ניתן ללמוד רבות מהציניות הנצלנית של ראשי השלטון, השיטות של מקל וגזר, ההנחות המרושעות שמאחורי הקדקד, “התחליף” של אנשי הימין-כביכול מבראשית, ועוד ועוד.
כותרת התוכנית שהוגשה לרמטכ”ל יצחק רבין חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, היתה “הסדר מדיני לגדה המערבית – הצעה”. בפתח המסמך מציין זאבי, כי “ההצעה דלהלן באה בהמשך לשיחות שקיימנו לאחרונה ולאור המשימה שהוטלה עלי להגיש הצעה בנידון”. עוד מציין זאבי בפתיח כי “ההצעה אינה מתייחסת לפתרונות אפשריים לגבי רצועת עזה, שאותם יש לבחון בנפרד”.
במלחמה ובחודשים שלאחריה, שימש זאבי כעוזרו של ראש אגף מבצעים במטכ”ל, עזר ויצמן. בתפקידו, הוא היה ממונה על קשרי הצבא עם המוסד וגופים נוספים במערכת הביטחון, שהיו מעורבים בסיוע צבאי וביצירת יחסים עם מספר מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. להערכת צורי שנקין, ששירת כקצין אג”ם של פיקוד מרכז תחת זאבי, זה היה כנראה הרקע למעורבותו של זאבי בחיבור התוכנית. “התפקיד גרם לו להיות מעורה ושותף להרבה עניינים שלא היו קשורים באופן ישיר לפעילויות צבאיות או מלחמתיות במובנן הטהור. במסגרת זו היו לו עוד הרבה יוזמות, הקשורות למדינות ערב ולעתיד תושבי השטחים”. שנקין, שברבות הימים היה לאחד מחבריו הקרובים של זאבי, מעיד כי מעולם לא שמע על תוכנית מדינת ישמעאל, אך לדבריו הוא אינו “נופל מהכיסא” למשמע פרטיה. “גנדי היה אדם בעל ראש פתוח ומחשבה מאוד יצירתית”, הוא מספר.
…
על פי הצעתו של זאבי, יש להקים “מדינה ערבית עצמאית בחלק של הגדה המערבית, אשר תהיה קשורה עם ישראל בחוזה שיבטיח את זכויות שני הצדדים. המדינה החדשה תיקרא בשם ‘מדינת ישמעאל’ (ולא ‘פלשתין’, כדי שלא להגדיל את ‘התיאבון’ והייצוגיות שלה)”. תחת הסעיף “ביצוע” כתב זאבי: “מהירות ההחלטה והביצוע של הצעה זו, ולו גם בלי הכנות מנהליות וארגוניות, חשובה בשל הטעמים הבאים: סיכויים לנכונות המנהיגות הערבית המקומית כל עוד היא נתונה בהלם התבוסה וטרם התהפכה והוסתה על ידי דמשק וקהיר. כל עוד לא השמיעו המעצמות והאו”ם דברים ברורים בנושא”. כטיעון אחרון בעניין כתב זאבי את המשפט בדבר השנאה והתהום שייפערו תחת הכיבוש, שאותו ציטטו אולמרט ופרס.
…
ה שישראל אינה מעוניינת להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים, וכי לאחר משא ומתן ישיר שבסופו יתקיים הסדר מדיני והסכם שלום, תסיג היא את כוחותיה. אך להצהרה זו נלוותה האמירה העמומה, “לאומות העולם אומר: אל תהא אשליה בלבכם שמדינת ישראל מוכנה לשוב ולחזור למצב ששרר עד לפני שבוע ימים. לבדנו נלחמנו על קיומנו וביטחוננו, ואנו רשאים לקבוע מהם האינטרסים האמיתיים והחיוניים של מדינתנו, וכיצד יובטח עתידה. לא יחזור עוד המצב שהיה קיים עד כה”.
בשתי ישיבות של ועדת השרים לענייני ביטחון, שנערכו פחות משבוע לאחר המלחמה, הוסכם כי בכל הסכם עתידי תדרוש ישראל תיקוני גבול מול סוריה בשטחים המפורזים ובאזור הבניאס, מול ירדן באזור ירושלים, ואת השארת רצועת עזה בידינו, על פי הגבול הבינלאומי הקיים. את החלטות הוועדה אישרה הממשלה בישיבתה הראשונה לאחר המלחמה ב-19 ביוני.
אך ההנחה הרווחת בקרב ההנהגה היתה כי גם בלא כל הסכם, תיאלץ ישראל לסגת מהשטחים בלחץ המעצמות, כפי שהיה לאחר מבצע סיני. אורי אבנרי מספר, כי הח”כ חיים צדוק ענה לו על שאלה בעניין, “תראה, זה מאוד פשוט. אם נוכל להחזיק בכל, נחזיק בכל. אם ילחצו עלינו ננסה להחזיר כמה שפחות. אם ילחצו יותר חזק, נחזיר את הכל”. וכך ב-26 ביוני, עוד שלח ראש הממשלה אל הרמטכ”ל מכתב ובו ביקש לדעת “מה האמצעים בהם אוחזים כדי להחיש הוצאת השלל מן השטחים הכבושים. כמה שבועות או חודשים יידרשו לכך”.
תוכניתו המדינית של האלוף זאבי נולדה, אפוא, בעיקר מתוך ואקום מדיני. בימים הראשונים לאחר המלחמה, הדרג הפוליטי לא אמר את דברו על עתיד השטחים הכבושים. גם בימים שקדמו למלחמה, נמנעו מנהיגי המדינה מלהבהיר מהם יעדיה ומה הפתרון האפשרי לסכסוך. בכל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ומשרד הביטחון מאותה התקופה שנפתחו לעיון הציבור, אין כל התייחסות מפורשת לעתיד השטחים ולתושביהם ביום שלאחר המלחמה.
אך בניגוד לדרג המדיני, לצבא היו תוכניות מגירה מוכנות. מעבר לשלל התוכניות המבצעיות שהוכנו, נבנתה בצה”ל במשך שנים תורה סדורה לניהול ממשל צבאי בשטח כבוש. מלבד הניסיון שנצבר במשך שנות הממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל עד 66′, למדו בצבא רבות מפרק הכיבוש הקצר ברצועת עזה, אחרי מלחמת סיני. בעקבות כיבוש זה, שנמשך חמישה חודשים בלבד, נכתבו בצה”ל בתחילת שנות ה-60 כמה תקצירים ופקודות הנוגעות להיבטים שונים של פעילויות הצבא בשטח כבוש.
התקציר האחרון בעניין התפרסם חודשיים לפני מלחמת ששת הימים והיה מבוסס על חומר תורתי קודם ובעיקר על “סיכום ממשל צבאי בשטחים כבושים”, שפורסם על ידי מחזור ב’ של בית הספר למדעי המדינה שליד משרד ראש הממשלה, ב-64′. במסמך זה מצוינים כמה מהעקרונות שהנחו את מדיניות ישראל בשטחים הכבושים במשך עשרות שנים ובמובנים רבים, שרידיהם ניכרים במדיניות זו עד היום.
“אמצעי השליטה החשוב ביותר הוא ‘שכר ועונש'”, קבע המסמך. ברשימת אמצעי ה”שכר” המליצו מחברי המסמך על “הסרת הגבלות שהוטלו. אישור רישיונות לפתיחה והפעלת בתי עסק. מתן תעסוקה למובטל. מינוי לתפקידים חשובים. מתן עדיפות בהחזרת רכוש שנתפס או במתן פיצויים”. ברשימת אמצעי ה”עונש” הומלץ להשתמש ב”מעצר אדמיניסטרטיבי. הגליה. פיטורים מתפקיד. חיפושים בבתים”.
עוד צוין בהקשר זה כי “את אמצעי השכר והעונש יש לנצל על מנת להעלות מנהיגות משתפת פעולה. אמצעי השכר והעונש נועדו ‘לשכנע’ את המנהיג עצמו כי כדאי לו לשתף פעולה, אך יותר מזאת, הפעלתם לגבי המושפעים על ידו תקבע את היקף השפעתו. לכן יש להעניק טובות הנאה שונות לאנשים התומכים במנהיג משתף פעולה”.
וכך ייעשה לסרבנים: “כאשר יוחלט על השפלת קרנו של מנהיג שאינו משתף פעולה, אין די במניעת טובות הנאה לו ולאנשיו. יש לחפש בקרב החמולות שאותן הוא מייצג מועמד מתחרה למנהיגות ולטפח אותו על ידי מתן טובות הנאה באמצעותו, העדפתו בגלוי על ידי ביקורים בביתו וכדומה”. עוד המליצו מחברי המסמך “לנצל עבירה שנעברה על ידי מנהיג מסוים כאמצעי לחץ לשיתוף פעולה, המדובר בעבירות שאינן ידועות בציבור ואינן נושאות אופי ביטחוני. האיום בהעמדה למשפט אם לא ישתף פעולה הוא יותר תכליתי מאשר שפיטתו והענשתו”.
כמו כן ציינו מחברי המסמך כי רצוי להימנע ממאסר מנהיגי ציבור שמא ייתפסו כ”קדושים מעונים”: “יש להפעיל נגדם עונשים תכליתיים אחרים שיפגעו בהם מבלי שיעלו את קרנם בציבור, כגון פגיעות כלכליות, פגיעה בהשפעה החברתית וכדומה. אין לבנות מערכת הנהגה אחת והומוגנית. יש לדאוג לפיצול ההנהגה המקומית ולהנהגות מתחרות”.
לסיכום המליצו על “החזקת טמפרטורה נמוכה – מניעת ייאוש, זעם והתמרמרות המוניים וקיצוניים” וציינו כי “על אף היות הערבים רחוקים ברוב המקרים מלדייק בעמידה בדיבור בעצמם, הם מעריכים עמידה בדיבור של הזולת ובעיקר אם הגשמת הבטחות הנה לתועלתו. לפיכך יש להימנע ממתן הבטחות מחייבות ובעיקר מהסוג שקשה להגשימן”.
ככל הנראה, ההנחיות הכתובות האחרונות לפעולת הצבא בשטחים הכבושים, טרם פרוץ המלחמה, ניתנו על ידי הפרקליט הצבאי הראשי (פצ”ר), מאיר שמגר, שהיה אחר כך נשיא בית המשפט העליון. ביומה הראשון של המלחמה הוא פירסם מסמך שנשלח לאלופי הפיקודים ולראש אגף מבצעים במטכ”ל, שכותרתו “דרכי חקיקה בשטח כבוש”. את המסמך, שהתווה את עקרונות הפעולה המותרים בשטח כבוש על פי האמנות והחוקים הבינלאומיים, חיבר שמגר כמה שבועות או חודשים קודם לכן. כיום הוא טוען כי אינו זוכר את הנסיבות שהביאו לכתיבת המסמך, אך מעריך שזה נבע מן “הרצון שגם היחידה שלי, הפרקליטות הצבאית, תהיה בדומה ליחידות משפטיות בצבאות אחרים בעולם, מומחית בנושא של דיני מלחמה”.
…
שר הביטחון דיין פיגר רק במעט אחרי הדרג הצבאי. יומיים לאחר סיום הקרבות, ב-12 ביוני 67′, כינס דיין בלשכתו “התייעצות בעניין שטחי הכיבוש”. בישיבה השתתפו הרמטכ”ל יצחק רבין, עוזר ראש אג”ם זאבי, ראש אמ”ן אהרן יריב, האלוף חיים בר-לב והרמטכ”ל לשעבר צבי צור, שהיה עוזרו של דיין. בישיבה הוצג בין השאר מתווה בן שש נקודות לתוכנית מדינית שגיבשה מחלקת המחקר באמ”ן כמה ימים קודם לכן. שם צוין כי ישראל תומכת בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה ורצועת עזה. לדעת מחלקת המחקר, כדאי יהיה שהמדינה הפלסטינית שתוקם לא תורשה להחזיק כוח צבאי, וירושלים העתיקה (שבין החומות) תהפוך לעיר פתוחה.
בסיום הישיבה ההיא ביקש הרמטכ”ל רבין מהאלוף זאבי לבחון את התנאים החדשים שנוצרו להסדר מדיני. ב-15 ביוני הוא הגיש את הצעתו, להקמת מדינת ישמעאל. על פי התוכנית, ירושלים המזרחית, הר חברון, בקעת הירדן ומובלעת לטרון יצורפו למדינת ישראל. שאר שטחי הגדה יוקצו למדינת ישמעאל. האלוף זאבי הסביר כי “הפליטים הערבים (מ-48′, ש”פ) באזור הר חברון (ושטחים מסופחים אחרים) יועברו למדינת ישמעאל וישוקמו בה”. עוד טען זאבי בהקשר הדמוגרפי, כי “סיפוח אזור ירושלים יביא עמו אמנם נתח גדול של אוכלוסייה ערבית, אבל הוא חשוב מטעמים אחרים”.
על פי התוכנית, אמורה היתה מדינת ישמעאל לכלול “את מרבית האוכלוסייה הערבית של הגדה המערבית: תושבי קבע, פליטים בשומרון ופליטים שיועברו (23,000) מהר חברון”. בסך הכל נועדה המדינה המתוכננת לכלול עם הקמתה 623 אלף תושבים. שאר 260 אלף תושבי הגדה המערבית שנכבשה, בעיקר תושבי ירושלים וחברון, נועדו להיות מסופחים למדינת ישראל.
