בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הָרָב אֶת רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ, וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם, הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ

Yes, despite the yellow-bellied Izraelis denying they did it (true or not). Despite the helicopter being (so I heard) an old vessel. Despite it not being made by Boeing.

I think this is a greater miracle than the Iran ballistic failure (“Bangladesh without missiles”).

Baruch Hashem!

Rabbi Y. Zilberstein worries whether worse people yet can come along.

To quote:

“אני אגיד לך מה צריך לעשות, צריך לקנות פרי חדש, ולהגיד, הקב”ה אם אפשר לברך, אני מברך על שניהם, ואם לא אני מברך רק על האבטיח. על הרשע הזה אני לא מברך”…

בקו ‘שיח יצחק’ מתורתו של הרב זילברשטיין, הובא נימוקו של הרב זילברשטיין, שכן מצד אחד נפסק להלכה שעל שמועות טובות שהן טובות לו לבדו, מברך שהחיינו, ואם הם טובות לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב (שולחן ערוך סימן רכב ס”א). רק מצד שני אולי יקום תחתיו רשע יותר גרוע. ולכך הכריע עמוד ההוראה, שמכיון ש’אנחנו לא נדע מה נעשה’, לכן מספק מי שמרגיש שמחה גדולה, שיקח פרי חדש ויברכו עליו שהחיינו, ויכוין לפטור את הבשורה הטובה.

ללמדנים המעוניינים להעמיק בסוגיא זו, צויין בקו שיח יצחק, לדברי הביאור הלכה (סוף סימן רכא) שברכת הטוב והמטיב שייכת רק באופן שכולם שותפים עמו בטובה זו שהוא מברך עליה, ולכן אם יורד גשם לאחר עצירת גשמים, אף על פי שהוא טובה לכל העולם, בכל אופן פסק המשנ”ב שם שלא שייך לברך על זה ‘הטוב והמטיב’ אלא ‘שהחיינו’, ולכן גם בשאלתנו, הורה הרב זילברשטיין לברך שהחיינו על פרי חדש, ולפטור את הבשורה המשמחת.

But Rabbi Brand on the Ohavei Tzion forum quotes the Rambam:

פירוש המשנה לרמב”ם מסכת ברכות פרק ט משנה ג

אמרו על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה, ר”ל שאם באה עליו צרה אף על פי שתכליתה טוב מברך דיין האמת, וזהו מעין על הרעה. וכן אם באה עליו טובה אף על פי שתכליתה רע מברך הטוב והמטיב, וזהו מעין על הטובה. ודוגמת הבבא הראשונה, כגון שעבר שטפון על שדהו הרי זו רעה, אף על פי שתכליתה טובה שתרוה אדמתו, ואולי אף יביא אותו השטפון לאדמתו תועליות. ודוגמת הבבא השניה, כגון שמצא ממון וראהו אחר כשלקחו, הרי זו טובה. אף על פי שתכליתה רעה שאותו אדם שראהו ילשין עליו אצל המלך, ויענהו המלך וידרוש ממנו יותר ממה שמצא. וטעם דין זה שדברים המצוים הן שאין במציאותן ספק, ולכן מברך על מה שהוא עכשיו ולא יביט לסוף לפי שאותו הסוף אפשרי, ודיו לאפשרי היותו אפשרי 

Or as I wrote, lehavdil:

“אצלנו לקחו את הדת ולא נתנו במקומה מאומה. הלואי שהיתה דבקות לדת העבודה של א.ד. גורדון. אין כלום, לא דת, לא עבודה, לא מלך, לא גיבור. אז גם לא יכולה להיות שירה. אנחנו עוד חיינו על עושר זכרונות בית אבא, על “ייחוס הדורות”, על השובל, על סרח העודף ממסורת הדת, על מה כיום?”

~ ראיון אצ”ג עם רות בונדי, ‘דבר’ 1964 [ויקיציטוט]

A funny phrase I just noticed in a book from 1987…

Josh Waxman of ParshaBlog looked into this.

Part One.

Part Two.