העורך Editor

The hand pointer, of course.

(Um, is it original to us?)

משנה כתובות פרק ו ב’:

הפוסק מעות לחתנו, ומת חתנו, אמרו חכמים, יכול הוא שיאמר, לאחיך הייתי רוצה לתן, ולך אי אפשי לתן.

הרע”ב שם:

…ואע”ג דאחיו עם הארץ והוא ת”ח יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן.

קול הרמ”ז שם:

הרע”ב ד”ה יכול וכו’, והוא ת”ח וכו’. ומש”ה לא תני לאחיך, ליתן (ר”ל לאחיך הייתי נותן), אלא רוצה, כלומר ואין טעם לרצון.

מתוך ספר “רציתי לשאול אותך, פרופ’ ליבוביץ…” עמ’ 313:

(4) את כותבת על ציות עיוור של האדם הדתי. האדם הדתי פועל מתוך הכרה ברורה שעבודת ה’ היא הערך העליון. ערכים אינם ניתנים לראציונאליזאציה. שאלי פאטריוט (אמיתי): “למה יש לאהוב את המולדת ולהגן עליה?” והוא יענה: “משום שיש לאהוב את המולדת ולהגן עליה”. שאלי סוציאליסט (אמיתי): “למה יש לחתור לצדק חברתי?”, והוא יענה: “משום שיש לחתור לצדק חברתי”. שאלי נער האוהב נערה (אהבה במלוא משמעה של מילה גדולה זו) “למה אתה אוהב אותה?”, והוא יענה: “משום שאיני אוהב אותה”. לפי דעתך יש, כנראה, לראות בכל המקרים האלה “עיוורון” (של דבקות או של אהבה); לפי דעתי אין בכל אלה עיוורון, אלא דוקא הכרת ערך.

(איוב לח) מי שת בטוחות חכמה מהו בטוחות בטויא (שם) או מי נתן לשכוי בינה הדא תרנגולתא א”ר לוי בערביא צווחין לתרנגולת’ שכויא הדא תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון וכד אינון רבייה חד מנהון בעי למקרב לותיה והיא נקרה ליה בגו רישיה וא”ל זיל עדור בקוקלתך כך כשהיו ישראל במדבר מ’ שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין הה”ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם.

To be clear, yesterday’s article does not defend studying Torah so “the neshama should have an Aliyah”, only that there is a kernel of truth here, not that people do it right or understand what they are doing.