העורך Editor

בעזהשי”ת

לכל ידידי אחי ורעי, שלמכון ישגא לעלם,

מצות ישוב הארץ אינו צריך שום הקדמה עבורכם, בוודאי אתם זוכרים מה שאמרו חז”ל שמצוה זו שקולה ככל התורה כולה, ולא באתי לחדש כעת בגודל מצווה. מלבד עצם המצוה, לעת כזאת בתקופתינו, פשוט וברור שחובת השעה היא להשקיע הרבה מאמצים ששארית ישראל החרדים לדבר ה’ ומדקדקים בקלה כבחמורה, אכן יישבו את ארץ ישראל.

בתוך עמי אנכי יושב, והמצב הוא כזה: כהיום הזה רוב הציבור של בני תורה בארה”ב מגיעים ללמוד תורה בארץ ישראל בעודם בימי בחרותם. הרבה מהם אחרי שמתחתנים מתחילים את חיי נישואיהם בארץ ישראל. בדרך כלל, הם נמצאים בירושלים, בשכונות עזרת תורה\רמת אשכול\סנהדריה\מעלות דפנה\מטרסדורף וכיוצא בו, ולומדים בישיבות מיר או בריסק או באחד מעשרות הכוללים שבמקום. הזוג שוכר דירה במחירים מוגזמים כנהוג בשכונות הנזכרות, ביוקר מחיה גדול כידוע, והנה עוד גורם לכך שהם אינם רואים את האפשרות לגור בא”י כדבר ריאלי.

הם ממשיכים לכמה שנים, או לפעמים רק כמה חדשים, ל”ע, ואחרי זה רבים מהם חוזרים לסורם בחוץ לארץ. זו עובדה, והרבה מהם לצערנו לא הגיעו לארץ אפילו עם צד רחוק להשאר בארץ אשר נתן לנו הקב”ה. אבל יש ביניהם ציבור גדול וחשוב, שאכן רוצים להשאר בארץ ישראל, ואני מדבר מידיעה אישית על ידידי בני גילי שאומרים לי שרוצים להשאר בארץ רק לא יודעים איפה אפשר לגור. אז נשארים במקומם בלי כל החברים כיון שהללו כבר חזרו לחו”ל, והלחץ גובר, עפ”ר מצד האשה, ובהמשך גם מצד הבעל, עד שלאט לאט רובם יוצאים לחו”ל.

והנה, על אף שמצינו בכמה מקומות (יומא ט:, ועוד) את הזלזול הגדול של חז”ל כלפי אלו שלא עולים לא”י, אי אפשר להתעלם מגודל הנסיון שיש כאן, ורק מי שכבר חי את זה יכול להבין מה זאת. כאחד שנולד וגדל בלייקואוד, וכעת זכה לקבוע דירתו בארה”ק, אתאר זאת בקצרה: אנחנו חיים כאן בלי המשפחה, בלי ההורים, במקום שהתרבות שונה מאוד מכור מחצבתנו, וכל חיי החברה מתנהלים בשפה חדשה. לרוב הציבור זה באמת קשה מאוד, בפרט לנשים. הדבר היחיד שיכול לרומם ציבור כזה הוא קהילה חזקה ומגובשת.

לעת כזאת, הקהילות הקיימות לבני חו”ל בירושלים ושאר מקומות — מלבד שמקיימים מנין ביום טוב שני של גליות… — על פי רוב לא מחזקים את הרעיון להשאר בא”י. אדרבה, רוב בני הקהילה לא נשארים שם יותר משנתים, מה שמגביר את הלחץ על הנותרים.

ומה הפתרון? הפתרון הוא להקים קהילה במקומות יותר זולים, קהילה של בני עליה שרוצים להשאר בארץ ישראל, איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק, כקהילה חזקה, ובזה אפשר להחזיק את ישוב א”י.

בביתר עילית בגבעה ב’ זה כבר התחיל לפני כמה שנים. ידידי הרב זאב סטארק שליט”א פתח במצוה, והקים מנין קבוע לציבור שכבר היו בביתר, מקום שהולך ומתגדל ב”ה, וזכיתי להצטרף אליהם. עד היום קיימו את התפילות בחדר שיעורים באיזה ישיבה קטנה, וכבר אין מספיק מקום. בס”ד גדולה, התחלנו לבנות בנין קבוע לקהילה הזו. ועתה באתי, לבקש את עזרתכם לסייע בבנין זו.

בנין זה אינו מהווה רק מקום לציבור הזה להתפלל וללמוד בקביעות. בבנין כזה הקהילה הזו של בני חוץ לארץ בביתר יהפוך לדבר מבוסס. רק אז יבינו שאר הציבור מחו”ל שיש כתובת, ויש עיר, יש קהילה שכבר קיימת, ובזאת פתחנו דלת לכל בני חו”ל הרוצים להשתקע בארץ. ככל הידוע לי, אין ולא נמצא בשום מקום אחר קהילה של בני תורה צעירים בא”י שמתכוונים להשאר בארץ.

אני מקווה שתבינו כמה זה באמת חשוב, וכמה חסרון הקהילה הוא-הוא המעכב מציבור בני התורה הצעירים להשאר בארץ.

מצינו בחז”ל שבכלל מצוות ישוב הארץ החובה לעשות את ארץ ישראל מקום נעים להיות בו, כמו שאמרו בסוף כתובות, “ר’ חנינא מתקן מתקליה (פירש”י משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים), ר’ אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא (פירש”י, כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן עומדין משם לישב בצל ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל)”.

ואם לסקל אבנים מהמסלה וכדומה עוזר בישוב הארץ, קל וחומר שלבנות קהילה כדי לקלוט את בני חו”ל הוא דבר גדול ליישוב הארץ. ולכן, אחי ורעי, באו ונהיה שותפים בבנין הארץ, ובבנין בית כנסת, ותהא משכרתכם שלמה מעם ה’ אלקי ישראל.

הנה הלינק לתרומות.

תזכו למצוות וכט”ס,

__ ____

Download (PDF, 1.58MB)

Reprinted with permission.

Yes, one must limit speech on Shabbos (that’s what “Bekoshi” in ירו’ פרק ט”ו הלכה ל”ג, הובא בתוספות שבת קי”ג means), but speaking with the family as an introductory part of Chinuch is a Mitzvah (like “Piyus” of Onah, for which Erev Shabbos — per famous Rabbi Yaacov Emden — may not be enough), and Shabbos meals are exactly the right time. “Devarim Beteilim” is instead of Torah study, not instead of Mitzvos impossible by others or another occasion.

If everything from clapping outside of Simchas Torah to carrying through doubtful Eruvin is permitted “for the sake of Yiddishkeit”, then we may infer this too, but more easily. Reportedly, the childless Chazon Ish would be brief at the table but told the Steipler not to be (though Rabbi Chaim Kanievsky is also allegedly brief).

And if you read Iggeres Hagra carefully, you can’t prove he disagrees:

ובשבת ויום טוב אל תדברו כלל מדברים שאינם נצרכים מאוד, וגם בדברים הנצרכים למאוד תקצרו מאוד כי קדושת שבת גדולה מאוד, ובקושי התירו לומר שלום בשבת. ראה בדיבור אחד כמה החמירו.

…

והנה יש לי כמה ספרי מוסר עם לשון אשכנז, יקראו תמיד וכל שכן בשבת קודש קדשים לא יתעסקו אלא בספרי מוסר. והנה תדריכם תמיד
בספרי מוסר.

…

ותקרא את האגרת הזאת בכל שבוע, ובפרט בשבת קדם האכילה ובתוך הסעדה, שלא ידברו דברים בטלים חס ושלום וכל שכן חס ושלום בלשון הרע וכיוצא בהם.

The focus is only against forbidden speech.

ציטוט מתוך כתבה של אבישי בן חיים, “מאבקי החרדים והחתולה של בלומה“:

לפי מה הרבנים מחליטים להקל או להחמיר, או להעלים עין בפסיקות הלכה בעלות השלכה כלכלית על הציבור? לאורך רוב ההיסטוריה היהודית ההלכה התחשבה במצוקה הכלכלית של ההמון היהודי הקורס ונמצאו הרבנים שהקלו על הציבור בשלל נושאים. גוי של שבת, הקלה בדיני ריבית, ביטול האיסור לסחור עם גויים שלושה ימים לפני ימי חגיהם, יציאה להפלגה בספינה סמוך לשבת, חליבה, אפילו גידול חזירים.

במקרים אחרים הופעלה השיטה של העלמת עין תחת ההנחיות הסלוגניות והחכמות להפליא של רבותינו “כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע” ו”הנח להם לישראל – מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין”. לעתים נדמה שפעם, כשהאחריות על כלכלת הציבור ופרנסתו הייתה מוטלת על כתפי ההנהגה הרבנית, המגמה הייתה לנסות להקל. ואילו היום, כשהאחריות הזו מוטלת על כתפי ההנהגה החילונית – המגמה היא להשתדל להחמיר.

את שאר הכתבה ניתן לראות כאן.