at last the offer was finally, brutally, rescinded in wholesale massacre.
Now, busily building monuments and museums, Europe ostentatiously engages in celebrating and mourning its lost dead Jews of yesterday, whose murder it variously perpetrated, abetted, or (with exceptions) found it could put up with. Meanwhile, it encourages and underwrites the withering of Jewish life today. Once again, Jews are accepted on condition: that they separate themselves from their brethren in Israel and join the official European consensus in demonizing the Jewish state; that they learn to accommodate the reality that so many ethnic Europeans hate them and wish them ill, and that Islamists on European soil seek their extinction; and that in the interest of justifying their continued claim to European citizenship, they accept Europe’s proscription of some of the most basic practices of their faith.
To the dead Jews of yesterday, everything; to the living Jews of today, little and littler.