העורך Editor

A bochur once approached Rav Shmuel of Zelichov with complaints of depression and negative thoughts. In those days, no one thought to seek medical attention from psychologists, but the mashgiach suggested that he study the 26 chapters of Yeshayahu from 40 until 66 which constitute the haftoros of consolation. He explained that these are eternal sources of comfort for Klal Yisroel as a whole and for every individual (Naharei Aish, selection No. 80, and Yagdil Torah, Devorim, page 148).

(Quoting here.)

Medrash Eicha 3:6:

זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל ר’ אבא בר כהנא בשם ר’ יוחנן אמר משל למה”ד למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה מרובה ואמר לה כך וכך חופות אני עושה ליך כך וכך ארגוונות טובות אני נותן ליך הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר לשם נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר עליך והיתה בוכה ומתאנחת וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת ורואה בכתובתה כך וכך חופות אני עושה כך וכך ארגוונות טובות אני נותן ליך מיד היתה מתנחמת לימים בא המלך אמר לה בתי אני תמה איך המתנת לי כל אותן השנים אמרה לו אדוני המלך אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר אבדוני שכנותי כך עובדי כוכבים מונין את ישראל ואומרין להם אלהיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם עוד אינו חוזר עליכם והן בוכין ומתאנחין וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ומוצאין שכתוב (ויקרא כ”ו) ופניתי אליכם והפריתי אתכם ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והן מתנחמין למחר כשיבא קץ הגאולה אומר להם הקב”ה לישראל בני אני תמה מכם היאך המתנתם לי כל אותן השנים והן אומרים לפניו רבש”ע אילולי תורתך שנתת לנו כבר אבדנו האומות לכך נאמר זאת אשיב אל לבי ואין זאת אלא תורה שנא’ (דברים ד’) וזאת התורה וכן דוד אמר (תהלים קי”ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי על כן אוחיל לו ומיחדים שמו שתי פעמים ביום ואומרים (דברים ו’) שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד.

Kal Vachomer today, after the first stage of the ingathering of the exiles…

G.K. Chesterton:

In the matter of reforming things, as distinct from deforming them, there is one plain and simple principle; a principle which will probably be called a paradox. There exists in such a case a certain institution or law; let us say, for the sake of simplicity, a fence or gate erected across a road. The more modern type of reformer goes gaily up to it and says, “I don’t see the use of this; let us clear it away.” To which the more intelligent type of reformer will do well to answer: “If you don’t see the use of it, I certainly won’t let you clear it away. Go away and think. Then, when you can come back and tell me that you do see the use of it, I may allow you to destroy it.

As Thomas Sowell says in “Intellectuals and Society”, p. 204:

… Everything from economic central planning to environmentalism epitomizes the belief that third parties know best and should be empowered to over-ride the decisions of others. This includes preventing children from growing up with the values taught them by their parents if more “advanced” values are preferred by those who teach in the schools and colleges.

The vision of the anointed is not just a vision of society; it is also a very self-flattering vision of the anointed themselves — a vision which they are very unlikely to give up. A “decent respect to the opinions of mankind”—the phrase used in the Declaration of Independence — has no place today in the vision of the anointed. On the contrary, defying “public clamor” has become a badge of honor and a certification as a member of the anointed. Angry outcries from the masses are not treated as warnings to be heeded but as further evidence of one’s own superior insight, shared by other “thinking people.” This is one of the many ways in which the vision seals itself off from challenges coming from the mundane experiences of millions. Moreover, the sweeping presumptions and aspirations of the anointed are still widely regarded by themselves and by others as idealism, rather than as ego indulgences.

That the world must present a tableau matching their preconceptions — or else there is something wrong with the world — is not just a fancy of the intelligentsia, but a basis for quotas by corporations and universities seeking to create such a tableau, and part of the law of the land in cases where discrimination is charged when the reality does not match the envisioned tableau.

מלבי”ם מלכים א פרק י’ כ”ב חלק באור הענין דלא כר”י אברבנאל:

השאלות: למה ספר זה שלישית מן האניות וכבר אמר זה למעלה ס”ס ט’ ובסי’ זה פי”א, שם אמר ללכת אופירה ופה אמר אני תרשיש. שם משמע שהיו האניות לשלמה ושהיו מביאות שהם לבד ופה משמע שעקר היה חירם ושהיו מביאות גם כסף, ושבאה אחת לשלש שנים.

כי אני תרשיש, הרי”א חשב כי תרשיש היא העיר קארטאגא בצפון אפריקא על יד ים התיכון, ועי”כ הרבה לתמוה איך הלכו אניות מעציון גבר שהוא על שפת ים סוף, לתרשיש והלא רצועות המדבר (ארץ זיעץ) מבדלת בין ים סוף לים התיכון? ורצה לדחוק שנקראו אניות תרשיש, ע”ש צורתם שנעשו כתבנית האניות האלה, אבל עמד לנגדו מ”ש בדה”ב (כ’ ל”ז) ויחברהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש ויעשו אניות בעציון גבר, ואיך הלכו מעציון גבר לתרשיש, והפליאה הזאת מלאה את לבבו לאמר שעזרא הסופר טעה במ”ש ביהושפט (מ”א כ”ב י”ט) שעשה אניות תרשיש ללכת אופירה, וטעה שר”ל אניות ללכת תרשיש עיין שם, וחלילה לנו מזה הדעת שנאמר שכותב ד”ה טעה, ושלא ידע פשט הכתוב במלכים ולא ידע שא”א ללכת מעציון גבר לתרשיש באניה, אבל האמת עד כמ”ש בפי’ ישעיה (סי’ כ”ג) שתרשיש היא עיר טארזיס שהיא שפאניען הקדומה שהיתה רוכלת הצוריים בספרד, כמו שכתבו חכמי העמים, ונודע כי הצוריים בבואם לספרד, (אשר כינו בשם אושפניא ע”ש שהשפנים נמצאו שם לרוב) מצאו כסף מזוקק על פני הארץ הרבה מאד עד שעשו כל כליהם וגם חשוקי וווי ספינותיהם מכסף, ובנו להם עיר מושב ורוכלת העמים טערזוס, והעיר הזאת יושבת על מבואת ים האטלאנטי שהוא ים אקיאנוס, וידוע שים סוף נכנס לים אקינוס, ולפ”ז באניות שבנה בעציון גבר היה יכול לילך בין לאופיר בין לתרשיש. ולמעלה (ט’ כ”ז) ספר ששלח משם אופירה וחירם שלח את עבדיו עם עבדי שלמה, כי עבדי שלמה היו העקר במהלך הזה, והם לקחו שם זהב לא כסף שלא נמצא באופיר, כי בארצות החמות לא יתילד כסף רק זהב ומקום הכסף בארצות הקרות, ופה ספר הטעם שלא נחשב הכסף בימי שלמה כי היה לו גם אני תרשיש עם אני חירם – ר”ל אניה הולכת לשפאניען ששם היה חירם עקר כי היתה תחת רשותו. ואני תרשיש תבא אחת לשלש שנים – והיא היתה נושאת גם כסף, שידוע שהיה שם לרוב מאד, וכמ”ש כסף מרוקע מתרשיש יבא, וגם הביאו משם שנהבים וקפים וטווסים שהיו מצויים שם, ומ”ש לקמן (כ”ב מ”ט) שיהושפט עשה אניות תרשיש ללכת אופירה ולא הלך כי נשברו אניות בעציון גבר, היינו שהיו האניות מיוחדות ללכת תרשיש ע”כ נקראו אניות תרשיש והיה בדעתו ללכת גם לאופיר, וע”י שנשברו בעציון גבר אצל החוף לא הלך אף לתרשיש וכ”ש לאופיר, וזה עצמו כתב עזרא בד”ה, וחלילה שיבא בכתובים דבר מכחיש המציאות.

כתב ע”ז חכם אחד בדרך משל:

“מספרים על בחור אחד שהתקלקל שעונו המעורר, נטל מברג והחל לפרק השעון עד שפירקו לגורמים, ניסה לאתר התקלה וחזר והרכיבו מחדש וכאשר תמה מלאכת ההרכבה גילה שנותרו בידו מספר גלגלי שיניים מיותרים. עמד והשליכם לאשפה. וכמובן שטות עשה אותו בחור והיה צריך להבין שבאם נותרו בידו גלגלי שיניים אם כן זהו סימן מובהק שלא הרכיב נכון את השעון.

כך צריכים אנו לדעת שבאם נלמד איזו סוגיא וישארו בידינו מספר מילים מיותרות וכל שכן משפטים מיותרים הרי זהו סימן שלא הבנו נכון. על אחת כמה וכמה אם נשארות לנו פרשות שלמות בתנ”ך, משפטים וקטעים שלמים בדברי חז”ל ועוד שנראים כמיותרים ואין לנו בהם צורך כנראה שלא הבנו נכון את דברי התורה הקדושה ולא הרכבנו נכון את “תמונת הפאזל” ולכן נשארו בידינו “חלקים מיותרים”.

אמת וצדק.

רק יש להעיר שבכל שיטה כן הוא, מעומק המושג וקוצר המשיג. רק השאלה כמה ברגים חסרים ותלוי כיצד למנותם, ויש להעדיף את השיטה שחסר בה מספר הברגים הכי נמוך, ולהמשיך לחפש הלאה במיזוג והרכבה להבין כל בורג שאפשר כי האמת “כנקודה בתוך העגולה”, יגעתי ולא מצאתי אל תאמן.

וכעי”ז משל הבעל שם טוב לאדם תועה ביער שמצא אדם אחר שהציע עזרה, ולא משום שהכיר בדרך אל הישוב, אלא בהכרת השבילים שמכזבים.

Download (PDF, 439KB)