העורך Editor

לא מאמין בגוזמאות שם על רבנו הגר”א ז”ל.

בפרט מספר הראיות המופלג שנטען שהיו לו לכל שינוי נוסח…

נקודה.

“One of the great advantages of a celebrity culture is the way it siphons off so many of the narcissistic and dysfunctional into areas where they can do the least societal damage. Occasionally, the system goes awry and one of them winds up in a serious job (William Jefferson Clinton), but generally things work pretty well. One cannot say the same of Saudi Arabia, whose 7,000 princes are en masse at least as risible and in many cases more tastelessly accessorized than Liza [Minnelli]’s guests. But the crucial difference is that their subjects are obliged to pretend they’re useful and intelligent: If they laugh at them, they’ll wind up laughing their heads off. Likewise, Iraq, where the only celebrity author and musical-comedy star is Saddam himself: his romantic allegorical novel, Zabibah and the King, got great reviews — there’s a surprise — and has been turned into a lavish stage production, which is doing sell-out business — there’s another surprise. The tragedy of Iraq is that in order to make it big in showbiz Saddam had to make it big in mass murder first. Under the American system, his book would have been picked by Oprah, he’d have sold the Broadway rights to Liza’s husband, and they’d have signed Petula Clark and Mickey Rooney for the title roles. No matter how you look at it, that’s a massively superior system.

“New York will forget Liza’s latest wedding soon enough, so will Liza. But we should remember to savour this ersatz Royal wedding precisely because it’s ersatz; and those who defend America needn’t do it despite its “celebrity culture” but because of it.

“Better a fan than a vassal.”

Excerpt from Mark Steyn

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

ראה עוד ע”ז בויקיפדיה כאן.

וז”ל ליקוטי הלכות [ברסלב] הל’ ראש חודש ו’ ס”ק נ”ב:

וזה בחינת ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וכו’ לשני מחנות וכו’, והיה המחנה הנשאר לפליטה. שכשרואין שקשה להשיג העצה השלמה צריכין להתנהג לפי חלקת העצה על כל פנים. באפן שעל כל פנים יהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי ח”ו… הינו שיקבע בלבו שאיך שיהיה אעפ”כ אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה’ יתברך ולא איאש את עצמי לעולם ולא אהיה ח”ו מהחסידים הנפולים שהם גרועים וכו’ רח”ל כמו ששמענו מצדיקים. רק אני על משמרתי אעמד לחטף מה שאוכל למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה. למשל שהאדם חפץ שילמד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהיה נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו’ ורואה שקשה עליו וכו’. יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטף בחיי אתיגע בכל כחי לחטף איזה טוב כל יום מימי חיי. ואם ח”ו לא אוכל להתפלל כלל אראה לדבר אחר כך איזה דבור של תחנה ובקשה וכו’. ואם ימנעני ח”ו גם מזה מה לעשות… (כמו ששמעתי מפיו ז”ל). אעפ”כ אלמד מעט או הרבה ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים לה’ יתברך ואצעק על כל פנים רבונו של עולם הושיעה וכיוצא בזה. ואם עצתי חלוקה אם לסע או לישב בביתי ואיני יכול לתת עצה לנפשי על כל פנים אני חזק בדעתי שבין בביתי בין בדרך אחטף טוב מה שאוכל. וכן בשארי דברים שאי אפשר לפרטם.

וכל זה בחינת והיה המחנה הנשאר לפליטה וזה שפרש רש”י בעל כרחו כי אלחם עמו. כי בזה אני חזק שבעל כרחו יהיה מכרח להניחני שיהיה נשאר לי על כל פנים מחנה הנשאר לפליטה כי אלחם עמו על זה בכחו של הצדיק וכו’. וכמו שפרש רש”י שם התקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולתפלה ולמלחמה. לדורון זה בחינת המנחה ששלח אליו ובענין מלחמת היצר הרע הוא בחינת סוד שעיר המשתלח וסוד מים האחרונים שהוא בחינת סוד המנחה ששלח יעקב לעשו (כמובא בספרים) שזהו בחינת דברה תורה כנגד יצר הרע וכו’ (פרשת כי תצא) לתפלה פרש רש”י אלקי אדוני אברהם וכו’ זה בחינת שיחה וצעקה לה’ יתברך שאני אצעק תמיד שיצילני בזכות אבותינו שהם הצדיקים האמתיים וכו’. למלחמה. והיה המחנה הנשאר לפליטה וכנ”ל.

כך דרשתי בשבת, וביקשו דוגמא מעשית.

ואמרתי שהשינה כמו דורון שמוכרח לבטל מלימוד ותפילה, ובבוקר עליו להילחם ולהשכים, וביום מודה על העבר מ”מ ומתחנן על העתיד למעט בשינה וכו’, וק”ל.

בראשית ל”ב כ”ה-כ”ט:

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר… ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.

אומרים העולם, מכאן רואים כי מי שמרים ידים זה עצמו סימן שכנגדו ניצח בויכוח (כמו הנוצרירים מול היהדות).

אם הצדק אתך, למה להרים ידים?!

כמובן, רעיון המובע ע”י מוכסי המדינה ויתר באי כוחה מלווה תמיד באלימות מוחשית או באיום לאלימות…

דידן נצח!