הר קודשנו, היכן?
ל”ג בעומר ממשמש ובא, לאחר הפסקה כפויה ומוכרחת של שנה שעברה, שוב עולים בראשנו זכרון המראות הססגוניים, הריחות המשכרים, הקולות הצוהלים, ריקודי הדביקות והשמחה המאגדים בתוכם את כל ישראל מכל מקומות מושבותיהם, כל החוגים והעדות יחדיו דחוקים ושלובים יד ביד, עומדים צפופים והלבבות מתרווחים בהילולא דבר יוחאי, במירון.
יש לל”ג בעומר במירון אווירה מיוחדת שאין לה אח ורע בשום חג ובשום מקום, לא בחינם מי שהיה שם פעם או פעמיים מתקשה לוותר על החוויה בשנה הבאה ובזו שאחריה, לא בחינם העלייה שבעבר הייתה נחלתם של חסידים ירושלמים ומקובלים צפתיים, התרחבה למוקד עליה לרגל של כל קצוות החברה החרדית-דתית-מסורתית, ומספר העולים גודל משנה לשנה.
אירוע שנתי זה המאחד את כל קצוות העם, הוא תוצאה ישירה של החוייה המיוחדת שנותנת ביטוי לכל קצוות הנפש, לכל צרכיה המגוונים, דוכני הח”י רוטל והכיבוד העשיר הפזורים במעלה ההר, אוהלי הכנסת אורחים המגישים סעודות כיד המלך, יחד עם שירי שמחה ודביקות בחצר הציון הנשמעים למרחוק, הבכיות והתפילות בציון, הכמיהות הזכות והקדושות הנשפכות עם בליל הקולות, כאשר בתווך כלייזמרים ריקודים ושירים, גם הצדדים שלכאורה מקשים על ההשתתפות באירוע נותנים לאירוע את החוויה המיוחדת שלו, ה’מסע’ וה’עליה’ לצפון הארץ יחד עם הפקקים הגדולים, הדוחק והצפיפות שיוצרים הרגשת חיבור לכל עמך ישראל, חסידים וליטאים, חבדניקים וסאטמרים, חרדים דתיים וחרדל”ים, נחנחים עם מסורתיים, כל זה יוצר חוויה נדירה בעוצמתה, גוש בשר-נפש שמח ומאוחד, גוף אחד גדול, גדול מסך חלקיו.
אין ספק, חוויה מרוממת הפורטת על כל נימי הנפש, מספקת את כולם בצורה מושלמת. כמעט מושלמת.
יש כאלה שלא מרגישים את ה’כמעט’ הזה, מבחינתם יום זה הוא שיא השיאים שבשנה, שלא יוותרו עליו מכל סיבה, תהיה אשר תהיה, לא לויה ולא חתונה, לא קורונה ולא תאונה… אך ישנם כאלה שה’כמעט’ הזה רובץ להם על הלב כאבן כבידה מנשוא, כגוש גדול שחוסם להם את הגרון, ועם כל הכמיהה לאירוע האדיר והיחיד במינו, זה מקשה עליהם להשתתף בו, הם מרגישים לא במקום.
המיקום, הוא החיסרון ה’שולי’ שגורם ל’כמעט’ הזה, באמת הכל נפלא, הכל טוב ויפה, לקיבוץ עדות וגלויות הזה חיכינו אלפי שנים, יהודים בקראקא ובמרקש בבגדד ובוילנא יכלו רק לחלום על עשירית ממאורע זה, אבל הם חלמו עליו במקום אחר, ב’הר’ אחר, בהר הקודש בירושלים.
נעצום עינים לכמה דקות, ננסה “להיות” כמה רגעים בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטי י-ה להודות לשם ה’, ננסה להיות עם היהודי שעולה מצפת, עם החקלאי שעולה מבקעת גינוסר, עם עם ישראל כולו מדן ועד באר שבע יחד עם עולי הרגלים מבבל, להיות עימם בהציגם את כף רגלם בשערי ירושלים, את ההמולה הממלאת את העיר כולה כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה, את דוכני יינות ופירות מעשר שני המחולקים לכל העולים היגעים והעייפים, את בשר התודות ולחמיהם המוגשים לכל אדם, את שירת שמחות בית השואבה ושמחת הרגל, את שירת הלוויים הממלאת את העיר כולה, את החיבור האדיר לכל הפסיפס המרכיב את עם ישראל לשבטיו וקבוצותיו, גליליים עם ירושלמים, עמי הארץ וחברים, פרושים וצדוקים, כאשר לצורך ימי החג הנשגבים שאחת ממטרותיהם ש’ייאספו כל ישראל כאיש אחד חברים’, הוסרו כל המגבלות המפלגים את העם ועשו החכמים את ‘טומאת עם הארץ ברגל כטהרה’ (נדה לד.). נהיה עימהם כשהם מטפסים בגיל וברעדה במעלות הר הבית, כאשר הם עוברים את מפתן העזרה, ושופכים צקון לחשם לפני ‘המעון הזה’, מכסים דמעה את מזבח ה’, דמעות שמחה וגיל, דמעות בקשה ותחנונים, דמעות תשובה ודביקות.
מה נורא ‘המקום הזה’, מה נלבב המחזה ההוא, הלוא מ’להיות שם’ כמה רגעים תדמע עינינו.
האירוע הנוכחי, הוא אירוע נפלא הפורט ומשלים הרבה מצרכי הנפש של העם, האירוע כולו לקוח מהר הקודש, לקוח מהמקום ומהחוויות ששימרנו בנפש האומה אלפי שנים, האירוע הזה כל כך נצרך, כל כך ממלא ומספק את הנפש. רק יש טעות אחת, במקום. במקום אשר (לא) בחר ה’.
תחושה זו שטעינו בזיהוי, שאבדנו בדרך, שמישהו ניווט לנו את הוויז למקום אחר… שהחלפנו ‘א-להים חיים’ בכבוד תנא קדוש עליון גדול ככל שיהיה, אינה רק של אלה שהטעות בזיהוי מרתקת אותם לבית, או מניעה אותם קרוב ככל האפשר ל’הר הקודש’, האמיתי. היא מהדהדת וזועקת בעיקר מפיהם ומפי כתבם של העולים הקבועים למירון, אנו שומעים הצהרות דרמטיות על חובת ומעלת העלייה, דברים שנצרבו בנשמת האומה מהעליה לרגל, ביטויים של ‘מי יעלה בהר ה’ ‘, מוסבים ומומרים מירושלים למירון, דימויים מבית המקדש נלקחים לציון הרשב”י, כאשר למרבה החלחלה בקצה הסקאלה ניתן אף למצוא כאלה הדנים גזירה שווה בין הקב”ה לרשב”י[1], חלילה. אין כאן המקום להכביר במילים על חומרת הדברים, ואף מי שלא הגיע לקצה הסקאלה, הרי זה כמי שיכביר את כל תוארי ה’ על צדיק מסויים, אף אם לא יאמר בפירוש שהוא אלהיו, חלילה מזרע ישראל עשות כן. –אדגיש שאין בדברים אלו כדי להאשים את המון ישראל הנוהרים למירון, וודאי רובם כוונתם לשמים, ולא עולה על דעתם החלפה זו, רק להצביע על הבעייתיות הטמונה בעליה זו, ולפחות בניראות הציבורית שלה.
כמובן, ביקורת זו אינה חדשה, ידועים דברי החתם סופר (שו”ת יו”ד ב,רלג) שכל רז לא אניס ליה [ואף בתושבה זו מאריך ומפלפל בדברי הזוהר], “כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה’ בעה”ק צפת ביום ל”ג בעומר בהלולא דרשב”י ז”ל ואם כי כל כוונתם לשם שמים… אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפורשים… לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהיה תל תלפיות שהכל נפנים לשם לא ידעתי אם רשאים לעשות כן… מי יתן ויזכני הי”ת להיות ממיישבים של ירושלים ועכ”פ לא ממהרסים ומחריבים ח”ו להאריך גלות ישראל”, ובאמת עד לשנים האחרונות לא היה זה אלא מנהג של עדות מסויימות, וככזה יתכן ויש לו קצת מקום, אך כאשר נעשה הדבר לאירוע ההמוני ביותר בשנה, כאשר הוא משקף כל כך הרבה מוטיבים השמורים לירושלים ולמקדש, וכל זה נעשה בעוד ירושלים ומקום המקדש בידי ישראל, ושם לא נעשה עשירית מכל זה, יש להניח שדברי החתם סופר, היו נאמרים ביתר שאת וביתר עוז. – ובאמת עם כל הכבוד לרבנים ולאדמו”רים החוגגים שם, עדיין רואים אנו שגדולי הדור מכל החוגים והעדות אינם שותפים לכל זה, אינם רואים בזה את “מצוות היום”.
לצערנו, השנה גם “זכינו” לראות פוליטיקאים ועיתונאים ש”התעלו על עצמם” בשם “היהדות הנאמנה”, וזעמים זעם רב בשם כל יהודי שומר תורה ומצוות, על כך שהר הבית פתוח למוסלמים ללא הגבלה, ואילו הר הקודש אולי יהיה מוגבל ליהודים… כמה כאב, כמה חילול השם יש בזה! ההנגדה בין ‘הר קדשנו’ ל’הר הבית’ דוקרת את הלב! עצם הזכרת המאות אלפי מוסלמים העולים להר הבית בימים אלו בלי להזכיר שזה המקום הקדוש לא-לוהי ישראל, בלי לכאוב את גלות השכינה וביזיון קודש הקדשים שבזה, וכל זה רק כהיכי תימצי שגם לנו יתנו לעלות להר קדשנו, בצפון. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! מה מתאימים כאן דברי הכוזרי (א,קטו) ‘אמר החבר: מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר’.
מטרת הדברים אינם מכוונים בעיקר ל’סור מרע’ אלא ל’עשה טוב’, לפני כמה שנים שחתי את צערי וכאב ליבי לפני ת”ח חשוב וידוע, והלה הציע שעם כל הקושי שיש בדבר מחמת חורבן הבית הגדול והקדוש, יש לייצר תחליף ראוי לכל זה בירושלים, סמוך ככל היותר להר הקודש כאשר כל ירושלים והדרכים המובילות לעיר העתיקה ערוכות ומותאמים לזה, בכלי נגינה ומערכות הגברה, בדוכני שתיה וכיבוד קל לכל העולים לרגל, כך נוכל לתקן במעט את חרפת ירושלים, ואולי אף לצעוד צעד נוסף להחזרת ירושלים למוקד חיינו הציבוריים והפרטיים.
נעצום עינים לכמה דקות, ננסה “להיות” כמה רגעים בירושלים של מוצאי חג השבועות תשפ”א-תשצ”א, בלילות שמחת בית השואבה של סוכות תשפ”ב-תשצ”ב, אני רואה את המון בית ישראל נוהרים לרחבת הכותל העליונה, מיטב הכלייזמרים מלהיטים את המחולות והריקודים בשירי השתוקקות וערגה לא-ל חי, למקדש ולמלכות ישראל המתוקנת (אוי… כמה אנחנו צריכים את זה…), מאות ואלפי אוטובוסים מריקים את כל עמך בית ישראל מהצפון ומהדרום, מהשפילה ומהמרכז, לשמחת החג הגדולה סמוך ככל האפשר לפלטרין של מלך, הרחובות הצפופים מלאים דוכני ‘ח”י רוטל’ וכיבוד לכל העולים לחוג את חג ה’, מערכות הגברה פזורים לאורך הצירים המרכזיים המובילים לעיר קודשנו ותפארתנו א-להים יכוננה עד עולם סלה, ומסכי ענק יעבירו את המראות לרחובות הסמוכים, רחבה ייעודית לשמחת הנשים תהיה אף במרכז דוידסון הסמוך לצלע הדרומי-מערבי של הר הבית, כאשר מידי פעם הריקודים נעצרים ועל הבמה עולים חזנים ובעלי תפילה לתפילה ציבורית או קבלת עול מלכות שמים, ולגדולי התורה מכל העדות והחוגים שישמיעו דברי התעוררות ושמחה, אין אחד שמוותר על ההשתתפות בשמחות אלו המטעינות את כולם בשמחה של קדושה למשך כל השנה.
אם החתם סופר הבין שהחגיגות הגדולות במירון, עומדים בסתירה לבנין ירושלים, יש בהם משום ‘מהרסייך ומחריבייך’, ודאי שמידה טובה מרובה, ויש בתיקון זה משום בקשת המקדש וירושלים, וזירוז בניינה במהרה בימינו.
נניח בצד את השאלה, איך יבנה בית המקדש, ועל ידי מי יבנה, אך ודאי ש’אתערותא דלתתא’ זו, יש בה כדי לעורר את ה’אתערותא דלעילא’, וכפי שאמר בעל ההילולא בכבודו ובעצמו, “תנא משום רבי שמעון בן יוחאי, בשלושה דברים מאסו בני ישראל בימי רחבעם במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש… ואין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם כמשמעו, ופחדו אל ה’ ואל טובו זה בית המקדש כדאת אמר ההר הטוב הזה‘ (ילקו”ש שמו”א קו, רש”י הושע ג,ה).
[1] הללו כמובן נתלים על דברי הזוהר (ב,לח.) המוקשים ‘יראה כל זכורך את פני האדון ה’, מאן פני האדון, דא רשב”י’. אך ברור שיהיה הביאור אשר יהיה, לא יעלה על הדעת שניקח משפט הלקוח מסודות התורה, ועל פי זה נעקור ונשבש את היסודות האיתנים והבסיסיים ביותר באמונתנו. אין כאן המקום להיכנס לכל הענין, אך בקצרה, מי שיפתח את הדברים במקורם יראה שהמדובר בתלמידי רשב”י שהקבילו פניו ואמרו זאת לאחר ששמעו רזי תורה מפיו, אין כאן אלא ביטוי להלכה (שמקורה בסוכה כז:) ש’חייב אדם להקביל פני רבו ברגל’, היו גם שהגיהו בזוהר ‘את פני האדון’, כפי שדרש רבי עקיבא ‘את, לרבות ת”ח’.
Reprinted with assumed permission.
