העורך Editor

שמעתי מכמה אנשים שהחפץ חיים מתחלה היה בעל לשון הרע, חלילה, ושכ”כ הרב יצחק הוטנר זצ”ל. ולא היא.

ז”ל פחד יצחק – אגרות ומכתבים קכ”ח:

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם… הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ-חיים זצ”ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות, והנסיגות לאחור שמצא החפץ-חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף.

ע”כ.

חשוב שלא להסתיר חסרונות בצדיקים כשיש תועלת, אך גם אין להוציא שם רע על המתים!

A ship at sea encountered a dangerous storm. After trying and failing other options, the ship’s captain announced each passenger must rid the ship of excess weight by throwing some of his baggage overboard.

Immediately, the Jew rummaged through his many suitcases, ran on deck, and threw his Tefillin overboard. Pikuach Nefesh…

We are granted a challenge, but instead of first considering whether or not our present actions accord with God’s will, we madly dash toward abandoning whatever mitzvos we still observe.

This apocryphal story comes to mind upon reading Meir Kahane’s biting article, “A Jew Dies in Brooklyn” (Jewish Press, October 17, 1975) on Chutz La’aretz “rabbis” cheerfully uprooting Muktzeh and/or Tiltul on Shabbos. I can’t find the original, English version online, but here is an excusable translation into Hebrew by Yehuda Epstein:

יהודי מת בברוקלין

(17/10/75)

יהודי מת בברוקלין לפני מספר שבועות, ורבנים בעלי-שם חשו לעזרת התושבים בקראון הייטס ובשאר השכונות היהודיות של בני המעמד הפחות מבוסס ויעצו להם להתחיל לטלטל כסף בשבת.

המקרה היה, כידוע, אירוע בו יהודי דתי נרצח בדם קר על-ידי פרחח עבריין אשר תפס אותו לשם שוד, והיהודי אמר לו כי אין עליו כסף בשל קדושת השבת. הרוצח ירה בו למוות על המקום.

תגובת ההנהגה היהודית הרשמית, הן המקומית והן הארצית, מלמדת אותנו רבות, הן עבור מה שנאמר בה והן עבור מה שלא נאמר בה. הרבנים עמנואל רקמן ונורמן לאם [1], הנמנים על האליטה של ההנהגה האורתודוקסית, הציעו לקיים דיון בדבר האפשרות להתיר ליהודים לטלטל כסף בשבת בשל “פיקוח נפש”. סימור סיגל מוועד ה”הלכה” של מועצת הרבאייס (קונסרבטיבי) הסכים.

Kahane then rips into the Lubavitcher Rebbe’s anti-Zionism:

בקראון הייטס, מעוזה של תנועת ליובאוויטש, “ניו ג’רוזלם” [2], הכריז מנדל שם-טוב, יו”ר ועד הקהילה היהודית במקום, כי “אין לנו כל תכנית לעזוב את השכונה. אם כבר, אנו מתכננים לבנותה”. מזכיר הרבי, לייב גרונר, הצהיר – “הוא (הרבי) מרגיש כי ביכולתנו לחיות בשלום עם קבוצות אתניות נוספות באזור. מתוך הבנה וכבוד הדדי לא תהיינה בעיות”. ואחד בשם מוטל שרפשטיין, תושב קראון הייטס, צוטט באומרו כי “תקריות אנטישמיות אינן שכיחות. אף אחד כאן לא עוזב, זה בטוח. אנחנו כאן על-מנת להישאר, ואנחנו מתרחבים. איננו מאמינים בבריחה”.

לי יש מספר שאלות והערות. על-פי משטרת קראון הייטס, אחוז הפשעים באזור עלה בכ-70% בין השנים 1968 ל-1973. במשך אותה תקופה נערך מסע תעמולה אדיר על-מנת לשכנע יהודים שלא לעזוב, כמו גם לשכנע יהודים מבחוץ לבוא לקראון הייטס. שאלתי הינה – האם נתוני הפשע הגובר והולך היו ידועים לראשי הציבור בקראון הייטס, ואם כן, האם הם הביאו אותם לידיעת אותם יהודים שהם ניסו לשכנע לגור בשכונה? על-פי משטרת המחוז המקומי (המחוז ה-71), הרי שבעוד שמספר מקרי הפשע ברחבי העיר עלה ב-12% במשך שבעת החודשים הראשונים של השנה, במחוז קראון הייטס הוא עלה ב-20%. האם עובדה זו הובאה לידיעת אותם יהודים שהיוו את יעד התעמולה של “להישאר בקראון הייטס”? לאוזני הגיעו שמועות על מספר מקרי אונס בקראון הייטס בחודשים האחרונים. האם הן נכונות, ואם כן, האם לא הייתה בכך משום חובה מוסרית כלשהי ליידע את היהודים על כך, וזאת בכדי שיוכלו להחליט בעצמם האם הם מעוניינים לעבור לאותו אזור?

באמתחתי מצויות עוד מספר שאלות והערות. ילמדונו רבותינו, רועי העדר התועה, אותם מנהיגים אשר מנחמים אותנו ומרפאים את שברנו ופותרים את בעיותינו בכך שהם ממליצים לנו לטלטל כסף בשבת – שאלה לי אליכם – כמה כסף צריך היהודי לטלטל בתור דמי חסות על-מנת לרצות את הגוי? מה הסכום אשר ימצא חן בעיני הבריון האנטישמי? כמה שווים חייו של יהודי? חמשה דולרים? עשרה? חמישים? האם סכום כזה יהווה מספיק דמי כופר בכדי שהאנטישמי ילך מבלי לירות ביהודי (אולי יסתפק בלהכניס לו קצת מכות)? או שמא על היהודי לבטח את עצמו לגמרי ולטלטל סכום גדול של כסף? מאה דולר, אולי.

כמה מהר תתפשט השמועה בקרב האנטישמים של קראון הייטס ו”קראון דפת’ס [3]“! היהודי מטלטל הרבה כסף בשבת! אילו מחזות מרהיבים נוכל לראות בקראון הייטס ובוויליאמסבורג ובבורו פארק [4]! מאות יהודים מאושרים ומחויכים נפרדים מכספם, שעה שהאנטישמי המחייך מודה להם והולך לדרכו – עד השבת הבאה. מי יודע? אולי אף יברכו זה את זה בברכת “גוט שאבעס” הדדית? כמה שמח ומשוחרר יגיע היהודי לביתו לקידוש ולצ’ולנט; שמח בידיעה, שאף שזה עולה לו מאה דולר לשבוע, מובטחים לו חיים בהם יוכל לשאוף ולהצליח בעסקים, שם יעבוד קשה על-מנת שיוכל להרוויח עוד יותר כדי לשלם לידידו השודד גם בשבת הבאה… האם אי פעם היה כזה מפגן דוחה של המנטליות הגלותית מאשר “עזרה והדרכה” זו מטעם הרבנים השמנים ומדושני העונג בקרב האליטה של מנהטן [5]?!

---

[1] ראשי ה”ישיבה יוניברסיטי”.

[2] בארה”ב, ערים רבות קרויות על שם ערים באנגליה או במקומות אחרים באירופה, בתוספת המילה “ניו” – חדש. זאת, מכיוון שאלו שהגיעו לאמריקה ראו בה כעולם חדש, ומתוך רצון לשמר בכל אופן משהו מהישן, הם יצרו צירופים כאלו – ניו אינגלנד, ניו המפשיר, ניו אורלינ’ס, וכמובן, העיר הידועה מכולן – ניו יורק, הקרויה על שם עיירה זניחה באנגליה שאף אחד אינו זוכר, ואף מדינת ניו יורק נקראת על שמה! הרב משתמש בביטוי זה כלעג לאותם המואסים בארץ חמדה ומבכרים על פניה את ניו יורק, בהשאירם “ניחוח” מהעבר – ניו ג’רוזלם – ירושלים החדשה.

[3] התרגום המילולי של קראון הייטס הינו – “פסגות הכתר”. על כן עשה הרב משחק מילים באנגלית והמציא את המונח “Crown Depths” – מעמקי הכתר.

[4] כל אלו הן שכונות בעלות אוכלוסייה מובהקת של יהודים שומרי מצוות.

[5] שם גרים יהודים עשירים, אשר אינם באים במגע יום-יומי עם שודדים, ובכלל – בעיותיהם של אותם יהודים הגרים סמוך למוקדי הפשע אינן נוגעות אליהם ואינן מטרידות אותם.

Galus mentality at its finest!

Rabbi Kahane continues: What’s Jewishly wrong with self-defense?!

לי יש עצות שונות למדי עבור היהודים השרויים באימה. אם אנו כבר דנים באפשרות להתיר טלטול בשבת משום פיקוח נפש, הבה נשקול את האפשרות להתיר לטלטל רובים. וחשוב מכך, הבה נשקול בכובד ראש את שינוי התדמית היהודית, אשר היום הינה תדמית “טובה” – וזה רע. התדמית היהודית ה”טובה” הינה רעה – רעה ליהודים, ואני קורא ליהודים לשנות אותה. שנו את התדמית היהודית ל”רעה” בכדי שיהיה זה טוב עבור היהודים – ובכדי שהם יוכלו לחיות ולא למות בברוקלין או בברונקס או בכל מקום אחר.

“לכל יהודי – רובה!” [1] צעקתי סיסמא זו במשך שנים, ואני אומר אותה שוב. לכל יהודי צריך שיהיה אקדח ורובה-יריות וכל בית יהודי צריך להיות מעוז מוגן היטב ועל כל שכונה יהודית להיות קשוחה, עם דימוי “רע” – “רע” כמו זה של אותן שכונות איטלקיות בטוחות כמו בנסונהרסט וביי רידג’ ואותו שטח בטוח שנותר בניוארק [2], המחוז הצפוני האיטלקי, בו אנשים מהלכים בבטחה בשבתות ובימי ראשון ובכל הימים, ואשר שם הכמרים לא ממליצים לאנשים להסתובב עם דמי כופר כדי שאולי יצליחו לשחד את הפרחחים. האם אתם יודעים את התשובה לקושיה המסוימת הזו של “מה נשתנה”? מה נשתנו שכונות איטלקיות אלו ואחרות כמותן מקראון הייטס ומזרח פלטבוש ובורו פארק, ובקרוב מאד, פלטבוש ועוד שכונות אליהן נמלטו פליטים יהודים? התשובה לקושיה הינה שאותם אזורים לא-יהודים נחשבים לשכונות “רעות” בהן בכל בית יש רובה וכל פרחח יודע זאת. באזורים אלו, לשמע ירייה כל חלון יפתח ומבעדו ישלף אקדח, ורוצחו של ישראל טרנר לא היה מצליח לברוח מהזירה יותר מ-15 מטר. גויים הם “רעים” ו”אכזריים” וחיים, ואילו יהודים הם “טובים” ו”נחמדים” ומתים.

אם באמת ברצוננו למצוא פתרונות להגנת חיי יהודים, עלינו ראשית כל להשליך מקרבנו את אותם “פתרונות” מטופשים ומגוחכים של אלו, אשר הרחק מבעד לשכונותיהם ה”בטוחות” ותפקידיהם הנכבדים, דורשים מהיהודים המותקפים לנהוג במכובדות ובגטויזם חנפני אשר מלבד היותו משפיל, הוא גם אינו מניב תוצאות. הבה נחמש את היהודים ברובים ובאקדחים חוקיים; הבה נדאג שכל יהודי ידע היטב כיצד משתמשים בהם; הבה נדאג שכל בית יהודי וכל שכונה יהודית יקנו לעצמם תדמית “רעה”. שתצא בשורה לפרחחים ש”יהודים הם אכזריים”. שהרבנים יתחילו ללמד את צאן מרעיתם לקח פשוט מהתלמוד – “הבא להרגך – השכם להורגו” [3].

ביום בו אותם פרחחים שרצחו את ישראל טרנר יוותרו על רוביהם – אז נהיה מוכנים שגם לאף יהודי לא יהיה רובה. עד אז, ידעו היהודים בעולם כולו שאף יהודי אינו משלם כופר ואינו מת כמו כלב ברחוב.

---

[1] באנגלית היתה זו סיסמא מתחרזת – “Every Jew a .22” – לכל יהודי – רובה מסוג a.22. סיסמא זו הייתה במשך שנים אחת הסיסמאות המפורסמות של הליגה להגנה יהודית, והיא עוררה את חמתם של כל אותם יהודים המתנגדים למיליטנטיות ודוגלים באותה גישה אותה תאר הרב כאשמה ביצירת תדמיתו הרכרוכית של היהודי האמריקאי.

[2] עיר במדינת ניו ג’רזי.

[3] ברכות נח. ומקומות נוספים בתלמוד, במדרשים ובמפרשי התורה.

In closing, Rabbi Meir Kahane notes that his ultimate solution would never even be countenanced: Aliyah!

ולסיום, כל שאמרתי – אמרתי מכיוון שברי לי שהיהודים לעולם לא ישמעו לפתרון הכולל, האמיתי היחידי שישנו. עליה. אותם מנהיגים אשר הלך המחשבה שבקרבם מוליד “פתרונות” מוצעים כגון מתן שוחד לפרחחים – אלו אותם המנהיגים אשר הינם כה עיוורים וכה קטנטנים וכה בלתי מסוגלים לראות את הענן השחור של הרס, המקדיר את שמי הגולה בדרכו להחריבה. זעמו של ה’ על עם, אשר מתעקש להיאחז בסיר הבשר של הגלות, ואשר מבזה את ארץ-ישראל בסירובו לחזור אליה – זעמו זה יביא על יהדות העולם הרס שלא נראה כמותו מעולם. ואין רואה ואין מבין, ותחת זאת אנחנו שומעים את קולותיהם של יהודים “דתיים” –

• “אין לנו כל תכנית לעזוב את השכונה. אם כבר, אנו מתכננים לבנותה”.
• “הוא (הרבי) מרגיש כי ביכולתנו לחיות בשלום עם קבוצות אתניות נוספות באזור. מתוך הבנה וכבוד הדדי לא תהיינה בעיות”.
• “אנחנו כאן על-מנת להישאר, ואנחנו מתרחבים…”.

אין שכונה בארץ-ישראל שזוכה לכזו אהבה, כפי שמרעיפים תושביה ה”יהודים הדתיים” של ירושלים החדשה, הלא היא קראון הייטס, על שכונתם. “השכונה”. בה”א הידיעה. ועוד איזו שכונה! מה מביא את היהודי הדתי לנשק את אדמתה של איסטרן פרקוואי [1], אותו מקום טמא של ארץ העמים [2]? איזה מין שיגעון ועיוורון מביא אותו לסכן את חייו למען ברוקלין ושדרות האימפריה, זאת בשעה שירושלים וארץ-ישראל מצפות לבואו?

“ביכולתנו לחיות בשלום…”, “הבנה וכבוד הדדי…”.

ריבונו של עולם, סבורני שהשתגענו לגמרי! הבנה וכבוד הדדי! כמו אותה הבנה אשר הובילה את מועצת היהודים של קראון הייטס בשתי מערכות בחירות לוועדות הרווחה השכונתיות להתקשר ולהתחנן שהליגה להגנה יהודית תגיע בכדי לאבטח יהודים שרוצים ללכת ולהצביע [3]? אותו כבוד הדדי המצוטט ב”ניו יורק טיימס” – “היהודים – הם בעלי השליטה במחוז ה-71, כפי שהם בעלי השליטה בכל דבר כאן”. אותו כבוד הדדי שגרם לאדמו”ר הקודם לברוח מאירופה. אותה הבנה אשר גרמה לחסידות ליובאוויטש לעקור מאוקראינה, סלובקיה, ליטא והונגריה…

יהודים מוזרים הם אלו, אשר מעודדים אותי לקרב את ביאת המשיח על-ידי כך שבתי בת השלוש תדליק נרות שבת. בסדר, הבנות שלי מדליקות. ואני אומר לכם להביא את המשיח כבר מחר על-ידי הפגנת ביטחון בה’ אשר בכחו נשליך את הגולה ואת זוועות האנטישמים העומדים להרוג אתכם נפש, ולשוב הביתה. מצוות ישוב הארץ. קיימו אותה ואז נדליק נרות כולנו יחדיו בירושלים וביהודה ושומרון. ומעל הכל, אנחנו נחיה, ולא נמות כמו כלבים בברוקלין של הגויים.

---

[1] הרחוב בו שוכן משכנו של האדמו”ר מחב”ד.

[2] “ארץ העמים” הינו מושג הלכתי המתיחס לכך שחז”ל גזרו על כל חוץ לארץ כעל מקום המטמא במת. הרב כאן משתמש בביטוי יותר מהפן הרעיוני שלו, שאל לו ליהודי לשהות בארצם של הגויים, אחר שה’ בחר עבורנו את ארץ-ישראל.

[3] ראה “סיפורה של הליגה להגנה יהודית”, עמ’ 116-117 במהדורה העברית.

Bottom line: Rabbi Meir Kahane is right about many things!

שקלא וטריא בפורום אוהב ציון מיום ט’ – י”ד מרחשון (kdushastzion1@googlegroups.com)

כתב העורך:

אחד מראשי האגודה כבר העיר כי “אנו צריכים משנה סדורה וברורה על היחס שלנו לצבא”.

(…)

בשונה מדעתם של אחרים, לע”ד הבעיה השורשית בצה”ל וסיבת הסיבות של כל הרוע  – מצד הטבע – היא המונופוליה עצמה. ומכאן עלינו להסיק בעד אנרכיזם…

[כאן הובא מכתב ישן בנושא הצבא.]

המשך לקרוא…

ע”כ.

אני מוכן ומזומן לקבל את האבנים.

______________

כתב חכ”א:

לגבי הטענות שהועלו (ואני מסכים עם חלק גדול מהן!)

השאלה מה היחס,

האם זו הצבא “שלנו” – כלומר של עם ישראל, וממילא אנו מתייחסים לטענות בכאב, ורוצים לשפרם,

או זה הצבא של “הציונים” – כלומר של מישהו אחר, וממילא היחס הוא כאל דבר שמחפשים הסברים מדוע להתנער ממנו.

באותה מידה,

האם יש מצווה ללכת לצבא (כמו שיש מצווה להניח תפילין),

וממילא, גם אם במצב הנוכחי איננו יכולים לקיים אותה, מ”מ, התחושה היא כמי שהיה אנוס ולא הניח תפילין. (כגון, שאין לו תפילין, והדרך היחידה להגיע אליהם זה ללכת במקום פריצות. ואינני יודע לפסוק מה הדין במקרה כזה.)

או שזה כלל לא נוגע עבורינו, אין סיבה למה כן ללכת לצבא, וממילא אנו לא מוטרדים מכך שאנו לא הולכים.

______________

כתב העורך:

חכ”א כתב שמסכים בהרבה דברים עם מכתבי שהועתק לעיל (למרות שלמעשה עדיין תומך בצבא עקרונית…).

אך מגמת המכתב אינה רשימה גרידא לגבי מערכת הבטחון, אלא להראות את שורש הלענה בכל מוסד דומה: החסרון בתחרות.

עולה בידינו, שדוקא משום הערבות, ושתהא יד ישראל תקיפה, יש להתנגד למסגרת כפיה ריכוזית שלא ע”פ בית דין!

במילים אחרות, כשהבריטים עזבו, לא היה צריך להמיר את הארגונים השונים בפרלמנט, אלא להישאר באוטונמיה, ולהתנהל בדרך מבוזרת, כיחידים וכקהילות, כמו בזמן משה יהושע והשופטים, וללא ארגון הפשע המאורגן (…) הנקרא “מדינה”. ואכמ”ל.

______________

כתבו אחרים:

ר’ יהודי, אתה עושה פה השוואה נפלאה לשופטים שאף פעם לא חשבתי עליה, אם כי אולי אין הכי נמי שזה עדיין תקף ועלינו להתנהל כקהילות קודש כמה אוטונומי שאנו יכולים תחת השלטון הנוכחי עד שנוכל להמליך מלך.

______________

ועוד כתבו אחרים:

נו נו

לא הייתי רוצה לחזור למצב שלטוני כמו בימי השופטים

[בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה]

______________

כתב העורך:

מלכות עכ”פ כשרה בדיעבד (כיפת תואר), אבל דמוקרטיה?!

וגם שלא לשמה, האם לא עדיף חירות על פני הבעיות שמניתי במכתב לעיל?

______________

כתב חכ”א:

אמנם אני מסכים עם חלק מהביקורת שהעלית,

אך אני חולק נחרצות על השורש שציינת, שלדעתך הוא העדר תחרותיות.

בעיני זה לא רק שאלה של “מה יותר תועלתי”, אלא נושא מהותי.

למען הסר ספק, אמירה עקרונית זו אינה נוגעת בשאלה מה נכון לעשות כאשר הצבא אינו ממלא את תפקידו כראוי

היא רק חולקת על העיקרון, שלכתחילה, כדי שצבא ינהג כראוי, צריכה להיות תחרותיות בנושא זה.

______________

כתב העורך:

א. נכרים דברי אמת. אבל גם ללא האילוסטרציות המתישבות על הלב, עצם ההנחה שמונופוליה חוקית גוררת עליית מחירים והרעת איכות (ceteris paribus) היא היסק לוגי בפרקסאולוגיה. אבסורד “לחלוק” עליה.

ב. מדוע ריכוזיות “מהותית” יותר משפיכת דם יהודי?!

______________

כתב חכ”א:

דווקא בנושא הצבאי, אפשר להסיק אחרת מדעתך, כפי המקובל בכל העולם, שלכל מדינה יש רק צבא אחד.

הצבא איננו גוף המספק “סחורה” הקרויה “שירותי ביטחון” לאזרח.

אם זה היה המצב, הרי שישנן חברות אבטחה, וזה בסדר גמור שיהיה תחרות ביניהן.

הצבא הוא הכח האוכף את הריבונות בשטח. וריבונות של מדינה יש רק אחת.

בנוסף, לצבא יש “אחריות בטחונית”.

(בניגוד לחברות אבטחה שאינן אוכפות ריבונות, אלא מונעות חדירה ופיגועים למתחם מסויים, ואין להם רשות לפעול מחוץ למה שהוגדר עבורן.)

ההיסטוריה הוכיחה, שבמקום שיש כמה “צבאות” לעם אחד, בסופו של דבר הם נלחמו ביניהם.

לדוגמא, ספר שופטים המלא במלחמות בין שבטים.

דוגמא נוספת, סוף ימי הבית השני, שהיו מלחמות אחים בין ראשי הגייסות של היהודים.

עוד דוגמא (אולי מעט שונה), שבעל שנחלקה המלכות בין ישראל ליהודה, היו גם מלחמות בין המלכויות.

וכך גם היה ערב הקמת המדינה.   (שכולנו יודעים מי אשם באותם כמעט מלחמות אחים, אך ההיסטוריה מוכיחה שזה לא היה מקרה יחיד, ותמיד בסוף זה הוביל לשם.)

גם באומות בעולם זה כך.

כאמור, לכל מדינה יש צבא אחד בלבד, שכפוף להחלטות הממשלה, והוא הגוף המבצע אותן.

במדינות שההגדרה שונה, התוצאות בהתאם.

במדינות שהצבא אינו נשמע או אינו כפוף להחלטות הממשלה, קורות לא פעם הפיכות צבאיות.  (שזו מלחמת אזרחים).

במדינות שיש כמה “פלנגות”, הרי שבמשך הזמן ישנן מלחמות ביניהן.

הדוגמאות ההיסטוריות כה רבות, שכל מי שמעט ילמד יראה מה ההשלכות.

בחברות המספקות “סחורה” יש סברא חזקה שתחרותיות זה טוב.

גם אם “יריבו” הרי שזה בהסברה ובמשיכת לקוחות.

אם יכריחו לקוחות לעבור מחברה לחברה, או יאיימו בכח,

הרי שבמדינה מתוקנת לכך יש משטרה שתטפל בזה.

אך אם כל חברה כזו תחזיק משטרה משלה,

מהר מאוד המריבות ביניהן תהיינה כמלחמת משטרות עם נשקים ויריות.

ואם יהיו צבאות פרטיים, הרי שהמלחמות ביניהם עלולות להיגרר למה שקורה בסוריה, או למה שכתוב בספר שופטים.

______________

כתב העורך:

בדברי המשנה אבות ג’ ב’ שהביא [אחד הכותבים], “הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”, אין כאן ציווי להקים מלכות, ואף שלא להתפלל שתקום מלכות ח”ו, כי אין לך בליעת דגים גדולים את הקטנים יותר מן המלכות בעצמה. (ההבדל בין גזלנים למלך, שהמלך גובה מסים בקביעות ובשוה (בערך), אם מטבעו יוצאת במדינה, משא”כ גזלנים.)

אלא הכי קתני. אם אין מלכות כלל, לא מפני מריבה, אלא משום שאין מקבלים התושבים עול חילופי לעול מלך מלכי המלכים, וכדברי גדעון “לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני בכם, ד’ ימשל בכם”, אשרי חלקם. ואמנם לעולם יש איומים, אבל ניתן להתמודד בס”ד (בימינו דרך חברות ביטוח וחברות בטחון).

אבל כשישנה מלכות בשר ודם, התפקיד העליון מבחינתה אינו שלום התושבים אלא מניעת מתחרים. גם ההגנה על התושבים אינה אלא להצדיק את קיומה כביכול בעיני התושבים, שלא ימרדו בה. והשתא, אם שלום בעיר, ניתן עכ”פ לצפות לשלום במידה של המלכות (כלומר, ברמת שירות גרועה, כיון שאין שוק חופשי, אבל לפחות משהו), כדכתיב “והתפללו בעדה אל ד’, כי בשלומה יהיה לכם שלום”, ירמיה כ”ט ז’, “ירא את ד’ בני, ומלך עם שונים אל תתערב” משלי כ”ד כ”א, וכו’, וחובתנו “שתהא אימתו עליך”.

אבל בלא”ז רח”ל, כמו שקורה בסוריה וכיו”ב, “איש את רעהו” וגומר, כי המלכות קימת רק שהיא עדין מונעת תחרות בסיפוק שלום בכל כוחה, ומאידך אין היא מספקת שלום לתושבים אפילו במידה הרגילה, וכן גם הצד השני מונע תחרות בסיפוק שלום בכל כוחו, אבל היא חלשה מכדי לספק אותה כהוגן בעצמה (וכן הלאה בעוד מתחרים על השלטון). אין זה אנרכיזם אלא למעשה “כאוס מתוכנן”. וק”ל.

וליתר דברי חכ”א:

אדרבא, מעשה לסתור. חזינן מסוף בית שני שדוקא מדינות עשויות להתדרדר לכמה צבאות מתחרים על שלטון יחיד. באותה מידה אפשר להביא “ראיה” נגד אנרכיזם מכל מלחמה שהיא. וכן בימינו שהעם מואס במלכות ד’, ערב הקמת המדינה היתה קטטה בין יהודים, כי כל אחד רוצה למלוך לבדו. ומ”ש במלחמות מלכיות יהודה וישראל, לפי ההגיון הזה, צריך מדינה עולמית יחידה כחפץ דור הפלגה, ולא מדינות רבות כפי המקובל.

ובמילים אחרות, באפס עצים תכבה אש.

ספר שופטים אינו מלא “במלחמות בין שבטים”! אדרבא, כשעשו הישר בעיני ד’, שכנו בשלום רב, התאגדו צבאותיהם הפרטיות כמה פעמים להילחם באויב חיצוני משותף, ואף ביערו הרע מקרבם בפלגש בגבעה, כמצות התורה. השווה בין מנין המלחמות שם לבין המנין בספר מלכים (גם בלי למנות שם את המיסים ה”לגיטימיים”!), שאף לא מפורשים כולם.

כמ”ש חכ”א, גם אם חברות הביטוח (הסומכות על חברות בטחון) “יריבו” הרי שזה “בהסברה ובמשיכת לקוחות” (וגם בניצול כח המדינה כיום להעביר חוקים ורגולציות לחנוק תחרות). אבל האיום בכח אינה נמנעת משום שיש משטרה, אלא משום שאין זה רווחי כלל לבזבז משאבים על אלימות, ומשום נטישת הלקוחות הקיימים (שונה מלכות שיש לה “זכות” לאלימות בעיני התושבים, היינו “עוצמה רכה”).

ושוב, הבחירה אינה רק בין מדינה חזקה לחלשה, אלא בין מלכות ד’ (אנרכיזם אנושי) למיסוד הרוע במלכות בשר ודם, כדברי שמואל הנביא, “כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם”. אין די בחברות אבטחה דהאידנא, כיון שאין בהם מענה לגזלן הקשה ביותר: “גזלנותא דמלכותא”. כל הפושעים הפרטיים בעשרים שנה לא מדביקים את קצב מהומת המדינה ביום אחד (אינפלציה, כלא, וכו’), מינוס מה שהיו התושבים מממנים גם בעצמם ללא עלויות הבירוקרטיה. ואכמ”ל.

______________

תם הדיון.

Paul Johnson in “Intellectuals” tells stories of various men who drank their brains out. Such as Hemingway.

Mishlei 23:29-35:

למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכללות עינים. למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך. אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. אחריתו כנחש ישך וכצפעני יפרש. עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות. והיית כשכב בלב ים וכשכב בראש חבל. הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד.

Other drugs don’t help the mind, either, as we have written in the past: Mind-Altering Drugs: Is the Change for the Better?

Yesterday we wrote that according to Rabbi Kook the uneducated, and even irreligious frequently exceed the nominally religious in pure, “natural morality”, for some reason. We can learn from them…

Everything went swimmingly well until one of our readers requested a reference. Oops! Can any of our readers help me out here? (“Please”.)

Anyway, here’s what I responded so far:

I don’t have an exact reference.

This is close though:

It is forbidden for religious behavior to compromise a personal, natural, moral sensibility. If it does, our fear of heaven is no longer pure. An indication of its purity is that our nature and moral sense becomes more exalted as a consequence of religious inspiration. But if these opposites occur, then the moral character of the individual or group is dismissed by religious observance, and we have certainly been mistaken in our faith.

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה, סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמיים כזאת היא יראה פסולה.

אורות הקודש (ח”ג, פתח דבר, סע’ יא)

Also see Oros Hatorah, chap. 12, 2-3.