העורך Editor

If a male couple uses IVF (even assuming outside supervision or a paternity test), this means the son has feelings and loyalty (mainly) to his biological father.

The same for a female couple. The son has feelings and loyalty (mainly) to the woman who actually bore him.

The other adult is a step-parent. How short-sighted!

(Also, females are more “precious” than males)

If, on the other hand, the couple chooses not to reproduce, this is a form of generational\societal suicide. Of course, regular secular couples aren’t much better. I guess they want the religious to inherit the earth…

By John & Nisha Whitehead The Rutherford Institute

For those who enjoy reading another classic Whitehead piece: documented evidence to frighten and enrage in equal measure, go here…

Regarding the Aruch Hashulchan’s excuse for neglecting the prayer recited before Torah study.

… while the Sanhedrin was open to the public.

“Everything secret degenerates, even the administration of justice; nothing is safe that does not show how it can bear discussion and publicity.”

מעשה בת”ח שהורה הוראה מחודשת ובסמוך ארעו “סבות קשות”.

ואף שלא צמחו מתוך הוראתו, למד מזה שלא כדין הורה, ראה מעשה ונזכר הלכה, הודה ולא בוש.

יש”ש ב”ק פרק ז’ ל”ז:

וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה. וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קי”ח ע”ב) דאמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן. ובסוף פרק זה אאריך בו בעזרת השם יתברך לעד ע”ש. ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקב”ה, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה (ברכות ח’ ע”א). דלא גרע מפדיון הבן. דלפרסום מצוה בעלמא הוא. וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה. ונתבלבל השמחה במהומות גדולות, על ידי סיבות קשות. ותליתי הסרחון בי, שעברתי על דברי רבותי, שלא שמעו מעולם דבר זה. על כן לא כתבו אלא בחתונה ובפדיון הבן. ובמילה ג”כ, לולי צערא דינוקא. אבל במצות אחרינא לא, ובוודאי כל דבריהם בקבלה, ובסודות פנימיות, על כל שיחה ומלה. ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה, ולא לענין אחר. דהא בי”ט מחויב להרבות בסעודות, ולשמוח. ואפ”ה לא מברכינן. ומ”מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא. אבל סעודת חינוך הבית, בודאי הוא דרך ריעות. בפרט בעו”ה אותם סעודות וחנוכים שעושין ההמון עכשיו, הוא קלון, ורק לרוות הגרון בשחוק וקלות ראש. וכן מצאתי שפסק מהר”ם. ומ”מ נראה, מי שהוא ירא אלקים, ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצות. וליתן שבח למקום אשר חננו, ולא הניח מתחילה לשתות בביתו, ולשחוק בו, ולנהוג קלות ראש. אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו, ולומר בו דברי תורה, ולדרוש בו מעין המאורע. שפיר הוא סעודת מצוה. ועליו נאמר המקרא (שה”ש ה’ א’), שתו ושכרו דודים, בימי המלואים (שהש”ר שם).

ברבנים שבדורנו כ”ז רחוק אפי’ מהדמיון…