העורך Editor

איתא בגמרא ע”ז שלהי ה’ א’ – ריש ה’ ב’:

תנו רבנן, מי יתן והיה לבבם זה להם, אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

רש”י שם:

ד”ה בלחם הקלוקל, “קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות, דתניא כשהן נפנין אין נפנין לא לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחריהן ומחנה ישראל ג’ פרסאות היה.”

ד”ה אשר נתתה עמדי, “לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר.”

ע”כ.

קמתי ללחום מלחמת השם במחרפיו:

אלו המרבים בבכיה של חנם צבועה אודות “גלות בין יהודים” ושמדות הם כפויי טובה! כאילו מידו יתברך כ”ז נסיון בלבד (בדומה לאומרים כך בלבם בענין עבודה נקיה בהיתר ואשה כשרה). אבל הכל להיפך: עצם שלטון ישראל מחסדי המקום ב”ה. שהלא מחנה היראים עם המסורתים הם הרוב, ואילו באנו בשם התורה באמת, לא בעדתיות, הערמה, וקידוש חטאי אבותינו ומנהגיהם, מיד היינו הרוב, א”כ כל הדמוקרטיה ושלטון חקות הגוים הכל מידינו יבקש. הרעות יצאו לא מפי עליון, ויש להתאונן רק על חטאינו. כמה נח “לכפור” ולכנות את המודים בטובתו של מקום “כופרים”… אכמ”ל מצער.

(אגב, גם האינטרנט אינו נסיון בלבד, כמובן למכיר.)

Holland Code Career Test on Truity, here.

(Yes, it’s related to this site’s focus.)

Again, FREE RIGHT OVER HERE.

This generation truly believes the self-fulfilling lie hammered into them in yeshiva, to wit we are all dummies. “Yeridas Hadoros“.

This is why quoting a Torah verse (or even a Gemara), especially one off the beaten “Maggid” track everyone has already heard, raises nothing but eyebrows. You can say the silliest things if the basis is a hortatory hearsay tale of a recently or strictly-posthumously crowned “Rebbe” or “Gadol”. Hardly any listeners dare wonder about context or reliability or applicability to practice. But quote even the strongest array of clear proof-texts, and all the audience can think of is examining and doubting the personality of the speaker himself. “How do you know? Who says you really understood the passuk?” is the only response. Nor is this is the opening salvo before an offer of an alternative understanding, mentioning a Medrash which interprets the verse differently, or a challenge from the Parsha or Sefer’s context. No. Noting presumption is enough for everyone to return to ignorant slumber.

The following jumps to recall:

Say that a thing is so, according to the P*pe or the Bible, and it will be dismissed as a superstition without examination. But preface your remark merely with “they say” or “don’t you know that?” or try (and fail) to remember the name of some professor mentioned in some newspaper; and the keen rationalism of the modern mind will accept every word you say.

G. K. Chesterton

If only the Chafetz Chaim had acted out some gemaros in dramatic fashion (such as כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה), we’d be in better shape.

Maybe if Pesachim 112a occurred today it would say:

אם בקשת ליחנק היתלה באילן קטן

Note: The “Shteinskybergerickitzoff” surname in the title is meant to be an agglomeration of Ashkenazic Jewish family name endings. Get it?

How come religious Jews have joined non-Jewish armies so freely these past few centuries?

I haven’t learned the matter in depth myself yet (and could not locate responsa either), so this isn’t near final, but there is this Tosafos, Avoda Zara 18b:

שלא יתחשב עמהם, פרש”י לחזקם לצור על העיר והר”ר אלחנן פירש להיות ממספר אנשי הצבא של עובדי כוכבים

(By the way, our own version of Rashi has a Vav: שלא יתחשב עמהם, לחזק עובדי כוכבים ולעשות עמהם מצור.)

Not to mention many other issues.

מורה נבוכים בהקדמה:

אמר החכם, “תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבר על אפניו”. ושמע באור זה הענין אשר זכרו. כי ‘משכיות’ הם הגופות המפתחים בפתוחים משבכים – רצוני לומר, אשר בהם מקומות פתוחים דקי העינים מאד, כמעשי הצורפים – ונקראו כן, מפני שיעבור בהם הראות, תרגום “וישקף” – ‘ואתסכי’. ואמר, כי משל תפוח זהב בשבכת כסף דקת הנקבים מאד הוא – הדבר הדבור על שני אפניו.

וראה מה נפלא זה המאמר בתאר המשל המתקן, וזה – שהוא אומר, שהדבר שהוא בעל שני פנים – רצונו לומר, שיש לו נגלה ונסתר – צריך שיהיה נגלהו טוב ככסף, וצריך שיהיו תוכו טוב מנגלהו, עד שיהיה תוכו בערך אל כלויו כזהב אצל הכסף; וצריך שיהיה בגלויו מה שיורה המתבונן על מה שבתוכו – כמו זה התפוח של זהב אשר כסוהו בשבכת כסף דקת העינים מאד, וכשיראה מרחוק או מבלתי התבוננות, יחשב הרואה בו שהוא תפוח של כסף, וכשיסתכל איש חד הראות הסתכלות טובה, יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב.

וכן הם משלי הנביאים ע”ה, נגליהם – חכמה מועילה בדברים רבים, מכללם – תקון עניני הקבוצים האנושיים, כמו שיראה מגלויי ‘משלי’ ומה שידמה להם מן הדברים; ותוכם – חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמתתה.