העורך Editor

ספר המצות להרמב”ם מ”ע קנ”ג:

ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו בו בני ארץ ישראל כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום לא בראיה ועל קביעתם נסמוך לא על חשבוננו אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא והבן זה מאד ואני אוסיף לך באור אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים לפי שאין לנו רשות שנחשב בחו”ל ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים…

כותבי העתים לא מסכימים לזה (אבל “לא ראינו אינה ראיה“), ומקופיא גם הנו”כ לא מצאו לזה מקור.

I should re-read books in adulthood to gain a new perspective.

As a child, I once read Milchamos Hashem by Rabbi Avraham ben Harambam. He came across to me as a stern and unlikable rationalist (?!).

But now!

Now, I notice not only his respectful addresses and warm regards, and his humor and sarcasm, but also appreciate the need for severity in addressing perversions in Emunah.

When Rabbi Avraham says it’s not surprising they burned the Moreh, because Apustomus burned the Torah, he’s not being cynical, but invoking Chazalic logic, שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו אלא הוה הכא נמי הוה.

On the other hand, when he says perhaps alternative reasons to the Moreh’s for Mitzvos can be found he is being justly ironic and dismissive, (contra uncomprehending Marc Shapiro in an oral class who doesn’t seem to have read the book as a whole in its intended spirit). Indeed, he later on remarks that the Moreh is “like refreshing water” for those seeking the truth.

In apologizing to the ever-present God for “wondering” whether Kissei Hakaovod is round like a globe, etc., he is not sanctimoniously inserting another “dig” against the opposing view. Rather, he genuinely displays the inimitable Yir’as Shamayim of the Rishonim we miss so badly.

Rabbi Avraham is not parochially lashing out at his family’s enemies, but honestly defending his opinion about the principles of Torah, and the accepted halachic authorities and also heading off Cursedian-like tendencies. He is admirably un-argumentative, such as when he patiently grasps the source of the misunderstanding about God’s “body” — i.e., it’s not enough Hashem not have human hands, He cannot take up physical space, either.

It takes experience to understand historical context (how certain ideas are abandoned or incorporated over time), or literary styles.

I still can’t see how every oath is needed, per the Chazon Ish (click here to start an automatic download of an essay on this), but I have the same puzzle with most Rishonim.

There’s more to say about both the work and the writer; this is a rough impression based on two Shabbos afternoons.

Ron Paul:

One of the great fallacies of our time is that if government doesn’t do something, no one will. Its corollary is that if you are opposed to the government doing something, that you are opposed to anyone performing that function at all. These disastrous fallacies color much of our national debate concerning heath care, education, poverty, housing, and disaster relief, and other issues…

Download (PDF, 262KB)

מתוך צוואת הריב”ש \ “הנהגות ישרות”:

מד. לפעמים מטעה היצה”ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה אע”פ שאינו אלא חומרא בעלמא, או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצה”ר איני משגיח על החומרא שאתה אומר לי שכוונתך לבטלני מעבודתו ית’ ושקר אתה דובר, וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נח”ר לבוראי שלא משגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבה אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל גדול כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו ית’, וא”כ אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו ית’, ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ית’ שיזהר מעצבות כל מה שיוכל.

מו. ואל ירבה בדיקדוקים יתירים בכל דבר שעושה שזה כוונת היצר לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך, ואפילו נכשל בעבירה לא ירבה בעצבות שיבוטל העבודה רק שיעצב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא ית’ כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פעם, ואפילו כשיודע בודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה לא יהיה עצב, ויחשב שהבורא ית’ בוחן לבות וכליות, שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר רק שאינו יכול, ויחזק עצמו לשמוח בהבורא ית’, וכמ”ש עת לעשות לה’ הפרו תורתיך שפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה אל ישגיח על יצה”ר שרוצה לבטלו מלעשות המצוה ויאמר ליצר הלא אין כוונתי באותה המצוה רק אני רוצה לעשות נחת רוח להבורא ית’ במצוה זו ובזה יסתלק היצה”ר ממנו בעז”ה אבל מ”מ צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה הזאת אם לאו וכל מה שכתבתי הם כללים גדולים ונחמדים מפז רב כל דבר ודבר הוא כלל גדול.

ונראה לומר בדרך שמא ואפשר שהבעש”ט עצמו לא פנה להמונים, וא”כ “חומרות” הכונה לחומרות באמת, ולא מה שקוראים המון עם “חומרות”, שהן עיקר שורת הדין, וזהו לשון “צריך להבחין בשכלו”. (וראה מ”ש כאן שציוה ללמוד הלכה בכל יום.)

לכן התחילו להתנגד רק למגיד ממזריטש (וכעין טענת החזו”א בחלקים המצונזרים באמונה ובטחון שתלמידי הגרי”ס סילפו את משנתו המקורית). הביקורת הכי קשה נגדו היתה מ”ש הגר”א [חסר מקור, ועיין כאן], שלא השיג “אלא ע”י שאלת חלום בכל לילה”.