העורך Editor

“רבי עקיבא והחמור שעלו בו שחליים” מאת הרב יצחק ישעי’ וייס:

Download (PDF, 36KB)

המלבי”ם מביא אל ביאורו לספר נחום הכרה היסטורית, ונכרים דברי אמת.

א”צ להעתיק את דברי המפרשים זה בכה וזה בכה (ע’ בהגר”א משלי עה”כ “בנפל אויבך אל תשמח”), אבל אין אומרים למי שלא ראה את ההיסטוריה שיבא ויעיד.

רבינו המלבי”ם פותח את ספר נחום ומגלה את המפתח:

“משא נינוה“, הספר הזה נחלק לשנים, אחד נקרא בשם משא נינוה, והם הנבואות של סי’ א’ וסי’ ב’, והשני הוא ספר חזון של נחום, והיא הנבואה שבסי’ ג’, כי נינוה נחרבה שתי פעמים, והמשא יספר מחורבן האחד של נינוה שזה היה קודם ימי הנביא או בימיו, והחזון הוא לעתים רחוקות אשר חזה חורבן השני של נינוה שהיה בשנה הראשונה של מלכות נבוכדנצר שבו נחרבה לגמרי.

והנה חורבן נינוה השני שהיה על ידי נבוכדנצר מצאנו בדברי חז”ל, אבל חורבן הראשון לא נמצא בספרי חכמינו רק הוא דבר מוסכם מסופר בכל קורות דה”י הקדמונים, ואלה דבריהם, סרדנאפל מלך אשור היה איש בליעל זולל וסובא ורודף זימה טפש ונשחת מאד, ויתקשר עליו שר צבא בבל (שמו בעלעזיאס) אשר היה תחת ממשלתו, עם שר צבא מדי (שמו ארבאצעס) ועם שאר שרי הצבא, ויתאספו עם חילם כארבע מאות אלף איש להלחם על נינוה והמלך יצא לקראתם ויך בהם חללים וירדוף אותם עד גבול ארץ כשדים, ושם עמדו המורדים, ונודע להם כי יצא חיל גדול מבאקעריען לעזור למלך, וישלחו שלוחים לקראתם לפתותם להיות אתם בקושרים, והמלך לא ידע מזה מאומה ובטח על אדיריו הבאים לעזרו, וישתו וישכרו, ויקומו הקושרים עליהם בלילה ויכו כל חיל המלך, וגם חיל המלך שיצאו לקראתם עם שר צבאו שלמן אחי אשתו נפלו במלחמה, וכל השרים אשר היו תחתיו מרדו בו ויפרקו עולו, ואז נסגר המלך וחילו הנשארים בעיר נינוה אשר היתה עיר בצורה ונהר חדקל סובב, והמורדים צרו על העיר שלש שנים ולא יכלו לה, והמכשפים אמרו למלך שכ”ז שלא יהפך נהר חדקל לאויב לו לא תלכד העיר, וע”ז בטח ולא פחד מרעה, ויהי אחרי שלש שנים עבר הנהר את גבולו ויפרוץ בחומת העיר כחצי פרסה, וירא המלך כי הפך הנהר לאויב לו ויתבהל מאד ויאמר נואש, ויצו להקים בארמונו מדורת עצים ואש וישם עליה את כל רכושו גם השגל ופילגשיו והוא עצמו עלו כולם על המוקד וישרפו באש, והאויבים כבשו את העיר ולא שלחו את ידם בבזה, ולא רצו להרע ליושבי העיר כי אמרו שלא באו רק להשמיד את בית המלך, רק אנשי העיר נפל עליהם פחד וינוסו כולם ויעזבו את העיר כמדבר שממה, והאויב הקים ציון של בוז וחרפה להמלך סרדנאפל לאות על מעשיו הרעים, וכל ציוני הכבוד שהיו מורים על המלך שברו ויתצו, וישימוה לאות ולמשלים.

זה תוכן הספור הנמצא בכל ספרי דה”י כולם פה אחד, אבל מתי היה הדבר ובאיזה זמן? לא נוכל להציל מפיהם דבר נכון וברור, והמבארים יאמרו כי המלך סרדנאפל הוא אסר חדון המוזכר בכתוב, אשר מלך תחת סנחריב אשר בניו הכוהו בחרב ויאמרו שהוא שם מורכב “סר” (אסור) “נאפל” הוא (חדן, פול) הנז’ בד”ה, ולפ”ז היה מעשה זו בסוף ימי חזקיהו או בימי מנשה, והוא מסכים לדעת חז”ל שנחום נבא בימי מנשה. אולם המעיין בספרי הקורות משמע שהיה קדום זמן הרבה. ואין בידינו להכריע, רק אם היה קדום, נשא המשא על חורבן שהיה קודם לימיו, ואם היה בזמנו נשא המשא על חורבן שהיה בימיו, ועל זה אמר “משא נינוה“, ועוד חזה חזיון על חורבן השני של נינוה שיהיה בימי נבוכדנצר. ועל זה אמר “ספר חזון“,שהחזן הוא לעתיד. ואנחנו נפרש הכתובים מסכים בכל האופנים.

א”י כמה משקל צריך לתת לקורות העמים, אבל כאן זה “תוכן הספור הנמצא בכל ספרי דה”י כולם פה אחד”. ובא ללמד ונמצא למד (הן חסר הן יתר):

ספר נחום פרק א’ י’: כי עד סירים סבכים וכסבאם סבואים אכלו כקש יבש מלא.

המפרשים כולם נדחקים (עיין פרש”י), אבל המלבי”ם איגלי דרעא נפל נהורא: 

“כי עד סירים סבוכים“, כי ע”י השטף הזה נתבהל סרדנאפל והתיאש, וערך מערכת קוצים כסוחים באש יצתו ועלה על המוקד הוא וכל ביתו ונשרפו שמה, ובזה צייר שהמלך וכל בני ביתו שתו אז ונשתכרו כמו שהיה דרכם שהיו בסובאי יין תמיד, ומתוך שכרות באו “עד סירים סבוכים“, שהם מערכת הקוצים והמדורה של אש, והגם “שהסבואים” היו “כסבאם“, ר”ל שתויי יין, בכ”ז כאשר קרבו עד הסירים הסבוכים “אכלו כקש יבש מלא“, ר”ל כקש שמלאו ימי גדולו ונתיבש שאז ישרף תיכף בהריחו אש, והלחים מן היין נעשו כיבשים.

שם פרק ב’ ו’: יזכר אדיריו יכשלו בהליכתם ימהרו חומתה והכן הסכך.

אדיריו יכשלו “כי מהיכן יתגלה הסוד”. וז”ל המלבי”ם:

“יזכר אדיריו“, חוץ מזה זוכר האדירים שהוא המחנה שהלכו לעזרתו מן באקטריען שעליהם סמך לנצח את האויב, אבל “יכשלו בהליכתם“, בעת לכתם נכשלו בדרך, ר”ל שהיה רוח אחרת עמם והתחברו אל המורדים והיו כנגדו, כאילו נכשלו ע”י המכשילים ומפתים אותם מלכת לעזרתו ועפ”ז נכשלו כל גבורי חילו ונפלו במלחמה כמבואר בספור אשר הבאתי בריש הספר, אז “ימהרו חומתה“, אז נסגרו בחומת העיר להשגב מני צר, “והוכן הסוכך” שהכינו את המבצר שיסוכך בעדם מן האויב.

שם ב’ ט’: ונינוה כברכת מים מימי היא והמה נסים עמדו עמדו ואין מפנה.

אי לאו דדלאי לך חספא וכו’. כתב המלבי”ם:

“ונינוה כברכת מים“, שע”י נהר חדקל שהציף אותה נעשית כברכה מלאה מים, אמנם הלא “מימי היא“, הלא כן דרכה מימי קדם שהנהר מציף אותה בכל פעם, וכבר כתב הרי”א שנינוה היתה תמיד מלאה מים והוצרכו לבנות בתיהם ע”ג עליות וא”כ הלא זה דבר רגיל שם, ובכ”ז “והמה נסים“, בא עליהם פחד ע”י הסימן שהיה להם מקוסמיהם מהצפת הנהר ונסו כולם, “עמדו” כבר בארנו את אשר סופר בדה”י הקדמונים כי החיל שכבשו אז את נינוה הבטיחו לבני העיר שלא יעשו להם רעה כי לא באו למלחמה על העיר רק להשפיל גאון הבליעל סרדנאפל וצעקו אליהם שלא יברחו, וז”ש “עמדו עמודו“, כן צעקו אליהם שלא יברחו, “ואין מפנה” כי רעדה אחזתם ונסו ואין רודף.

שם ב’ י”ג: אריה טרף בדי גרותיו ומחנק ללבאתיו וימלא טרף חריו ומענתיו טרפה.

המפרשים מוציאים הדבר כמשל, שהאריה טורף עבור הגורים וכו’, אבל המלבי”ם א”צ לזה (וגם מוכיח להיפך ע”פ דקדוק בחלק “ביאור המלות”):

“אריה“, ואיך נעשה שם עתה האכזריות הזה “שהאריה טורף את גורותיו“, ר”ל שהמלך הרג את ילדיו הקטנים, והאריה “מחנק ללבאותיו” שצוה לחנק את נשיו שהם הלביאות. כי נתחנקו ע”י העשן*, “וימלא טרף חוריו ומעונותיו טרפה“, מה שטרף את נשיו קורא טרפה בלשון נקבה ומה שטרף את גוריו קורא טרף בלשון זכר, ומצייר שהנשים דרו במעונות והגורים שכנו בחורים קטנים, (כמשל האריה) ר”ל שהילדים היו בחדרים קטנים ומלא אותם טרף, ונשיו היו בארמנותיו וימלא אותם טרפה, הנשמע כזאת?

כדאי ללמוד הכל בפנים.

וכן דרך המלבי”ם לגייס חכמות לרקחות ולטבחות, כעין דרך הר”י אברבנאל זצ”ל (כמ”ש בא’ ההקדמות בשבחו).

* א”ה, אולי ר”ל שרוב המתים בשריפות עיקר המיתה ע”י החנק (כך שמעתי).

ציטוט מתוך כתבה באתר כל הזמן:

הגרעי”ש היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובתחילת שנת תר”ל החליט כי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. כי “כאשר העיר ה’ את רוחי לעלות לציון… ואני יכולתי אז לישב ברומו של עולם, להיות רב ורבי במרומי קרת, אך היה כמו פקודה מן השמים, ונסעתי”…

בעידודו של חמיו שהבטיח לו להמשיך ולתמוך בו אף אחרי עלייתו ארצה, ואף קבע לו שישה פלורין לשבוע לקיום משפחתו בירושלים. התחיל הגרעי”ש בהכנות לעלות לארץ ישראל.

תלאות רבות עברו עליו בדרך. כשיצא לדרך לא היה בידו סכום מספיק כדי לממן את הנסיעה ועל-כן הוא עבר בדרכו לבקר אצל כמה קהילות יהודיות ברחבי הונגריה כדי שהללו יסייעו בידו להגשים את חלומו. להפתעתו, לא די שאותן קהילות לא סייעו בידו, הם אף לחצו עליו ועל בני משפחתו וניסו להניאו מכוונתו.

כשהגיע לקהילת סיגעט ונודע לאדמו”ר בעל ה”ייטב-לב” כי בכוונתו של הגרעי”ש לעלות לארץ ישראל, מיהר האדמו”ר לקרוא לו ולנסות לשכנעו לנטוש את החלום. משראה האדמו”ר כי בדברים בלבד לא ניתן להשפיע עליו הוא פרסם כרוז כי מי שיסייע בידי הגרעי”ש לעלות לארץ ישראל הריהו כמסייע בידי עוברי עבירה. כותב הגרעי”ש: “ואז לקחתי את דרכי לארץ ישראל. בדרך באו עלי אנשים עם בקשות ופדיונות ועזרו לי עד אשר באתי לסיגעט אל הגאון בעל ייטב לב, והוא הרעיש עולמות כנגדי שלא אעלה. מה חסר לו, אם רוצה רבנות – אני אתן לו כרצונו. וכאשר שמע כי לא אשמע לקולו נתן פקודה מי שמחזיק אותי ליסע לא”י, כאילו מחזק עובר עבירה”.

בעקבות דברים אלו נאלץ הגרעי”ש לברוח מהעיר סיגעט ולנדוד אצל קהילות שונות בהונגריה. כשהגיע לקהילת בעטלאן הפצירו בו אנשי הקהילה לקבל על עצמו משרת רבנות בעירם, ובאו אליו על מנת שיסכים לכתוב ולחתום אתם על כתב מינוי רבני, אך הוא ענה להם בנחרצות: “כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת היא ארץ ישראל אשר לא אוכל לביישה”.

בין לבין כבר הספיקו האדמו”ר בעל ה”ייטב לב” ואנשי הקהילות השונות לשלוח טלגרמה דחופה לחמיו של הגרעי”ש, והלה השתכנע ושלח לחתנו כי הוא מבקש ממנו שיחזור תיכף לעיר קולמייא. הגרעי”ש חזר לקולמייא בפחי-נפש, ואולם החלום לעלות לארץ ישראל לא עזב אותו אף לרגע.

תקופה קצרה לאחר שחזר אל בית חמיו בקולמייא התחרט חמיו והחל ללחוץ עליו כי ייסע לארץ ישראל. חמיו סיפר כי חלומות רעים פוקדים אותו, והוא היה בא אל חותנו הגרעי”ש כפעם בפעם לפנות בוקר וצועק לו בחלונו: “תיסע לארץ ישראל כי אין לי מנוחה בלילה”. כך מתאר זאת הגרעי”ש: “אמרתי לחמי: כבר אני אומר כן לבעל החלום שלי להניח אותי, כי אם לדבר עמו את כל, ונוכחת. וכך היה. מדי פעם לפעם בא מו”ח לבוקר אור אל חלוני וצעק אלי: תיסע לא”י כי אין לי מנוח בלילות”.

המשך לקרוא כאן…

Sent by a reader:

מתוך מכתבו של הרב אליהו מאיר בלאך זצ”ל מיום א‘ פרשת בחקתי [י“ג אייר] תשי“ד לפ“ק:

…

3. ההשתתפות עם המזרחי באופן שאגו“י חופשית להוציא לפועל את השקפותיה הוכרה לדבר נכון ע“י הקמת החזית הדתית, ושאגודת ישראל נכונה מיד לחדשה. אמנם ידעתי כי מחולקים אנחנו עם המזרחי בעיקרי אמונה, ובשום אופן אין דעותינו מכוונות, ומזה יוצא כמובן כי גם במעשינו והנהגותינו אנחנו מחולקים; אך אע“פ כן ישנם עניינים רבים שיכולים אנחנו לעשותם ביחד, ולחזק ע“י זה את כוחה של היהדות החרדית והשפעתה על חיי העם.

…בכלל, כבר הבעתי את השקפתי כי הרבה איבדנו ע“י זה שנמנענו מלהכיר בדברים נכונים, בשביל שהחופשים ומשמשיהם המזרחיים דוגלים בהם כדי לחזק ע“י זה את דעותיהם הכוזבות. לדעתי לא מצאו השקפותינו הד בלבות הקהל הרחב לא בשביל עמדתנו הנכונה נגד הדעות הכוזבות – אלא בשביל עמדתנו השלילית נגד הדברים הנכונים, כמו לימוד התנ“ך, לשון הקודש וארץ ישראל. הקהל אינו יכול להבין את חששותינו. ואדרבה, כשאנו מדגישים את עמדתנו החיובית להקורטוב של אמת אשר ביד החופשים, ולוחמים נגד השקר שלהם, יבין הקהל אותנו.

מקור: כתבה בשם “שני מכתבים בעניין היחס ליום העצמאות: רא“מ בלוך ור“י הוטנר זצ“ל” מאת הרב יואל קטן, קובץ המעייו גיליון 221, ניסן תשע“ז עמ’ 4

[א”ה, יש סעיף המשך שם, אבל אולי קאי דוקא על הרישא.]