העורך Editor

אעתיק לשון המשנה ברורה סימן ר”א סקי”ג:

לפתוח ראשון, בקריאת התורה ולברך ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ”ז וכן להוציא בקידוש דוקדשתו הוא לכל דבר שבקדושה וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחלה וה”ה בישיבה ידבר בראש ועיין במ”א שמצדד דהלימוד מוקדשתו הוא דאורייתא (ולא אסמכתא בעלמא) ומ”מ אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה רשאי ורק בקריאת התורה אינו יכול למחול וכדלעיל בסימן קל”ה במ”ב סק”ט אמרי’ בגמרא דהכהן יטול מנה יפה ראשון [ור”ל שישראל צריך ליתן לכהן מנה יפה ראשון לכל המסובין] והיינו דוקא בחברים המסובין בסעודה או בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא דאדרבה אמרינן בגמרא כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם וצ”ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים לכהן לכל הנך מילי [מ”א וע”ש שמצדד למצוא קצת טעם למנהג ומ”מ לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה]. טוב להקדים הלוי ג”כ לישראל אם הם שוין בחכמה בבהמ”ז ובהמוציא וכן בנתינת הצדקה דהא מקדימין אותו בקריאה ג”כ לפני ישראל.

ראה גם סקי”ד שם:

שנותנים לו לברך, ר”ל אורח שנותנים לו לברך בהמ”ז ואינו מברך מקצר ימיו משום דבדין כשהאורח מברך מברך לבעה”ב וכנ”ל ובזה שנמנע לברך את בעה”ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו נמצא גורם קללה לעצמו וכתב המ”א ודוקא כשמברכין על הכוס דאז החיוב על האורח לברך את בעה”ב. ונ”ל שר”ל שבלא זה אין גורם קללה אבל בודאי אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו.

The official answer; the greatest Torah scholars, who are therefore also the leaders of Jewishly observant society, fearlessly teach the rest of us what’s right (read: Hashkafa), employing their superior knowledge of Torah, and their more accurate Mesorah. “Meritocracy is us!”

In actual fact, Gedolim are chosen for their spinelessness on systemic sin. The masses prefer compliant non-Prophets. “Gadol” does not always mean “superior scholar”. Gedolim are not leaders; indeed, if they were leaders, they would not be nor long remain Gedolim. And “Mesorah” after Rav Ashi is often gleaned from the masses, not handed down.

There was an interesting article in Hamodia illustrating this. I don’t have the original, but in Teves 5774 they did an interview with Rabbi Yisrael Meir Levinger, author of several books illustrating Torah via illustrations. Right at the beginning of the article, he notes it was once hard for him to get rabbinic approbations for his books because this sort of study aid was then considered a heinous “change from Mesorah”.

Eventually, Jews adopted the idea, without asking Da’as Torah first, (like perhaps Zionism or girls’ schools, I might add), and by now he no longer lacks Haskamos or competitors…

Here, from his bio on Chareidi-Wikipedia “Hamichlol”:

בשנת 1960 הוציא את ספרו הראשון “מדריך להלכות טרפות”. הספר כלל תמונות להמחשה ויזואלית של העניינים ההלכתיים הנדונים. הייתה זו תופעה חדשה וחסרת תקדים בספרות התורנית, ומשום כך סירבו הרבנים להעניק הסכמה לספר. מאז נכנס השימוש בתמונות כאמצעי המחשה בספרים תורניים רבים, וכיום הן מהוות אמצעי עזר פופולרי בהדרכה ובלימוד נושאים שונים ובהם ענייני שחיטה והלכות קידוש החודש. ספרו “מדריך להלכות טרפות” יצא עד היום במהדורות רבות.

שהותו בשווייץ, שבה נאסרה השחיטה היהודית מסוף המאה ה-19, הביאה את הרב ד”ר לוינגר לעסוק בשאלת מוסריותה של השחיטה היהודית. עבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא זה, והמנחים שלו היו פרופסור לאנטומיה ופרופסור לפיזיולוגיה, שניהם לא-יהודים, שהודו כי השחיטה היהודית אינה כרוכה בצער בעלי חיים. כעבור זמן פרסם הרב ד”ר לוינגר ספרים נוספים המסבירים את הצד המדעי שבשחיטה ומלמדים על מוסריותה. במקור נכתבו הספרים בגרמנית ובאנגלית והם שימשו כלי הסברה מרכזי כנגד דרישת אגודות צער בעלי חיים באירופה לאסור את השחיטה היהודית. לימים תורגם אחד הספרים גם לעברית.

…

בשנת 1994, בתקופת רבנותו בבזל, הוציא הרב לוינגר את הספר “מאור למסכת חולין”, המפרש את סוגיות המסכת בליווי תמונות. לימים הרחיב את הספר על מסכתות ועניינים נוספים, ובשנת 2011 הוציא את הספר “מאור למסכתות חולין, בכורות ושחיטת קדשים”.

שו”ע אורח חיים סימן תרצ”ז:

אין אומרים תחינה בי”ד וט”ו שבאדר א’, ודין תענית והספד בהן

יום י”ד וט”ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה’ ביום צרה, ואסור בהספד ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי”א דאף בהספד ותענית מותרים: הגה, והמנהג כסברא הראשונה. י”א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי”ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי”ף) ואין נוהגין כן, מ”מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד (משלי ט”ו, ט”ו) (הגהות מיימוני בשם סמ”ק).

Officially, Herzl was buried in Europe, then re-interred on Mount Herzl in Israel.

Unofficially, the tale is told his body could not be found, and the delegation sent to retrieve his remains buried a cat or something. Do I believe it? Of course not! But a wild conspiracy theory debasing that old Rasha deserves at least an honorable mention here.

Anyway, I found the claim in the idiosyncratic and strange “תיק גרמניא – ההוכחה” by דויד שלם on page 224 who says he heard from reliable people who had heard from delegation members that a sack of earth was brought to Israel, instead, when they couldn’t find a body.

The author adds sarcastically (p. 227) that Herzl was compared to Moses in assisting to bring the Jews to Israel, whose gravesite couldn’t be found either…

סיפר הרב נתן שולמן זצ”ל (מפי בנו הרב יחיאל שליט”א):

אודות דרך הלימוד בישיבות, תאר לנו שבדור הראשון אחרי שפלוני למד סוגיא דדברים שבלב שמע שיש סי’ בברכ”ש על הסוגיא, דור לאחריו למדו גם את הסוגיא וגם את הסי’ בברכ”ש, בדור השלישי יש שרוצים ללמוד את הסי’ בברכ”ש אלא שקיבלו עצה שלפני-כן כדאי לעיין בסוגיא בקידושין דף מט: