הרב יצחק מאיר מורגנשטרן שליט”א מגן על פסק בתי הדין נגד ברלנד ימ”ש
שיחה מערב חג השבועות שנת תש”פ בבית מדרשו “תורת חכם”:
“אינני מתערב בדרך כלל בעניינים ציבוריים, אבל היות שיש אנשים מסוימים שבטעות נכשלו בעניין חמור מאד ביותר (בזלזול על פסק ביה”ד המיוחד בעניינו של ברלנד), אני חייב לעורר על כך”.
“בשו”ע חו”מ סימן י”ד נפסק, בסמ”ע, כך מביא הבית יוסף, שאם ח”ו אדם מבזה בית דין אז יש הלכה שמנדים אותו. צריכים לדעת את חוזק העניין, הגמרא אומרת דבר חריף: אדם חייב לדעת, כלל הגדול בתורה: אין לך אלא בית דין שבימיך! אדם מתחיל לדון על בתי דין, הם פסקו נכון, פסקו לא נכון, יש אנשים שחושבים שאם היינו בדורו של החתם סופר או בדורם של פוסקים קודמים, ראשונים, היה לנו לשמוע בקולם, אבל לבית דין שבימינו לא צריך לשמוע – הגמרא אומרת דבר חריף: אין לך אלא בית דין שבימיך! זהו איסור חמור וחריף ביותר, לפי החינוך זהו חיוב מדאורייתא של “לא תסור”, והחינוך מסיים שזה “מעיקרי הדת”, כי התורה עומדת על כוח בי”ד, אם יתחילו לערער על כוח בי”ד – אין סוף לזה. כך הוא בבבלי ובירושלמי: “ללמדך שכל שלושה ושלושה שעמדו בי”ד על ישראל… הרי הם כבית דינו של משה”.
“יש להחשיב גדולי ישראל שבדורו כמו גדולי ישראל שבדורות הקודמים, כמו שהיו אלו משה ואהרן! זהו איסור נורא ואיום לזלזל ברבנים ובבתי דינים, זהו “משרשי הדת”, לא רק שזה מדאורייתא, השי”ת רוצה שישמעו בקול בי”ד, “אלוקים ניצב בעדת אל”, הדברי חיים פוסק ששו”ב שמערער על הוראת רבו המרא דאתרא – יש לפסלו ולהעבירו, כך פסקו הרב מראפשיץ והרב מקוז’ניץ, ה’דברי חיים’ כותב שאם יתחילו לערער על בתי דינים הקבועים – זהו איסור חמור שאין כדוגמתו! זוהי ההלכה וזהו דבר ברור!”.
“אני מבקש שאף אחד מבית המדרש כאן, אני מצפה שאף אחד מכל העולם, אך כל שכן כאן בבית המדרש שלא יימצא אדם שיבזה חלילה את הבי”ד וידבר חלילה נגד הבי”ד, אנו צריכים לדעת שאו מדאורייתא או מדרבנן זהו חיוב גדול שאין כדוגמתו להאמין בבתי דינים של כלל ישראל ולא לזלזל בבתי דינים, זהו כלל גדול, ממש העמדת הדת”.
“העניין שאנשים אומרים שלצדיק מותר לעבור עבירות – זוהי טעות נוראה בהלכה ובמציאות, אין שום יסוד לכך, לא היה ולא נברא! זהו עניין של כפירות גם כן. וצריך להבין שכשמסתכלים בתורה כבר מוצאים את שורש הטעות הזו בסיפור של זמרי בן סלוא, גם שם טעו בזה, והוא היה גדול מאד “עד השמים”, אבל יצא פסק דינו מבית דינו של משה ומפנחס, שאין זו נפקא מינא אם מדובר בזמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני, שהיה אדם גדול, ככל שהיה גדול – היה פנחס, היה בית דין של משה שפסק אחרת מזמרי בן סלוא, פסקו שההלכה היא שזהו איסור חמור שאין כדוגמתו, למרות כל התירוצים, בסיפור של זמרי בן סלוא גם היו הרבה תירוצים אבל להלכה נפסק לא כך, ההלכה היא כפנחס, ההלכה היא כבית דינו של משה, כך שלא צריך יותר להיכנס לכל הנושא הזה, יהודי שהיה במדבר באותה תקופה היה גם יכול להיות מלא ספקות וחכמות לגבי זמרי בן סלוא, הוא הרי היה נשיא בית אב לשמעוני, יהודי היה יכול להתחיל לחקור כל מיני עניינים, אבל התורה קובעת: “פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל”, ההלכה נקבעה כפי שיצאה מבית דינו של משה, ההלכה היא כמו פנחס, הלכה ברורה ללא שום ספקות, כך כתוב בתורת משה שבכל דור ההלכה היא כמו פנחס, וכל התירוצים אינם תירוצים, ההלכה היא כמו פנחס וכמו בית דינו של משה”.