A Tip on Speaking to Israelis

If you are a bilingual speaking with a Hebrew-speaker in their language, and you notice their attention waning during a monologue, drop in a foreign word. If you don’t know which words have entered their vocabulary yet, just pop in any English word with a Hebrewish accent and ending, and hope they catch your drift.

This goes for the more modern, intellectual types (and virtually all seculars). They pride themselves on their cosmopolitanism.

Perforce You Suffer and Perforce You Are Taken to Account!

I don’t want to go into the topic as a whole here, but to refute one common claim thereof.

In reference to the recent nationwide protests against Charedi conscription, which involved blocking traffic, I have heard it said that even if this was effective and/or likely to be so, and was the only way to be effective (as opposed to, say, protesting by the PM’s house, etc.) and even if the goal was a worthy one (and feel free to add a few more conditionals), the protests constitute a “Mitzvah by way of an Aveirah”: Why should anyone have to wait six hours in traffic because of the “Cause”?

Arguendo, etc., I disagree. If something makes Hashem smile, His creations should bear the discomfort willingly, and smile, too, at the opportunity.

If you pay for someone else’s Mitzvah, even unknowingly, by Oness, you receive a Divine reward, as with any Mitzvah done by several partners. If, however, knowing what’s going on, you regret the Mitzvah, you forfeit the reward.

I think my point is clear, even without fleshing it out.

האנטי-ציונות קדמה לציונות!

דהיינו, ההתנגדות ליישוב וכיבוש א”י ומצוותיה לעם ישראל שע”י אבותיה הרוחניים של ההתנגדות ל”ציונות” החלה לפני שהציונות נולדה בכלל…

אני מעתיק מתוך ויקיפדיה בערך הרב עקיבה יוסף שלזינגר:

“בתחילת שנת תר”ל 1870, בעקבות סדרת חלומות, החליט כי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. בעידודו של חמיו, שהבטיח להמשיך לתמוך בו, התחיל בהכנות לעלות. כשיצא לדרך לא היה בידו סכום כסף מספיק כדי לממן את הנסיעה ועל-כן הוא עבר בדרכו בכמה קהילות יהודיות ברחבי הונגריה כדי לבקש סיוען. להפתעתו, לא רק שלא זכה לסיוע אלא אף הופעל עליו לחץ הפוך. כשהגיע לסיגט קרא לו רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים וניסה לשכנעו שלא לעלות. משלא השתכנע, פרסם האדמו”ר כרוז הקובע כי מי שיסייע בידי הרב עי”ש לעלות הריהו כמסייע בידי עוברי עבירה. כשהגיע לקהילת בעטלאן הפצירו בו אנשי הקהילה לקבל על עצמו משרת רבנות בעירם, אך הוא ענה להם: “כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת היא ארץ ישראל אשר לא אוכל לביישה”.

הייטב לב שלח טלגרמה לחמיו של הרב שלזינגר, והלה שלח לחתנו כי הוא מבקש ממנו שיחזור לעיר קולמייא. הוא מספר כי תקופה קצרה לאחר שחזר אל בית חמיו בקולמייא התחרט חמיו וסיפר כי חלומות רעים החלו לפקוד אותו, והוא היה בא אליו כפעם בפעם לפנות בוקר וצועק לו בחלונו “תיסע לארץ ישראל כי אין לי מנוחה בלילה”. ואולם מכיוון שהחורף הגיע המתין הרב שלזינגר עד הקיץ, ואז נסע לארץ ישראל בסיועו של חמיו.

בספרו ברית עולם הוא מזרז את מי ש”עיניהם יהיו בראשיהם ויראו את הנולד”, למכור את רכושם אפילו בהפסד ולעבור לארץ ישראל ומציע אפילו למכור לשם כך את כתרי ספרי התורה. עוד מציע שבני הגולה יתנו מעשר מהכנסתם לחיזוק בנין הארץ ולהקמת בתי חרושת, “ולהרבות בית והון שדה וכרם ופאברקען”. הוא כותב שאם יהיו בארץ ישראל שישים ריבוא יהודים – האומות יתנו לישראל למשול בה. שלזינגר ראה בבניינה של הארץ את קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, ואת הקץ המגולה [דרוש מקור], ועודד את היהודים לעלות לארץ ולהקים בה חקלאות, תעשייה ואף צבא יהודי. הוא קרא למפעלים הללו בשם “כולל ההתיישבות”. ב-1884 ביקר אצל רבני גליציה כדי לפעול ליישוב יהודים בפתח תקווה אולם נתקל בהתנגדות עזה של האדמו”ר מוויזניץ’, שהזהירו שיחדל מכך, מה שהרתיע את חמיו, שלא רצה לעורר שוב את המחלוקת החריפה שהייתה בינו לאדמו”ר באותה תקופה בעניין אחר.”

ניתן לראות את יתר הפרטים במקור. ויקישיבה הוסיפו פרטים עוד יותר גרועים, ע”ש.