העורך Editor

Yesterday’s article, titled “פרי ראש השנה יום הכיפורים, והוא תכלית הכול” taught us an interesting expression about the year cycle known to the Rishonim and explained what it meant.

There is something interesting, however, you may have missed:

האימרה מובאת בספר הדרושים “נהר פישון” לרבי יצחק אבוהב… ונאמר שם כי היא נמצאת במסכת יומא. ברם אין זכר לה בגמרות שלנו. רבי אברהם ב”ר שבתי הלוי, אביו של רבי ישעיה הורוויץ, בעל השל”ה, מקדיש בספרו “ברית אברהם” פרק שלם, המשתרע על כמה עמודים, לפירוש אימרה זו, שלפי דבריו היא מדרש. דומה עלי כי גם איננה במדרשים שבידינו.

Of course, it’s not a Medrash! And yet, there were those who would call post-Chazalic creations a “Medrash” to increase their stature (see Rashi Pesachim 112a), although this phenomenon was unknown even to scholars, such as Tuvia Preschel (because no one ever spelled it out). Although there are certainly Midrashim which were known in the past, and then lost, such as ושכנתי בתוכו… בתוך כל אחד ואחד.

We have written about this horror elsewhere. I highly recommend you read it slowly.

If that sounds bad, and looks awful and seems wrong, that’s because it is. I’m in no mood these days to spell out what this all means, but you can figure it out for yourselves. This is nowhere near the Septuagint deception…

This might also explain why the Medrash of כל שאינו אומר דבר בשם אומרו was famously attributed to a Gemara, which then fooled the Magen Avraham, see this.

Said Rabbi Yosef Chaim Zonenfeld zatzal.

(Source: Ha’ish Al Hachomah, part two p. 157)

איוב ח’ ז’:

והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד.

ביאור הגר”א שם:

כי ההצלחה לצדיק תבוא לאט לאט, כמו שאמרו חז”ל על מאמר מי זאת נשקפה כמו שחר ואחר כך ברה כחמה ואחר כך איומה כנדגלות. כי אין כח אנושי לקבל אור ההצלחה בבת אחת, כמו שאינו יכול לקבל אור השמש בבת אחת…

והוא הדין לכלל.

שיר השירים רבה ו’ כ”ה:

מי זאת הנשקפה כמו שחר דלמא רבי חייא ור’ שמעון בר חלפתא הוון מהלכין בהדא בקעת ארבאל בקריצתה וראו אילת השחר שבקעה אורה א”ל ר’ חייא רבה לר’ שמעון בר חלפתא כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת דכתיב כי אשב בחשך ה’ אור לי בתחלה היא באה קימעה קימעה ואחר כך היא מנצנצת ובאה ואח”כ פרה ורבה ואח”כ מרטבת והולכת כך בתחלה בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך ואח”כ ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה וגו’.

מדרש רבי תנחומא דברים א’:

דבר אחר ישושום מדבר וציה מפני מה כתיב כך ללמדך שבשעה שהקב”ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כלם ראה מה כתיב ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו צא ולמד מיוסף בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים אמר להם אני יוסף אחיכם מתו כלם ולא יכלו לענות אותו וגו’ הקב”ה עאכ”ו אלא מה הקב”ה עושה מתגלה להם קמעא קמעא בתחילה משיש את המדבר שנאמר ישושום מדבר וציה ואח”כ תגל ערבה ותפרח כחבצלת ואחרי כן פרוח תפרח ואחרי כן כבוד הלבנון נתן לה ואח”כ המה יראו כבוד ה’ הדר אלהינו לפיכך אמר דוד כי בנה ה’ ציון נראה בכבודו ואומר כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון ואומר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו’.

There is a famous essay by Rabbi Eliyahu Dessler where he “retcons” the political “Da’as Torah” inerrancy doctrine into Megillas Esther. It seems that Mordechai was getting everyone in trouble by not bowing to Haman, but he was right all along, etc.

Moshe Feiglin:

“Since Oslo, 6 times more people have been murdered here, 20 times more have been wounded, and the Accords have cost us 1.2 trillion shekels.”

It’s the 25th anniversary of the Oslo Accords. How long must we wait to read “brilliant” essays explaining how the Gedolim were prescient in retrospect, eh? And also about the expulsion from Gush Katif?

Note: This isn’t to comment on the debate whether Mordechai was correct in this case (the Gra says no, for instance). And this isn’t about the halachic aspects of Oslo, covered by Rabbi Yitzchak Brand shlita elsewhere.

You mean, how he defines Techiyas Hameisim itself, right? Or some complicated contradiction between…?

Nope.

I just want to understand the meaning of these sentences in his “Shemonah Perakim” introduction to the commentary on Pirkei Avos.

ובכאן אפסוק בזה הפרק ואתחיל באחר.

וזה מה שרצינו לזכרו בזה הפרק.

וזהו שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה לפי זאת ההקדמה.

וכבר נשלמו כונות זה הפרק.