העורך Editor

Mishna Sotah 3:4:

רבי יהושע אומר, רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. הוא היה אומר, חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין, הרי אלו מכלי עולם.

Rabbi Bartenura idem:

רוצה אשה בקב, ליזון מזונות מועטים, ויהא תשמיש מצוי לה. מתשעה קבין ופרישות, לפרוש מן התשמיש, כו’.

A certain communist country by the name of Russia had many people dying of starvation. So the leader, an American ally named Joseph, forbade the use of the word “starvation”, including in internal government documents.

In another communist country, Venezuela, many people are dying of starvation. Again, the use of that ugly word is prohibited by the leader, Maduro, and synonyms are once more employed on medical reports. It’s almost like Communists have Masores…

Huh.

This is why we need more socialism, I think.

As we noted in the past, it’s a sign of growth when those who try to avoid mentioning your existence are forced to do so anyway. Hamodia almost never mentioned Ron Paul in print and held out as long as they possibly could (see for yourself). Just like Yated (in both incarnations) Ham-Dia has a similar “blacklist” for a great many concepts and individuals. At the moment, for instance, Ham Magazine are writing an entire series attacking Kedushas Tzion‘s ideas, without bothering to name them.

This matters, because though every media organ pretends their consumers lack alternative sources of information, Hamodia’s audience very often does.

Now Hamodia was forced to mention Moshe Feiglin, Zehut and their “international” primaries, including Rafi Farber. This may lead some percentage of interested individuals to research further. I highly doubt it made it into the print paper as well:

The Jews of the Diaspora will soon have their first shot at a seat in the Knesset, with Moshe Feiglin’s Zehut Party, which has reserved a place on its electoral list for a candidate living abroad, The Jerusalem Post reported.

Feiglin, a former Likud MK, said he looks forward to the day when Jews around the world will have the right to vote directly for the Knesset; but meanwhile his party is arranging for the 250 Zehut members abroad to vote for a representative who will be No. 10 on the list. The candidate will be chosen in a special election on Sunday.

“This is important because it’s the first time anyone in Israeli politics gave practical expression to Israel being a Jewish state for all the Jews in the world, even those who have not yet made aliyah,” Feiglin said. “Frankly, I don’t think any other party is capable of thinking outside the box.”

However, as required by law, the candidates must be citizens and residents of Israel. The three people running are: former Uruguay chief rabbi Ben Zion Spitz, dog trainer David Sidman, and libertarian activist Rafi Farber.

Zehut currently has no seats in the Knesset, but the tenth spot on the list may not be as unrealistic as it sounds. A 2016 Maagar Mohot poll of 500 respondents of the Israeli Jewish population sponsored by Zehut, found that the party could win 12 seats. However, media-sponsored polls routinely do not include Zehut in their research.

While Feiglin is national-religious, the party’s composition and appeal is much broader. Supporters and potential supporters defined themselves along the spectrum from right to center and even left wing. Most said they are not religious.

Feiglin’s strategy is to take votes from disaffected Likud voters and weakly identified Yesh Atid voters.

The party advocates keeping the entire land of Israel in any peace agreement with the Palestinians, favors a free economy, smaller government and vouchers for education.

Moshe Feiglin has a bit of Trump’s flair in forcing the media to cover him for free. In modern politics, that’s as good as winning, if not better.

בבא מציעא ס”א ב’:

אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית יציאת מצרים גבי ציצית יציאת מצרים במשקלות אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא.

ספר בניהו בן יהוידע שם:

וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואמר תכלת היא. מקשים מאי רבותא דהאי רמאות במצוה זו של ציצית, משאר רמאות שעושין במצוות אחרים, כגון אינו רוצה להפסיד שכר כתיבת פרשיות של תפילין, אלא מניח חתיכת נייר בבתים, ואומר מזוזה היא, ומביא חוטין לבן מן השוק ומניח בבגדו ואומר ציצית הוא, וכן כיוצא בזה.

ונ”ל בס”ד, על פי מ”ש רבינו האר”י ז”ל בשער מאמרי רשב”י דהסטרא אחרא יש לה אחיזה יותר בגוון שהוא כמראה תכלת, אבל התכלת עצמו שהוא מדם הלזון שאנחנו מניחין בציצית הוא קדושה גדולה, ולכן לא היה נוהג אלא בזמן בית המקדש, כי הלבן והתכלת הם רומזים לבחינה עליונה ע”ש, ולכן הגוון שדומה למראה התכלת נקרא קלא אילן, כי קלא גימטריא ס”מ.

והנה ידוע שהסטרא אחרא מתאוה להתדמות לקדושה, כדרך הקוף שטבעו להתדמות לאדם, וכן הוא מנהג הסטרא אחרא, על כן כיון שזה עושה מרמה במצוה זו להביא קלא אילן, שהוא חלק הסטרא אחרא דפלוני, במקום תכלת שהוא קדושה, גורם שתכנס הסטרא אחרא במקום הקודש, ויתקיים מה שנאמר ושפחה כי תירש גברתה, כי זה נותן כח לסטרא אחרא להתלבש במלבושי כבוד חס ושלום, ולכן עונו גדול יותר משאר מרמות שעושים בשאר מצוות, מפני שזה הרמאות בקלא אילן, שהוא חלק פלוני ששם נאחז, כי לכן קלא הוא מספר ס”מ, ולכן נפרע ממנו על זאת יותר משאר רמאות דשאר מצות. ובזה מדויק המאמר באומרו שתולה קלא אילן בבגדו ואמר תכלת הוא, הכונה בשביל שאמר תכלת הוא, נמצא קרא שם תכלת שהוא בקדושה על קלא אילן שהוא סטרא אחרא, והרי זה כקורא את הכלב בשם המלך.

An excerpt from Five Addresses by Rabbi Joseph B. Soloveichik, Lecture Three, Part 3:

We are duty bound to give thanks to God for this chane of name, from “all who hear will laugh at me” to “contntion” and “hatred”; for the changed attitude towards us, from laughter to hatred and fearful aggresiveness…

Moses our teacher said in his song: The peoples have heard, they tremble; pangs have taken hold on the inhabitants of Philistia. Then were the chiefs of Edom affrighted; the mighty men of Moab, trembling taketh hold upon them (Ex. 15, 14-15). At first sight it is difficult to understand why Moses was so happy about the fear that had fallen upon Edom and Moab, for Israel had no intention of attacking these two peoples. God strictly warned Moses, our teacher, concerning them: “And command thou the people, saying: Ye are to pass through the border of your brethren the children of Esau, that dwell in Seir; and they will be afraid of you; take ye good heed unto yourselves therefore; contend not with them; for I will not give you of their land, no, not so much as for the sole of the foot to tread on”  Deut. 2, 4-5). Moreover, “And the Lord said unto me: Be no at enmity with Moab, neither contend with them in battle; for I will not give thee his land for a possession” (ib. 9).

The answer is that sometimes one should utter song for the fear that falls upon our enemies, even though it is an empty fear, because fear is a sign of respect and honor and openly shows that enemies recognize Am Yisrael as a living and dynamic entity. The fear itself had no practical value in Moses’ eyes, but it presaged a psychological transformation of the status of the Children of Israel in the eyes of the peoples.

I disagree with much else in the above book, especially the awful authoritarianism, and also with the larger point Rabbi J.B. Soloveichik is trying to make with the above homily, but the lesson is correct.

(I can’t copy the whole thing, so better see inside if you can.)