יש כאלו, ויש כאלו – אבלות החרבן
[בעילום שם]
יש כאלו, ויש כאלו.
יש מי שאמא שלו חולה, ל“ע, והוא בא יבא לבקר סתם ככה. בעיקר בשביל עצמו. ישמיע לה (?) שירים, יספר לה (?) סיפורים, ישוחח אתה על ענייניו. כמובן שאמא תתעלם מהכאב, תעלה על פניה חיוך מדומה, ותתעניין בסיפוריו כפי יכולתה. אמא זו אמא. כמובן, אמא גם לא תשכח לתת איזה תגמול בסוף, משהו שיצדיק את הביקור…
גם לזה ביקור יקרא. לא נזלזל, חלילה וחס.
אבל יש מי שמבקר את אמא בשעות הקשות, של הסבל והכאב. הוא בא כדי להשתתף בצערה ולסבול יחד אתה.
יש. ויש.
כך גם לאמנו – השכינה הקדושה, השוכנת בציון. אפשר לבא… לשם, לשריד בית מקדשנו, בכדי להתפלל על כל העניינים, פרנסה, שידוכים, ומה שצריך. גם לבקש על עליה בתורה וביראת שמים. לא נזלזל, חלילה. כבר אמרנו. זהו אכן מקום תפילה. בלי ספק. אבל אפשר להגיע ולהשתתף בצער השכינה הקדושה. כדי להקל, כביכול, על צערה. לשאת בעצמו משהו מן הצער הגדול. [ומה עם כל מה שצריך? אל דאגה. גם את זה מרויחים, כמובן, לא פחות מהראשון, אפילו יותר].
וכפי שמתאר לנו הבה“ח י.ק. נ“י מהצפון.
בעיצומו של אחד מהסגרי הקורונה [חורף תשפ“א] הוא מצא את
עצמו בירושלים, לצורך ’חיוני‘ כלשהו. נפשו נכספה וגם כלתה
ללכת לכותל המערבי להתפלל, אבל הוא ידע שהמצב לא מאפשר
זאת. העיר העתיקה חסומה הרמטית (גם ל‘חיוניים‘).
איש טוב יעץ לו לעמוד על גג גבוה בשיפולי מאה שערים, משם
רואים היטב את הר הבית. ואכן לאחר כמה דקות הליכה – הינו
ניצב בראש הגג, ולמולו הר בית ה‘ –
במלוא –
???
!!!
…אל תחשוב – הוא אומר – שזו הפעם הראשונה שהוא מביט על
הר ה‘. ממש לא. אפילו שלושים יום לא עברו מפעם האחרונה. אבל
את המחזה הזה – הוא לא ישכח לעולם.
הר הבית נראה היטב מאותו גג, אבל דמויות אנשים לא נראו
ממרחק שכזה.
והוא עמד שם לבדו על ראש הגג. לבד. בלי קריאות ’מנחה‘ ו‘יהא
שמה רבא‘, בלי אספני צדקה, בלי יונים על הראש. בלי קשקושי
התיירים ומצלמותיהם. בלי כלום.
רק הוא לבדו ניצב שם, ומביט בהר ציון ששמם.
’יומא דעיבא כוליה שמשא‘. השמש שלחה נגוהות אור כתומים
ועצובים לעבר כפת הזהב המתועבת, שחזרו וזהרו על כל האופק.
’שמשא סומקא ברמשא – דחלפא אפיתחא דגיהינם‘. אוי. גיהינם.
ובאותם רגעים ממש – שקעה החמה.
ופתאום ’נפל לו האסימון‘ –
זהו זה. עוד יום עבר בלי קרבן התמיד. ’באין ארוחת אב‘.
בלי קטורת.
בלי נרות המערכה.
בלי…
לראשונה הוא נצב לבדו מול התובנה הפשוטה והכואבת הזאת.
הוא מהרהר לעצמו: תמיד אני מגיע לכותל ומתפלל – כאילו יש
שם איזה ’כספומט‘, שהקב“ה רק מחכה שנבוא למשוך ממנו
מזומנים… תמיד הרגשנו פה ’היימיש‘…
אבל האם חשבתי פעם על מה שמתחולל כאן בראש ההר?
האם שמתי לב לכאב הנורא שיש במקום הקדוש הזה?
ואז, כאילו בשמחה לאיד – החל ה‘מואזין‘ הארור ביללותיו –
هللا أ أكبر أكبر
أكبر—-
דגלים פלשתיניים מרושעים התנופפו לרוח הערב, ואי-נעימת
המואזין מהדהדת בכל האיזור –
هللا أ أكبر أكبر
أكبر—-
הוא הרגיש שהוא עומד להתפלץ.
שכינה הקדושה!!!
אמא!!!
אלו השכנים שלך???
זו ה‘מוזיקה‘ שאת שומעת – במקום לשמוע את שירת הלויים???
את ה‘נוף‘ הזה את רואה כבר קרוב לאלפים שנה?!
איך את מסוגלת?!
איך אנחנו מסוגלים?!
מעולם הוא לא חוה את צער השכינה בצורה מטלטלת כל כך כמו
עכשיו.
גשם קל התחיל לטפטף משמים, אבל לא רק. גם מהעינים.
בלי מטריה, הוא המשיך לעמוד שם כמכושף, מביט במחזה הנורא.
הוא נזכר בקינה אותה קונן רבינו הרמב“ן עת הגיע לירושלים,
כשראה את החורבן לנגד עיניו:
אהה אמי, הכרע הכרעתני!
ואת היית בעוכרי ושופכי דמי.
מדעתי מעלותיך ורוממותך
וראיתי הריסותיך ושוממותך —
נורא עוד יותר היה לו לחשוב על כך שהאירוע הזה לא מתחולל
כאן לראשונה…
האם אנחנו שמים לב לזה בחיי היום-יום?
אי שם למטה, כבר נאספים ותיקי ירושלים לתפילת ערבית בזמנה, • • •
ומיודענו ממהר להצטרף עמהם טרם ישוב צפונה.
לפני שירד את חמשת הקומות, הוא נתן מבט נוסף, מתגעגע,
ומהרהר בסיום קינתו הנזכרת של הרמב“ן:
אבינו אב הרחמן
לא יתום ישראל ולא אלמן
כי רחמיך עליהם במקומן
בכל עת וזמן
ובית עבדך זה (משה בן נחמן)
הבא לראות עירך ומקדשך בחרבנן
ובקרעו בגדו ומעילו בוכה ומתאבל, אליך ישתחוה ואליך יתחנן,
שיזכה ויראה דבירך והיכלך, איליך ואילמיך בבנינן
עינינו תראינה ירושלים נוה שאנן
וערי יהודה בתקונן
בשוב ישראל לנויהם, כהנים לעבודתן ולוים לדוכנן —
במהרה בימינו אמן.
—
שתזכו לראות בנחמת ציון וירושלם