We have mocked the newfangled “Bein adam le’atzmo” Mussar invention before. But doesn’t the Gra use it?
Kol Eliyahu on Shas and Tanach, p. 96 in a footnote (emphasis mine):
עי’ בהגר”א ובנו על התורה שעוד בכת”י במוסד הרב קוק שעומד להופיע לאור, שהסביר למה דוקא אלו המסכתות שברכות הוי שלום בין אדם לשמים, ונזיר שלום בין איש לאשתו, כי הרואה סוטה וכו’, ויבמות הוי שלום בין אדם לחבירו, דכתיב מאן יבמי להקים שם לאחיו וכו’, וכריתות הוי שלום בינו לבין עצמו. והוא כולל ארבעה מיני שלום (שמעתי מפי הרב ביק ממוסד הררב קוק, וכן הוא בערוך לנר סוף יבמות ושם אינו מביאו בשם הגר”א רק מחדש זאת מעצמו. המגיה).
First of all, peace isn’t the same as Avoda Hashem. And “Bein adam le’atzmo” here means soul and body, not a tautology. This is clearer in the Aruch Laner, who says the same thing using more words, Yevamos 122b, see bolded section:
כבר העיר המהרש”א ח”א שד’ מסכתות בש”ס נסתיימו במאמר זה שת”ח מרבים שלום שהם ברכות יבמות נזיר כריתות ונדחק המהרש”א לפרש למה ד’ מסכתות אילו דוקא ואיך ענינם נוגע לשלום, ולפענ”ד י”ל שמצאו מסדרי הש”ס רמז לזה בכפל בניך בפסוק זה דהו”ל לסיים ורב שלומם ולא לכפול בניך ולכן אמרו דבניך מרמז על ד’ מסכתות אילו שר”ת שלהם בניך ברכות נזיר יבמות כריתות ושענינם הוא לתועלת השלום דהנה למעלה כבר ביארנו תועליות השלום לפי מחלקותיהן וכמו כן יחלק השלום לפי ענינו לד’ מחלקות והן שלום בין הקב”ה לאדם בין אדם לחבירו בין איש לאשתו בין גוף ונשמה ועל אילו מרמזים עניני ד’ מסכתות האלה דברכות שמדבר מדיני ק”ש תפלה וברכות להתאחד האדם עם בוראו בכל עניני חייו הוא ענין שלום שבין הקב”ה לאדם ע”ד דכתיב יעשה שלום לי ויבמות הוא ענין שלום שבין אדם לחבירו על דרך שביארתי לעיל וביותר ע”פ כוונת היבום שהוא להקים לאחיו שם אשר על כן נקרא חסד עם החיים ועם המתים ונזיר הוא ענין שלום שבין איש לאשתו ע”ד שאמרו רז”ל למה נסמכה פ’ נזיר לפ’ סוטה שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שגורם זנות ועושה פירוד בין איש לאשתו וא”כ נזיר מורה על שלום שבין איש לאשתו וכריתות עניני שלום שבין גוף ונשמה שענין כרת נתבאר בדברי רז”ל שתועלת המצות שאדם מקיים בעה”ז הוא ליתן קיום לנפש הבהמי שבגוף לבל יכלה גם אחר הפרד הרוח החיים ממנו ושיהי’ קישור תמידי בין הנפש השוכן בארץ ובפרט על הקבר ובין הרוח אשר משכן כבודו בגן עדן התחתון ובין הנשמה אשר משכנה בגן עדן העליון אשר על כן מתפללים על הקברים ובזה הדרך ע”י הקישור הזה ישוב לעת התחיי’ הרוח אל הגוף ויחיו יחדיו אבל כשיחטא האדם בעבירה שחייב כרת אז נכרת הנפש מן רוח ונשמה כדכתיב גבי כרת ונכרתה הנפש ההיא ועי”ז לא בלבד שכל ימי חייו על הארץ אין עוד קשור בין נפשו הבהמיות ונשמתו האלקי אלא גם אין לו תקוה שיקום בתחיית המתים ויאבד נצח ולכן ענין מסכת כריתות היא השלום הרביעי לעשות שלום בין גוף ונשמה בעה”ז ובעה”ב שישמר האדם מאותן עבירות שחייב כרת עליהם ושגורמין פירוד ביניהם ואם חטא איך יביא קרבן וישוב מחטאו למען ישוב ויאור בקרב נפשו נשמתו נר ד’.
The “Mitzvos Bein Adam Lamakom/Lachaveiro” division, too, is artificial and confusing, see Emunah Ubitachon Chazon Ish 4:5, and 7. But at least those two categories serve the purpose of dividing off serving Hashem directly from serving Him by way of serving His servants.
The modern, antinomian Mussarite “Bein Adam Le’atzmo” phrase, in sharp contrast, is useless. It is worse than useless because it makes Judaism solely self-serving and purposely cuts God out of the picture. It is as though non-religious self-actualization (a) exists at all, and (b) just happens to be commanded by Hashem.
Jewish auto-idolatry is this close.
