העורך Editor

אידאולוגיות חוץ-תורניות אינן אלא הבל — ביאור הרב יהושע ענבל על ספר קהלת

ניתו לקרוא את המאמר באתר רציו כאן…

ציטוט מתוך המאמר:

והנה לאחר העיון נראה שבקהלת מוקהלות החכמות לא רק בצורה של הצגת מחשבות למיניהם, אלא גם בהבאת דברי חכמה מפורסמים, שזה ענין קיהול החכמות, ותשובה עליהם ע”י רעיונות הפכיים. שהרי ישנם בקהלת משפטים סותרים סתירה גמורה, וכן דברים המטין כלפי  מינות, ובע”כ המשפטים והפתגמים האלו הם דברי חכמה ידועים שקיהלם שלמה לספרו בכדי לסתרם מתוכם בדרך חכמתו. וכ”כ ספורנו בפירושו: “סיפר המחבר את רוב השתדלותו להחזיק ולהביא דעת חכמי דורו וחכמי הקדמונים עם דעת ההמון וטענותיהם”. וכן מצאנו לדוד אביו שמביא “כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע”, (ש”א כד יד).

הנה כותב קהלת: “ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע, והאלהים עשה שיראו מלפניו. מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה, והאלהים יבקש את נרדף” (קהלת ג יד-טו). ואין שום אופן בדרך הפשט לחבר את שני הפסוקים האלו ראשם לסופם, וברור שאין הם המשך הפתגם, אלא הערה על הפתגם. ראש הפסוק הוא חכמה שקיהלה שלמה לספרו, וסופו הוא הערתו של שלמה עליו. ואולי אפשר לפרש שראש פסוק יד’ הוא פתגם שר”ל שאין תועלת בהשתדלויות והתאמצויות האדם שחושב שיוכל לתקן את העולם ולהשפיע על רבים וכו’, שהרי מעשה האלהים הוא לעולם ואין אפשרות לשנות ולהתערב בתוכניות העולם, וע”ז אומר: “ידעתי כי..”. אבל ע”ז מוסיף קהלת בחכמתו “והאלהים עשה שיראו מלפניו”, גם יראת בני האדם מה’ וכל מה שנובע ממנה היא מעשה האלהים, וגם ממנה אין לגרוע בפתגמי סרק.

מדוע הרמב”ם אינו פוסק את ענין ה’שלוש שבועות’ ביד החזקה? התשובה פשוטה

ז”ל סוף מאמר קידוש השם:

אבל אלה שמפתין עצמן, ואומרין שיעמדו במקומן עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב, [ואז יהיו] יוצאין והולכין לירושלים, איני יודע איך יבטל מהם זה השמד. אלא עוברין הן ומחטיאין זולתן. ובכמותן אמר הנביא ע”ה ירמי’ (ו’ י”ד) “וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום”. כי אין זמן לביאת המשיח, עד שתולין בו ואומרים עליו הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצות אינו תלוי בביאת המשיח, אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצות, ונשתדל להשלים עשייתן, ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים, אם יזכה ה’ לנו או לבני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב יותר, ואם לא לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.

אבל אם יעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק, והמין יאבד בעבור השנים, והוא אינו יכול להעמיד דתו, ויאמר אשאר אני עד שיבוא משיח ואצא מזה שאני בו, אין זה כי אם רוע לב ואיבוד גדול, וביטול הדת והדעת. זו היא דעתי והשם יודע האמת.

הרמב”ם לא נוטה לפרש אגדתות כהלכה למעשה, ודלא כספר “ויואל משה”.

First, Start Praying!

In my humble opinion, you can innovate behavior if it doesn’t contradict the Gemara in the slightest or lead to its displacement.
Si’ach Sarfei Kodesh (I think) relates:
Rabbi Nachman of Breslov once saw a group of Jews crying and fervently saying Tehillim for a deathly ill person, whereupon he commented to his listeners: Do you see? What others do at the end, I wish you to do at the beginning (i.e., one should pray as a problem arises, before exhausting the “practical means”, instead of as a last resort).
This is an innovation.
In contrast, a song by Yosef Chaim Schweky to the words of Rabbi Maimon’ Epistle of Consolation (father of Maimonides) illustrates the conventional view:
אמר – ה’ מעון אתה היית לנו בדור ודור”. ופירושו אהה אלקים אתה מעונינו אשר אנחנו בורחים אליו בכל דור ודור כאשר נשבינו ונגלינו בין שונאינו ונתחדשו עלינו חדושים. ואין לנו מלך שינהיג אותנו. ולא מורה שיורינו, ולא מבצר שנבצר בו. ולא מנוס שננוס אליו ולא חיל שננצל בהם ולא מזון ואין לנו כח אפילו לדבר. אך נכרתים מכל תחבולה והגלות החרישנו עד אשר לא נוכל לדבר ולהשיב ואנחנו מחרישים כאלו היינו אלמים לא נוכל לדבר כאשר ספר דוד המלך עה”ש “ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ואהי כאיש אשר לא שומע”. וכאשר נכרתה התקוה ונגזרה התחבולה אין מנוס אלא אליך נקרא ותושיע ונצעק ותענה ואתה הוא המעון כאמרו מעון אתה היית.
(Slightly altered to: וכאשר נכרתה התקוה ונגזרה התחבולה, אין מנוס אלא אליך נקרא ותושיע, נזעק ותענה.)
As I’ve said before, I don’t think Breslov qualifies as “Chassidus”.

לא עם הארץ חסיד

תומכי “עבודה” חסידית\מוסרית\וכו’ – המגיע בהכרח על חשבון דקדוק הדין – מעבירים את המסר בדרך הבא: הנה פלוני שאינו עובר על שום הלכה, ואעפ”כ מובן לכל שמעשיו אינם כרצון ד’.  נמצא שעל כרחיך חובה לאמץ את דרך העבודה הפנימית על מנת לקיים רצון ד’.

אבל קשה להאמין שמי שאינו דומה ל”עובדים” מקיים אפילו הלכות מעשיות, אפילו בצורה “שפלה”…

הנה דוגמא לטעות זו, מתוך המסופר ב”קונטרס מאמרי חיזוק” גליון קמ”ג, מאמר “להשתדל להיות תמיד במצב של יישוב הדעת”, חיי שרה תשע”ט (הרב צבי מאיר זילברברג שליט”א):

מעשה באחד שתלמודו קשה עליו כברזל למרות שהיה פיקח עד שמצא מי שהסביר לו פנים, ומצא טעם חדש בתלמודו.

וז”ל הסיפור, “וכך עברו עליו ימי ברותו מבלי לימוד כמעט בתורה הקדושה, ולאחר מכן העמיד את ביתו רחוק מאד מתוה”ק, ואף שהיו שומרי תורה ומצוות אך כיוון שלא היו מקושרים היטב בלימוד תוה”ק ממילא היה כל הלך חייהם שלו ושל בני ביתו וצאצאיו מגושם ונמוך מאד מאד ר”ל.”

[ובעקבות מעשה שהיה, קבע לימוד מסכתא זבחים בעיון כמה שנים…]

“… כאשר אף כל הלך חייהם שלו ושל בני ביתו וצאצאיו נשתנו מן הקצה אל הקצה מחיים מגושמים ושפלים לחיים מרוממים ומוארים בהארת כל פרטי תורה ועבודה”.