העורך Editor

Find the list on Lewrockwell.com, here.

The foregoing is probably already obvious to everyone else, but I just figured it out, and I’m excited enough to want to share.

We all know the Medrash in Bereishis Rabbah 38:13:

… נסביה ומסריה לנמרוד. א”ל, נסגוד לנורא. א”ל אברהם, ונסגוד למיא דמטפין נורא? א”ל נמרוד, נסגוד למיא. א”ל, אם כן, נסגוד לעננא דטעין מיא. א”ל, נסגוד לעננא. א”ל, אם כן, נסגוד לרוחא דמבדר עננא. א”ל, נסגוד לרוחא. א”ל, ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא. א”ל, מילין את משתעי. אני איני משתחוה אלא לאור. הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו…

(I cut out the beginning of Avraham breaking his father’s idols, and the continuation with Haran, both known.)

I always wondered why Nimrod ended the conversation just then, and what Avraham was planning to say if Nimrod had let him continue.

It’s obvious: Avraham was next going to say we should worship He who created man’s soul. So Nimrod ended it right there.

What else does this craving, and this helplessness, proclaim but that there was once in man a true happiness, of which all that now remains is the empty print and trace?

This he tries in vain to fill with everything around him, seeking in things that are not there the help he cannot find in those that are, though none can help, since this infinite abyss can be filled only with an infinite and immutable object; in other words by God himself.

Blaise Pascal

Not because the truth necessarily follows the majority, or the truth “changes” to fit somehow (?!), but because, absent stronger proof, the truth is, to some measure, more likely to be on the majority side. As we say in Yeshivish, it’s a “Hanhagah”, not a “Birur”.

Otherwise, She’as Hadechak couldn’t justify following the minority opinion (see Rebbe in Gemara Nidda 6a – 6b).

מתוך עלון ישן של “גנזי המלך”:

מספרים על האדמו”ר ר’ שמואל שמלקי הורביץ, רבה של ניקלשבורג במאה הי”ח; שבחדר הדיינים בביתו, היו תלויים כל הימים מקל ותרמיל. והיה מסביר זאת לשואלים בדברים הבאים; שמא יחשבו כל מיני תקיפים ובעלי זרוע, שיביאוני ח”ו לעוות הדין, לא יקום ולא יהיה. לעולם לא יהיה אצלי משוא פנים, לא אטה משפט ולא אכיר פנים בדין. ואם יחשבו בעלי השררה בקהילה זו, שיאיימו עלי בפיטורין ממשרת הרבנות, הריני רומז להם, שהנני מוכן בכל עת ובכל שעה לפנות את כסא הרבנות שלי, לקחת את מקלי ותרמילי התלויים כאן על הקיר וללכת באשר אלך. ואפילו אצטרך חלילה לחזר על פתחי נדיבים, לא ארתע אפילו שעה אחת מלקיים משפט צדק, כמשפט התורה.

ע”כ.

 ואין די בקבלת עול מלכות שמים במשפטים, וה”ה בכל סדרי התורה, וכבר ידוע כמה פעמים סולקו רבנים בעקבות מלחמותיהם בשוחטים שאינם הגונים, וכיוצא. אבל המלחמה הכבדה באמת היא בדברים שבצנעה, שהרב נוטה “לרחם” על אנשיו, בענין חמץ, וחדש ונעליים בת”ב ויין נסך וכו’.