העורך Editor

Gittin 28a:

משנה: המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים.

גמרא אמר רבא לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן אפילו בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג.

Rashi:

כיון דאיפליג, משאר דרך כל הארץ שהאריך ימים עד מאה שנה.

איפליג, ואינו כשאר האדם להיות קרוב למות אבל בן שמונים ואחת או יותר עד תשעים קרוב למות הוא.

Soncino’s passable translation:

MISHNAH. If, when the bearer of a get left, the husband was an old man or sick, he should yet deliver it to the wife on the presumption that he is still alive. If the daughter of an ordinary Israelite is married to a priest and her husband goes abroad, she goes on eating of the Terumah on the presumption that he is still alive. If a man sends a Sin-offering from abroad it is sacrificed on the altar on the presumption that he is still alive.

GEMARA. Raba said: [This Mishnah] speaks only of an old man who has not reached the years of ‘strength’ and of a man who is just ill, because most invalids recover, but not if he has attained ‘years of strength’ or was in a dying condition, because most persons in a dying condition die. Against this [opinion] Abaye raised the following objection: ‘If when the bearer left the husband was old, even a hundred years old, he yet gives it to the wife on the presumption that he is alive.’ This is a refutation. I might, however, still answer that if a man reaches such an age he is altogether exceptional.

Here’s Wikipedia on the Lindy Effect:

The Lindy effect is a theory that the future life expectancy of some non-perishable things like a technology or an idea is proportional to their current age so that every additional period of survival implies a longer remaining life expectancy. Where the Lindy effect applies, the mortality rate decreases with time. In contrast, living creatures and mechanical things follow a bathtub curve where, after “childhood”, the mortality rate increases with time. Because life expectancy is probabilistically derived, a thing may become extinct before its “expected” survival. In other words, one needs to gauge both the age and “health” of the thing to determine continued survival.

In Taleb’s 2012 book Antifragile: Things That Gain from Disorder he for the first time explicitly referred to his idea as the Lindy Effect, removed the bounds of the life of the producer to include anything which doesn’t have a natural upper bound, and incorporated it into his broader theory of the Antifragile.

If a book has been in print for forty years, I can expect it to be in print for another forty years. But, and that is the main difference, if it survives another decade, then it will be expected to be in print another fifty years. This, simply, as a rule, tells you why things that have been around for a long time are not “aging” like persons, but “aging” in reverse. Every year that passes without extinction doubles the additional life expectancy. This is an indicator of some robustness. The robustness of an item is proportional to its life!

…

Find the rest of Wikipedia here.

Wait, why does it say “even a hundred years old”?

Maybe that’s what bothered Ramban (we lack the Tosafos quoted initially, but it’s close to Rashi):

הא דתנן והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים. איכא דקשיא לי’ הא דאמרי’ בפ’ המפקיד דילמא מתה סבתא ומתה ברתה דאלמא חיישינן, ובתוספות מתרצין כשהגיעו האם והבת לגבורות וא”כ האם מיפלג פליגא לה ומפרשים דלא אמרינן פליג אלא בבן מאה, ולאו מילתא היא, וי”ל שאני שבי דכולהו איתנהו ביה אבל בעלמא לא חיישינן, וי”ל שאני התם דכיון דאפשר והדין מוטל על ב”ד אין נזקקין לו לתקנו אלא לגמרי וחוששין לכל דבר שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם, אבל הכא מוקמינן לי’ בחזקתיה משום דלא אפשר לתקן לגמרי ולחוש, וזה עיקר.

Rashash on Rashi:

שהאריך ימים עד מאה שנה, משמע דוקא מאה אבל מן פ’ עד ק’ לא. והא דתני אפי’ בן ק’ ר”ל לא מיבעי’ עד פ’. או יותר מק’. ובדבור הסמוך פי’ עד תשעים קרוב למות משמע דיותר על צ’ קרוי ג”כ איפליג והאי דהרחיק ההפלגה עד למעלה מצ’ הוא משום דבאבות פ”ה מכ”א לא חשיב חילופי טבע חיי האדם אלא בעשרה שנים. וגם אמר שם בן תשעים לשוח. ועי’ בהגר”א סי’ קמ”א ס”ק קל”ז.

(And סוף גבורות קאמר.)

Even if we strike the word, like the version present before Masores Hashas, Rid and the Rashba ז”ל, the Yerushalmi, at any rate, does write “Afilu”, as the Rashba notes after quoting it. So, for this and other reasons, the Poskim deem this answer a “Shinuya Be’alma”.

Rashba explains:

אמר רבה לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים, אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. ואותביה אביי מברייתא דקתני המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים, וקיימא לן כאביי וכסתמא דמתני’ ומתניתא, ואע”ג דאמרינן אי בעית אימא כיון דפלג פלג, שנויא ולא סמכינן עלה. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי שלא הביא מדברי רבה אלא לא שאנו אלא חולה אבל גוסס לא, ושייריה להגיע בגבורות. ומצאתי בירושלמי (ה”ג) אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה שליח בדרך עוד מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, משמע דטעמא לאו משום דפלג, דאם כן מאי אפילו, אדרבה כשהגיע למאה טפי עדיף.

But this isn’t to say the natural principle doesn’t stand; this is not a “Machlokes Bametzi’us”.

Quoting from an article by Dr. Yvette Alt Miller on Aish.com:

Children routinely insult schoolmates by calling them “Jew” in German schools, and the problem is spreading in popular culture, with “Jew” employed as one of the most shocking slurs in the German language.

…

In 2018, Michal Schwartze, a Jewish teacher in Frankfurt, Germany, recounted her fears of revealing she is Jewish in her school, where being a Jew is considered one of the worst things anyone can imagine. When students use “Jew” as an insult, she explains, “I don’t say hey I am Jewish, but I make it clear that I am personally affected.” A few years ago, she wrote an article for her school’s newspaper urging students to stop employing “Jew” as an insult, but the problem hasn’t gone away: in the face of such casual hatred, she notes that many German Jews simply “hide their identity”.

…

A 2016 report by the Dutch Jewish information center CIDI noted they were “concerned about the degradation of the word ‘Jew’” in the Netherlands recently. “This word has become increasingly ‘normal’” as a way of insulting people, even when no one involved in a dispute is Jewish. “Jew” has emerged as an all-purpose insult used by people from all backgrounds.

A recent report by the European Union Agency for Fundamental Rights quoted a Danish woman explaining that “‘Jew’ is a widespread cuss word in Copenhagen”. As a result, she now avoids telling people she’s Jewish.

I find people using “Jewish person” to avoid saying “Jew”, as if the word Jew is somehow shameful or embarrassing. Among French-speaking Jews, “Israelite” is a popular substitution to avoid using the word Jew.

Needless to say, the word “Jew” is the highest compliment possible.

See the rest of the article here.

Rashi Tehillim 19:14:

אמרו חכמים למה דוד דומה לכותי המחזר על הפתחים והם מערימים בדבר יותר מכל אדם תנו לי מים לשתות דבר שאין בו חסרון כיס מששתה אמר יש כאן בצל קטן משנתנו לו אומר יש בצל בלא מלח משנתנו לו אמר תנו לי מעט לחם שלא יזיקני הבצל כך אמר דוד בתחלה על השגגות ואחר כך על הזדונות ואחר כך על המרדים פשעים אלו המרדים שמתכוין להכעיס וכן הוא אומר (מלכים ב’ ג’) מלך מואב פשע בי.

I can’t find the Medrash, though.