Quoting Rabbi Chaim Aryeh Zev Ginzberg (in Mishpacha):
One day I received a call to drive Rav Yaakov to Brooklyn, where he would deliver a hesped for an elderly gadol who had lived many years earlier in America, but had spent the last decades of his life living in Eretz Yisrael. I was to drive him from Monsey to Brooklyn and then back to Monsey.
…
Years earlier the rav being eulogized had worked for a few years at an institution whose standing was controversial. And so Rav Yaakov stood up and said, “Some people may be asking why this great rav went to a particular institution.
“The answer is: He was an adam gadol, and on an adam gadol we don’t ask any questions!”
As we explained yesterday, there is no reason to believe Rabbi Kook thought the Three Oaths still applied, even in his day. (I don’t know where else Rabbi Kook addressed this question explicitly, if at all, but the whole thrust of his work and life is clear.)
Yet here is Rabbi Yirmiyahu Cohen recruiting even Rabbi Kook himself into the opposite camp in his book, “I Will Await Him” p. 250-251, all based on this one, single, singularly impossible passage (the Audacity of Hopelessness?):
(This scan was sent in by one of our anonymous anti-Zionist readers. I didn’t read before or after.)
Of course, even without the Arab threats, every State (or other autonomous grouping of people) requires an army, and this is unmistakable.
It is all the more ludicrous to think the permissibility of defending the Jewish people in our time utterly hinges on this question (even ignoring the Steipler’s differentiation between before and after the fait accompli of a State). Some degree of self-defense is permitted and obligatory even without full independence, אכמ”ל.
Rabbi Kook actually supported the establishment of pre-state self-defense militias (and used near-identical phrasing here and there). The borrowed verse “Not by might and not by power” means we recognize Hashem acting, occasionally even through the veil of obligatory human effort (ד’ דברים צריכין חיזוק), whether it be in earning a livelihood or defending our lives. We may continue acting with Bitachon in Hashem and continue “awaiting” the full and complete redemption, both public and private.
Why didn’t Rabbi Cohen ask a scholar or two before publishing this in a book? (I haven’t read his book.) More importantly, could the rest of his work be no less shoddy and irresponsible?
Rabbi Cohen himself seems aware of the vicious opposition Rabbi Kook aroused on the part of anti-Zionist Jews. I mean, bringing Rabbi Kook in support of wild anti-Zionist quietism is almost like Dominican meshumad Pablo Cursediani bringing “proof” from various Midrashim in support of Osso Ha’ish, Midrashim authored by those who in real life rejected the man and his movement…
They oft repeat the words of the Chafetz Chaim throughout, so I copied them in full.
Chomas Hadas, ending of Chap. 14:
והנה יש עוד עיקר גדול דבר שמקרב את הגאולה, והוא התפלה והצעקה, וכמו שהיה במצרים, וכדכתיב ונצעק אל ה’ אלקי אבותינו וישמע ה’ את קולנו, ואף אנו צריכין להתנהג גם כן באופן זה, וכדאיתא (במדרש רבה פ’ תצוה) על הפסוק קחו עמכם דברים ושובו אל ה’, לפי שישראל אומרים אנו אין לנו קרבן אמר להם הקב”ה דברים אני מבקש ואין דברים אלא תורה, אמרו לו אין אנו יודעין, אמר להם בכו והתפללו לפני, וכי אבותיכם לא בתפלה פדיתי אותם שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ובימי יהושע וכי לא בתפלה עשיתי להם נסים, הוי אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה’. ואיתא במדרש, אין הקב”ה חפץ לחייב כל בריה אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם, ואפילו אין אדם כדאי לענות לו בתפלתו ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו.
מכל זה אנו רואים שהקב”ה חפץ שירבו בתפלה לפניו ועל ידי זה יגאל אותנו, ועל כן גם אנו בזמננו צריכים להתחזק בתפלה וצעקה לה’, כי אחרי שהקב”ה מבקש שנתפלל לפניו למה נחשה בעת הזאת [ובאמת כבר רמז לנו שלמה המלך ע”ה בקהלת ואמר עת לחשות ועת לדבר, ופירש רש”י עת לדבר כגון אז ישיר משה, קחו עמכם דברים, וביאורו, בעת שמחה צריך האדם לשורר לה’ כמו בעת יציאת מצרים, וכן לעתיד לבא כמו שנאמר שירו לה’ שיר חדש. ובעת צרה, שצריך האדם לבקש מה’, צריך שיקח עמו דברים להעתיר לפניו. וכמו שמצינו בחזקיהו מלך יהודה בשעת הנס, שהיה צריך לומר שירה ולא אמר, עשה שלא כהוגן בזה. כן בעת צרה, שצריך לדבר בתפלה לה’, ואם נחשה ימצאנו עון בזה, וזהו שנאמר עת לדבר]. ומלשון ונצעק, וכן ממשה שכתוב וישמע ה’ את קולנו ולא כתיב את תפלתינו, משמע שאין די בתפלה בלחש כמו שאנו מתפללים בכל יום, אלא צריכים להתאסף ביחד ולצעוק לה’, כגון באמירת אבינו מלכנו וכיוצא בזה, וכיוצא בזה, עד שישמע ה’ צעקת עמו וישלח ישועתו. והנה כל אלה הדברים שכתבנו בפרק הזה, דברים עיקריים הם, שצריך לשים לב לאחוז בהם, וימהר ה’ על ידי זה לגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.
