ים של שלמה גיטין פרק ד’ סימן ג’:
תו מסקינן בסוגיא (ל”ח ע”ב) אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דמפקי עבדי לחירות’, פי’ ועברו בעשה. ודסיירי נכסייהו, שדותיהן, בשבת, לידע מה הן צריכין, ודקבעי סעודייהו בשבת, בעידן בי מדרשא. פי’ שהחכם דורש לרבים בשבת, והם יושבין בסעודות, והיה להם להקדים או לאחר, דאמר ר’ חייא בר אבא א”ר יוחנן, שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבת, ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו, ופי’ רש”י, בערב שבת, בליל שבת, ואין כאן כבוד שבת, דק”ל כבוד יום קודם לכבוד לילה, והם היו מתכוונים לשם מצוה, בשביל בטול בית המדרש, ואיכא דמפרש. בערב שבת ממש, וכן בכל יום, מרוב עשרם. אבל בהא מיהו איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע, בלא תאוה. עד כאן.
ויש לחוש לשני הפירושים, כי שניהם כאחד טובים, ובפרט מאחר שנעקרו משפחות עליה, מי לא יחוש להחמיר. ומעתה אני קורא תגר על בני עמי זרע קודש שומרי שבת, שאינם נזהרים בזה, ויהי נקל בעיניהם להשוות סעודת בקר לסעודת ערב, אלא מוסיפים בסעודה בליל שבת במיני תבשילין מסעודת בוקר, ואוכלים בליל שבת דגים טובים, שהיא עיקר הסעודות בענין הכיבוד, ובבקר בסעודת שחרית נמי, מכל מקום השוו הסעודות, ואנו צריכים לכבד השבת בבקר יותר, משם כבוד יום, שהוא עיקר. ומיום עמדי על דעתי זאת גדרתי בעצמי שלא לאכול דגים בליל שבת, שהוא דבר חשוב ומסוים, ואוכל אני אותם בבקר, ואז אפילו יעשו בליל שבת כמה מעדנים לא יושוו לסעודת שחרית, שיש בה דגים. ובפרק כל כתבי סימן י”ז הארכתי בזה, עיין שם.
