העורך Editor

ספר מגן אבות לרשב”ץ על אבות ריש פרק ב’:

וזה התואר היו מתארים בו לכל מי שנסמך מפי סמוך איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה, כי כשהיו סומכין אותו היו קורין אותו רבי, כמו שנזכר בראשון מסנהדרין ובפרק השוכר את הפועלים. וכן היו קורין לכל מי שנסמך בארץ ישראל, כי שם היתה סמיכה והיו יכולין לדון דיני קנסות כי היו מומחין ונקראים אלהים, שנאמר, אשר ירשיעון אלהים ישלם. וחכמי בבל לא היו נקראים אלא רב לפי שלא היו סמוכין והיו קורין עצמן הדיוטות, כמו שאמרו בפרק המגרש, והא אנן הדיוטות אנן, ולא היו רשאין לדון דיני קנסות. ולזה אמרו אין שור מועד בבבל, וכן מזה הטעם אמרו אין תענית צבור בבבל, שבכל אלה צריך בית דין סמוכין, וכשהיו עולין לארץ ישראל היו סומכין אותם וקורין להם רבי. ולזה נמצא בתלמוד, רב זירא ורבי זירא, רב אמי ורב אסי, רבי אמי ורבי אסי, ורב ירמיה ורבי ירמיה, לפי שעלו מבבל ושם נסמכו. ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי, נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין, כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין, כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם, רבן.

אגב, הרשב”ץ מוסיף איך להגות את השם:

ודע, כי הקריאה הקדומה היא רבי, הרי”ש בחירק, כי הוא שם התואר והיו”ד אינה לכנוי אלא ליחס, כיו”ד אכזרי, ואילו היה רבי הרי”ש בפתח, היה משמעו הרב שלי, כי היו”ד הוא לכנוי, והיה פגם במעלתו.

שו”ע או”ח סי’ קכ”ד ד’:

כשש”צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט’ מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט’ זולתו, ויכוין לברכת החזן. (י”א שכל העם יעמדו כשחוזר הש”צ התפלה), (הגהות מנהגים).

העיר חכ”א, שלצד הלשונות המתלהמים מתערבות מנגינות אחרות.

איסור חמור להכנס בזמן הזה לבית המקדש, כי כולנו כיום בחזקת טמאי מתים, והנכנס לבית המקדש וטומאתו עליו חייב כרת. וקי”ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והנכון שלא להכנס כלל לשטח הר הבית שאין בידינו הגבולות של חומר הקדושה מסביב לבית המקדש”.

The government management of Corona was, even on its own terms, counterproductive.

(By the way, a word for debaters: Saying someone’s policy, accomplished the very opposite of its ostensible aims is one of the most devastating arguments possible.)

No matter how helpful facemasks, gloves, goggles or the like (variously promoted at the time) may be, no one knowledgable can call them a panacea.

And yet, the unprecedented, manmade global lockdown led to supply chain breaks for hand soap, hand sanitizer, healthy food, and more (not to mention medical or quasi-medical gear itself).

In Israel, I can testify the HMO clinic bathrooms were utterly out of hand soap for months, while allowing entry to anyone wearing a facemask.

Take a moment to imagine what that means…

The very least we can say is, the sheer incompetence of regnant public health and epidemic disease control experts as demonstrated in iatragenic action is only exceeded by… their incompetence.

Are they any better than foreign policy “experts” (this writer has the right idea!) or mainstream economists (a laughingstock)?!

Of course, Hyehudi.org doesn’t care about any of this directly. My “hidden” point is about the rabbis who went along at every step and never had second thoughts until today. And what that should mean about trusting them in important loopholes and leniencies. Which should lead to independent scholarship. (Anything cheery or earthly-minded on this site is just to make the anti-clericalist medicine go down.)

לקרוא תוך כדי האזנה…

ראש ספר חגי:

(א) בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר יהוה ביד חגי הנביא אל זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ואל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול לאמר.
(ב) כה אמר יהוה צבאות לאמר העם הזה אמרו לא עת בא עת בית יהוה להבנות.
(ג) ויהי דבר יהוה ביד חגי הנביא לאמר.
(ד) העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב.
(ה) ועתה כה אמר יהוה צבאות שימו לבבכם על דרכיכם.
(ו) זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחם לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב.
(ז) כה אמר יהוה צבאות שימו לבבכם על דרכיכם.
(ח) עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד \{ואכבדה\} אמר יהוה.
(ט) פנה אל הרבה והנה למעט והבאתם הבית ונפחתי בו יען מה נאם יהוה צבאות יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו.
(י) על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה.
(יא) ואקרא חרב על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר ועל אשר תוציא האדמה ועל האדם ועל הבהמה ועל כל יגיע כפים.

פירוש המלבי”ם פסוק ב’:

העם הזה אמרו לא עת – שהיה מקובל ביד האומה מפי הנביאים שלפני הגאולה האמתית צריך שיהיו מופתים בשמים ובארץ ושיהיה מלחמת גוג ומגוג, כמו שנבאו כל הנביאים שנבאו על אחרית הימים, והם ראו שבעת ההיא לא היה שום דבר מן ההכנות שצריכים להיות קודם הגאולה, אמרו לא עת בא עת – ר”ל שעדיין לא יש העת שהיא הכנה על ביאת העת שיבנה בית ה’, ואיך נאמר שבא עת הבנין אם עדיין לא יש העת שצריכה להיות קודם הבנין, עת האותות והמופתים, וגם שתנאי הבנין שיהיה להם מנוחה מן האויבים תחלה כמו שהיה בעת בנין בית שלמה, וגם עת המנוחה לא הגיע שהם משועבדים למלכי מדי ופרס, ועת הגאולה צריך להיות קודם עת הבנין.

פירוש המלבי”ם פסוק ד’:

העת לכם – ר”ל וכי על זה שתשבו בבתיכם ספונים יש עת – הלא גם לזה צריך שיבא העת שיעדו הנביאים שתשבו בשלוה ואין אתם שואלים בזה על עת מיועד, והבית הזה יהיה חרב? – ע”ז תשאלו אם הגיע העת?