Regarding yesterday’s article, a similar idea was stated by Rabbi Dov Landa.
Rabbi Landa once said the only costume one cannot wear on Purim is that of a Chassidic Rebbe. Why? Because once you put on the costume, you become a Rebbe…!
הנה הגירסה המלאה של מדרש משלי פרשה י’ שהביא בנפש החיים שער ד’ פרק ב’:
אמר רבי ישמעאל, בא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב”ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט. וכיון שתלמיד חכם בא לפניו, אומר לו, כלום עסקת בתורה. אמר הן. אומר לו הקב”ה, הואיל והודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית. מכאן אמרו, כל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו, ומה ששנה תהא תפוס בידו, שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין.
היה רבי ישמעאל אומר, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום, ואמר, ה’ בקר תשמע קולי וגו’. בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה. הקב”ה הופך את פניו ממנו, ומצירי גיהנם מתגברין בו כזאבי ערב, והם נוטלין אותו ומשליכין אותו לגיהנם. בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה. הקב”ה אומר לו, בני, כל ההלכות למה לא שנית אותם. אם אומר להם הניחוהו, מוטב. ואם לאו, עושין לו כמדרשו ראשון ראשון. בא מי שיש בידו הלכות. אומר לו, בני, תורת כהנים למה לא שנית, שיש בו טומאת שרצים, טומאה וטהרה, טומאת נגעים וטהרת נגעים, טומאת נתקים וטהרת נתקים, טומאת בתים וטהרת בתים, טומאת זבין וטהרת זבות, טומאת לידה וטהרת לידה, טומאת מצורע וטהרת מצורע, סדר וידוי של יום הכפורים, וגזירה שוה, ודיני ערכים, וכל דיני ישראל שהן דנין בתוכו. בא מי שיש בידו תורת כהנים. הקב”ה אומר לו, חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהן קריאת שמע תפילין ומזוזה. בא מי שיש בידו חמשה חומשי תורה. אומר לו הקב”ה, למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהן של ישראל, ולא עוד, אלא שבשעה שהן עונין אמן יהא שמיה רבה אפילו אם נחתם גזר דינם אני מוחל להם ומכפר עונותיהן. בא מי שיש בו אגדה. הקב”ה אומר לו, בני, תלמוד למה לא למדת, שנאמר כל הנחלים הולכין אל הים והים איננו מלא. ואיזה זה, תלמוד. בא מי שיש בידו תלמוד. הקב”ה אומר לו, בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה, שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבין ועוסקין בדברי תורה ומציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה. כסא כבודי האיך הוא עומד. רגל ראשון במה הוא משתמש. שני במה הוא משתמש. שלישי במה הוא משתמש. רביעי במה הוא משתמש. חשמל האיך הוא עומד, וכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת. לאיזה רוח הוא משמש. הברק האיך הוא עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו. לאיזה רוח הוא משמש. כרוב האיך הוא עומד. לאיזה רוח הוא משמש. גדולה מכולן עיון כסא הכבוד האיך הוא עומד. עגולה הוא כמין מלבן. מתוקן הוא כמין גשרים. כמה יש בו. כמה הפסק יש בין גשר לגשר. וכשאני עובר באיזה גשר אני עובר, באיזה גשר האופנים עוברין. באיזה גשר גלגלי המרכבה עוברין. גדולה מכולן מצפרני ועד קדקדי האיך אני עומד. כמה שיעור בפיסת ידי. כמה שיעור אצבעות רגלי. גדולה מכולן כסא כבודי האיך הוא עומד. לאיזה רוח הוא משמש. בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש. ברביעי בשבת לאיזה רוח הוא משמש. וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי, זהו הדר יופיי, שבני אדם מכירין את כבודי במדה הזאת, עליו אמר דוד, מה רבו מעשיך ה’.
Disclaimer: Yes, the following Haaretz article is chock-full of nonsense, but if I had to edit it properly I would never finish, so I present it “as is” (except for the word used for the Divine). If you don’t read such things ever, don’t read this either. But if you think there is a kernel of truth here, like I do, read on.
05.03.2014
ההשתמטות משירות צבאי וההשתמטות מעבודה אינן החטאים הכי גדולים של החרדים. גרועה מהן היא ההשתמטות מן האמת.
אומרים לבורא עולם, כי אם לא לוחצים על שום כפתור בתאורה המופעלת על ידי שעון, היהודים פטורים מחטא ניצול חילול השבת של עובדי חברת החשמל. קונים לאשה פיאה מושכת יקרה, במקום השיער הפשוט שנאלצה להקריב, כדי להקטין כביכול את כוח הפיתוי שלה. מנצלים את ראייתו הנחלשת של האל הקשיש כדי לשכנע אותו, שבמקום חצר המוקפת חומה, שרק בה מותר לטלטל חפצים בשבת, די בחוט דק (עירוב). מעבירים, כאילו, בשנת היובל את החבות על המשכנתה לבית הדין, כדי שלא תתבטל (מה שהיה גורם לבנקים להפסיק לתת הלוואות). מוכרים בפסח לגוי את החמץ שאי אפשר לנקות באופן מושלם, או מוכרים לגוי את האדמה בשנת שמיטה, כדי שבעל הבית לא ישים לב, שבעצם שינינו באופן יסודי כמה כללים בקשר אתו.
רמאויות קטנות, משעשעות לפעמים, שתפקידן להסתיר מן האל ועובדיו את העובדות הקשות על היחסים אתו: אי אפשר עוד לחיות עם החוזה אתך כפי שהוא מופיע ברשימות הישנות של האיסורים והחובות. הזיוף נמצא בכל פינה. רשימת ברכות החובה שממלמלים מהר בבית הכנסת אינה יודעת את רוב חסדינו היום. רשימת האיסורים אינה מכירה את חטאינו המעודכנים, כמו התמכרות לקריירה או עיסוק כפייתי בקניות. המאבק באלילות מתמקד באלי הכנענים והיוונים, שעברו מן העולם, ומתעלם מאלילי הזמן. רשימת המצוות לא גילתה, למשל, ש”פרו ורבו” היתה הצלחה כה גדולה, שהיום אנו מתמודדים עם בעיה הפוכה: התפוצצות אוכלוסין. מצוות השחיטה הכשרה, שנועדה למנוע מהבהמות סבל מיותר, היא היום משיטות השחיטה האכזריות בעולם. רשימת התפילות כוללת בקשות כמו השבת העבודה בבית המקדש, שאם חלילה תתממש, תעשה אותנו הדת המונותאיסטית היחידה החוזרת לשרוף עיזים כדי לתקן את היחסים עם הקב”ה.
צמצום הדת לפרטים ספורים מתוך חוזה ישן בין הקב”ה לאדם משמש כדי להשתמט מתביעת היסוד של התורה: לבנות חברת מופת, המבקשת התנהגות אנושית אחראית בכל דרכיה. אפשר להשתמט מהאתגר הזה כי המאמינים מדמים, שמצאו סידור נוח יותר עם בוראם: אנחנו ניתן לך, הם אומרים, יום אחד בשבוע (שבת), חדר אחד בדירה (מטבח כשר), ועשרה ימים בחודש עם האשה (נידה), ואתה תפטור אותנו מהמסע הקשה לתיקון עולם, אדם ועם. נדמה להם, כי לבורא עולם אין ברירה אלא לקבל את המקום המצומצם שנתנו לו מפני שלבתי השכנים החילונים כלל לא מזמינים אותו. מי שהצליח להגיע לסידור כזה עם הקב”ה מרגיש פטור מחובתו לבני אדם.
את הסידור המצמצם הזה מסתירים מאחורי סיסמת כזב: “אני מקבל עלי תרי”ג מצוות”, מתנשא החרדי מעל לחילוני. נשמע המון. תרי”ג, 613, הוא מספר שהגיעו אליו מסדרי ההלכה על פי מאמר תלמודי, ספרותי במהותו, שניסה לומר, שיש חובה לכל יום בשנה ואיסור הקשור בכל איבר בגוף. איש אינו חי על פי תרי”ג כבר המון שנים. התרי”ג כולל את מערכת הענישה האכזרית שהתאימה לימי המקרא ואשר חכמי המשנה הציבו לה סייגים שלא איפשרו לקיימה. התרי”ג כולל את מצוות המסחר והחקלאות הקדומים, שדרכיהם עברו מן העולם, את מצוות השליט ואזרחי מדינה שמלך עומד בראשה, את דרכי העבודה בבית המקדש, וכל מיני עניינים כמו “שילוח הקן”, שפרט לקומץ נערים חרדים איש אינו מנסה לקיים.
רוב הדתיים מצליחים בקושי לשמור על 5% מהרשימה (שבת, כשרות, נידה, חגים, חינוך דתי לילדים). יש אולי כמה שהגיעו ל–10%. דובר אמת היה אומר: דוגמית מן התורה, בערך י”ג מצוות, אני שומר.
את מה שחסר בהלכה כתורת חיים משלימים בהחמרות במעט המצוות שאפשר לקיים: שבת, כשרות וצניעות הנשים. מצוות המאיימות על שלמות הקהילה החרדית מוחלפות באחרות: הקפדה על מצוות לימוד תורה פוטרת ממצוות העבודה והשירות בצבא. דומה הדבר למי שהצטיין בשמירת כשרות ומבקש בשל כך פטור משמירת שבת.
“תופשי התורה לא ידעוני” כתב הנביא ירמיהו (פרק ב’, פסוק ח’) על קלקול דומה שמצא בדתיים של תקופתו, סוף הבית הראשון. תופשי התורה לא יודעים אותו גם היום. ואין מי שיגיד להם.
חלוצי העליות הראשונות של התנועה הציונית ראו את עצמם כמתקני העם, מתקני העולם ומתקני היהדות. הם גדלו בבתים מסורתיים, ויכלו לבחור ביסודות שהם לוקחים עמם, כדי להשיבם לחיים, ובחלקים שישאירו בגולה, בבית ההורים. בדורות האחרונים ויתרנו בהדרגה על תיקון העולם, ואחר כך על תיקון העם. בדיון על תיקון התורה איננו יכולים להשתתף כי איננו יודעים עליה הרבה. הבורות החילונית וההשתמטות ממפעל התיקון עושות אותנו קורבנות נוחים של מתחזי התרי”ג. הם מרמים אותנו בשירות צבאי, מרמים בקמיעות, מרמים בסגולה הנמצאת בקברים, ומתירים את השוחד, האסור מן התורה, כשהוא משרת את הקהילה. הם מרמים בבחירות, מרמים באיסור להתפשר עם השכנים, מרמים ב”מי הוא יהודי” ו”מה היא יהדות”. ומה בורא עולם מצפה מאתנו לעשות בשעה הזאת. אין להקב”ה מי שידברר אותו.
ד”ר כספי הוא מנהל מרכז “פסיכולוגיה ביהדות”
I don’t have time to present the evidence, but plenty of responsa (Teshuvos), both oral and written, claim there is absolutely no prohibition for Jewish women to gaze with lust (Niddah 33b: לפום חורפא שבשתא?). Even of those that do prohibit this, a large percentage do not do so from a conviction that this is the Torah truth, but from a pious desire to “forbid the permitted” on their own accord, or based on a certain Arizal (i.e., דברי נביאות).
For the exception to prove the rule, see Chut Shani (on Even Ha’ezer 21) p.43, who forbids, quoting the Yalkut (Shmuel 1:108):
כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה. כל כך למה, רב אמר שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר כדי להסתכל ביופיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם, רבי אומר לפי שאין מלכות נוגעת בחבררתה אפילו כמלא נימא. ואית דאמרי בהאי לישנא כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שבעות ממנו דברי ר’ יהודה, אמר ליה ר’ יוסי אם כן עשית בנות ישראל כזונות והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה אראויה לו כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיע עדין השעה שאמר הקב”ה לשמואל כעת מחר אשלח אליך.
Lew Rockwell, Speaking of Liberty p. 347