הרב משה צוריאל Rabbi Moshe Tzuriel

קיום התורה – דוקא בשם הפרגמטיות

תוכנית המאה, תוכנית טראמפ – הרב משה צוריאל‎

אפתח במשל.

יש לי מחשב, עדין ומשוכלל והוא התקלקל. ידעתי שאם אפנה לְיַצְרָן [חברה בחוץ לארץ], זה יעלה ביוקר. יש לי גיס שהוא אמנם חובָב אבל הוא אוהב להתעסק עם מחשבים. הבאתי לו המחשב שיתקן אותו. אחרי כמה שעות שפירק חלקים והרכיב שוב חלקים, “הרים ידיים” ואמר לי שהענין מסובך.

לכן פניתי לחנות מחשבים שבאזור שלי ובקשתי שיתקן. הוא ניסה שוב ושוב, והשיב לי המחשב בלתי מתוקן בטענה שהגיס שלי “שרף” כמה חלקים חיוניים שבמחשב, ובלי שישיג מחו”ל חלקי החילוף, אין בידו לתקן.

בלי ברירה, פניתי ישירות אל הַיַּצְרָן, אמנם שילמתי ביוקר [כמו שכל “עסק מורשה” דורש מחיר גבוה יותר] אבל הצליחו לתקן את המחשב כראוי ומועיל.

הנמשל: זה כבר מאה שנה ומעלה יש לנו בעיות עם האוכלוסיה הערבית שבארצנו. חלק מהם אויבים בפועל במעשי טרור, חלק מהם שונאים בלב ומעודדים בדיבוריהם את המחבלים, וחלק מהם אדישים ואינם נוקטים עמדה, אינם מוחים. סכסוך זה גרם לאיבוד הרבה מאד נפשות של הצד היהודי; במשך הזמן אלפי הרוגים ורבבות פצועים.

היו הרבה ניסיונות בעבר להביא לידי גמר הסכסוך על ידי חלוקת ארץ ישראל בין הצדדים. בשנת 1936 הגיעה ארצה ועדת הלורד פיל (הבריטי) ואחרי ששמעו עדויות של וייצמן ובן גוריון, וגם עדויות מהצד הערבי (המופתי) החליטו פשרה. 83 אחוז מהשטח של ארץ ישראל ממערב לירדן, לתת לערבים. 17 אחוז ליהודים. אז היו בארץ כמליון ערבים, ורק 400,000 יהודים [ראו מאמר בשם “ועדת פיל” בויקפדיה].

המהומות של הערבים המשיכו בכל עוז, ועדיין היה שפך דמים בארץ ישראל. בשנת 1947 ישבו באו”ם לדון בבעיה, וגם הם הציעו תוכנית “משופרת”. 62 אחוזים משטחי ארץ ישראל הנ”ל לערבים ורוב השאר להודים, אבל ירושלים ובית לחם ישארו נוטראליים, לא לאלו ולא לאלו. שוב פרצו פרעות מצד הערבים, ושוב שֶׁפֶךְ דם של יהודים.

גם אריק שרון, ניסה להרגיע תאבונם של הערבים. ויתר על כל גוש קטיף, וגם על ישובים בצפון ארץ ישראל. אבל אע”פ כן, המשיכו ברציחות היהודים ביתר שאת ועוז. אלפי הטילים שירו עלינו מאז התגברו, קצת מהם הגיעו עד תל אביב. כלומר, תאבון הערבים רק התגבר, למראה חולשתנו.

אחרי כל ניסיונות כזב אלו, מנסה עכשיו הנשיא טראמפ, ידיד ישראל, להביא שלום לעולם, להביא פיוס בין ישראל לערבים. איך? מתוך כל יו”ש, לתת לישראל 30 אחוז, ולערבים 70 אחוז, ולהשאיר 15 ישובים יהודיים כאיים תוך אוכלוסיה עוינת.

גם קרית ארבע וחברון יהיו מנותקים, כי הכביש לירושלים והכביש לגוש עציון יהיו בחלקם בשליטת הערבים. אותם יהודים שיש להם מקור פרנסה בירושלים או גוש עציון, והספקים המביאים מזון ושירות לאוכלוסיה, יהיו בסכנה נוראה אם יעיזו לנסוע יום יום מחוץ ל”תחום המושב”.

צה”ל, למרות יכולתו המבצעית, הוכיח חוסר הרתעה. דוגמא היא גניבת ציוד הלוחמה ממחנה צאלים, לפני שבוע, וחוסר תגובה הולמת. החשש מפני משפטים ע”י המשפטנים, מונע כל פעולה תקיפה.

לכן, אני אומר, אין עצה אלא לפנות ישירות אל הַיַּצְרָן, ריבונו של עולם. מה יש לו להציע? הוא כבר אמר דברו בתחילת פרשת בראשית, ועד תחילת פרשת בוא. איך? שואלים חז”ל, התורה היתה צרכה להתחיל בציווי המצוות “החודש הזה לכם” (שמות י”ב) ומדוע כל אריכות הדברים של סיפורי אברהם, יצחק ויעקב, וחזון משה רבינו בסנה?

אלא כל אלו נכתבו למען ללמד, כדברי רש”י: “שאם יאמרו אומות העולם לישראל ‘ליסטים אתם! שכבשתם ארצות שבעה גוים!’ הם אומרים להם ‘כל הארץ של הקב”ה היא. הוא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לאשר ישר בעיניו.

ברצונו נְתָנָהּ להם וברצונו נְטָלָהּ מהם וּנְתָנָהּ לנו”. כל ספר בראשית מדגיש שוב ושוב שהקב”ה הנחיל לנו את כל הארץ. כלומר הקב”ה הוא בעל הבית, והוא המחלק שטחים גיאוגרפיים לכל האומות. והוא זה שציוה לתת לנו את שלימות ארץ ישראל. יש לנו “טאבו” רשום בספר הספרים.

במאמר הנ”ל בויקפדיה (“ועדת פיל”) הובא כי בעדותו של דוד בן גוריון לפני הועדה, אמר “התנ”ך הוא המנדט שלנו” (מתועד ע”י אניטה שפירא, בספרה “בן גוריון, דמות של מנהיג”, עמ’ 93).

אבל כאן עוקץ הבעיה. המנהיגים הנוכחיים של מדינת ישראל (בשנת 2020) אינם מאמינים בתנ”ך, אינם מאמינים שהקב”ה הבטיח לנו, אינם מאמינים בהשגחה פרטית של הקב”ה. ובעיקר, ארץ ישראל היא בעיניהם רק פיסת נדל”ן, לא מורשת אבות. אפשר לסדר כל גבולות הארץ לפי צרכי השעה, לפי תפישה פּרַגמַטִית. לכן “קברו” את מסקנות אדמונד לוי שהוכיח חוקיות שלטונה של ישראל בכל מרחבי הארץ, כי לפני קום המדינה לא היתה שום ישות ערבית מדינית-פוליטית על חלקי ארץ ישראל. וגם החלטת “ליגת האומות”, בשנת 1921 אישרה זאת.

יש סיפור מענין במדרש מכילתא (בשלח). מלך אחד ציוה לעבדו לרכוש לו דג עבור סעודתו. העבד היה עצלן ומשתהה. ממתי שיצא לשוק לקנות, ועד שדיבר עם “חבר’ה” בדרך, ועד שצלה את הדג, זה הסריח. המלך זעם ופקד כי או יאכל את הדג, או יַלְקוּ את העבד חמשים מלקיות, או ישלם קנס כך וכך כסף. אותו העבד היה קמצן, וחס על הכסף. אמר “מה בעיה? אוכל את הדג”.

ניסה ללעוס, אבל לא היה יכול לבלוע, מרוב מיאוס. בקש שיתנו לו מים לשתות אגב אכילתו. אבל למרות זאת הרגיש מהומות בבטנו, וידע שיקיא עוד בטרם יספיק לגמור אכילת הדג. בקש להפסיק ואמר “הנה גם אם ילקו אותי, עם משחות יעברו הכאבים תוך יום או יומיים”. התחילו במכות, אחת, שתים, שלוש… אחרי כמה מהן אמר העבד, אני אמות כאן. תפסיקו! והחליט לשלם את הקנס שהוטל עליו.

גער בו המלך: “הוי טיפש. היית יכול לשלם בהתחלה והיית נמנע מהצרות! למה אין לך שכל?”.

כך בימינו, כל התוכניות שהוצעו על ידי הגוים, נידונים לכשלון. יש רק דרך אחת להגיע לידי שלום. לקיים דְבָרוֹ של הקב”ה, שהוא הַיַּצְרָן. מה שהבטיח הקב”ה לאברהם אבינו: “בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת” (בראשית טו, יח).

ואשרר למשה רבינו הבטחה זאת:

“וְאִם יַרְחִיב ה’ אֱלֹוהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ” (דברים יח, ט). “כל הארץ”, הדגשה על מלת “כל”.

ודאי לעת הזאת אין כוונתנו לכבוש כל הנ”ל. אבל לתת ממה שיש כבר בידינו כעת? אין זאת אלא איוולת. הכל מפני שאינם מאמינים בדברי התורה, ואינם סומכים על הקב”ה, הַיַּצְרָן של כל העולמות.

יש עוד זמן לעצור, להגיד לנשיא טראמפ, “תודה רבה על מחשבתך. אבל היא לא תצליח, כי הקב”ה אמר לנו אַחֶרֶת”.

הועתק מאתר ערוץ שבע.