העורך Editor

Rabbi Moshe Sternbuch spoke recently against the improvements made in the Kosel’s appearance:

ובשנים האחרונות בונים ומחדשים את רחבת הכותל המערבי – לייפותה ולנאותה, וזהו נגד דין תורה – וכמבואר בגמ’ במגילה “בית הכנסת שחרב ועלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש”, ומבואר שאדרבא צריך להניחו בחורבנו כדי שהרואים ירגישו בחורבן ויבקשו עליו רחמים, וכ”ש שאין לייפותו ולנאותו לטשטש את חורבן המקום.

I don’t understand. I thought Har Habayis itself is the “destroyed Shul” – and should be rebuilt as much and as soon as possible. I doubt Rabbi Sternbuch supports keeping the Arabs from improving the appearance of Har Habayis…!

Then he continues:

וכהיום החלו לבנות ולחדש מקום דירת הצדיקים בחוץ לארץ שנחרבו, ומדמים שזהו מצווה גדולה, בשעה שאפילו הר סיני לא נתקדש אחרי מתן תורה – וכמו שנאמר “במשוך היובל המה יעלו בהר”, ולא שמענו מעולם שבתיהם של גדולי שיראל – הגר”א והגרעק”א והנודע ביהודה ושאר גאוני ישראל, נהפכו ל’מקומות קדושים’ לאחר פטירתם, ורק קברם בלבד נשאר מקום קדוש המסוגל לתפילה, אבל בית דירתם בחייהם נתרוקן מקדושתו לאחר פטירתם, ודבריהם הם זכרונם ולא בתיהם, וכבר אמרו חז”ל “אין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם”.

I cannot say I’m surprised at the latest low in apotheosis.

What’s so great about the state of Israel?!

When the Brits whipped Jews, Jews whipped Brits right back.

Now the occupiers are again kidnapping and torturing Jews, but no one is paying them back, because the “the state is us”.

By Rabbi Bechhofer here.

As he notes, “This is too short and sharp to be accurate, so take it as a springboard.”

Again, find it here.

בזמן שמדינות המערב המירו חקים בפמניזם, אני ממליץ בחום על קונטרס “פולמוס גיטי הכזב” להבנת מצב הגרושין ב”רבנות” מטעם שלטונות מדינת ישראל.

סקירה מעניינת בהקדמה.

אמונה ובטחון חזון איש פרק א’ סימן י”ג:

שרש תיקון המדות הוא סור מרע, ונוח לו לאדם לקיים עשה טוב, אבל מן הקושי הוא לקיים סור מרע. יש מן האישים שהם עומדים הכן למסור שארית כחם לטובת זולתם ליחיד ולציבור והם קפדנים ביותר, וכאשר פגע בהם אדם בדיבורו הקל, הם מתקצפים קצף חדל מעצור, וידיהם קלות לחלק מהלומות רצח, ואוי לו למי שפגע בהם.

אי אפשר לרחש כבוד שבח ותהלה לעוסק בצרכי ציבור הלזה, אחרי שזה הגבר לא עמל על תיקון מדותיו, ועמקנותו טבעית, שאהובה לו היצירה הנעשית על ידו, ועל הרוב נעימה לו ההערצה הקוננת בלב כל מכיריו, ואמנם הבריות נהנין ממנו, ואמנם הוא מהולל ומשובח בבחינת התהלה והשבח הניתן לחפץ הסגולה והוא נכס יקר ערך, אבל מהלל איש בשכלו, וזה תגמול החכם שעמל בשלימת הנפש על נטיות רוחו בטבעו, לא יתהלל בו גבר על תנועותיו הטבעיות.