הרב י סירוטה Rabbi Y. Sirota

השוגים כל שנתם

“הוי כי יבוא יומי,

אזי איקץ מחלומי,

ואשובה אל מקומי”

(סליחה לרבי שלמה אבן גבירול, יום ד’ עשי”ת)

זה קרה כשישבנו לפני כמה זמן, עבדכם הנאמן ועוד כמה ידידים, סביב שולחן בשמחה כלשהי. השעה הייתה שעת לילה מתאחרת, והעייפות כבר הייתה במצב צבירה מתקדם. שיחה עצלה וחסרת פואנטה התנהלה בין היושבים, ואף אחד לא גילה בה עניין מיוחד. לפתע התרחש דבר מוזר, שלושה ואולי ארבעה מבין המסובים פערו את פיהם בפיהוק איתנים בעת ובעונה אחת.

הכלל הוא שכשאדם מצוי בין אנשים ועושה משהו באופן פתאומי – עליו להתנצל על כך. ובאורח פלא כאילו תיאמו מראש, הפטירו כל השלושה או הארבעה: “אני עייף…” משותף. עיניהם הדומעות והאדומות ממאמץ הפיהוק היוו עדות נאמנה להצהרתם, כיהודה ועוד לקרא.

מובן שהשיחה מכאן ואילך עלתה על דרך המלך וקלחה בקצב טוב, כשכל אחד מתאר בכוחו ובכישרונו את גודל עייפותו ואת געגועיו לשינה המשובחת. עובדה נחמדה אחת שמורה עמי מאותו מעמד. אחד היושבים שם השיח לפי תומו ועייפותו, כי קיבל על עצמו להשתדל לעשות משהו טוב למישהו בכל יום. אז הוא הולך לישון לשעתיים שלוש, כי הוא הרי מישהו, ולישון עושה לו טוב.

הנה לנו, סופסוף, סוגיה מעניינת: עייפות.

ובכן, מקובל בעולם להתייחס לשינה כאל תענוג גדול. כשאנשים מתארים את עוצם עייפותם, וזה משום מה קורה הרבה לאחרונה, הם אף טורחים לתנות בעיניים חולמניות את ה’פעסט’ע בעט’ שהם מוכרחים עכשיו. כל אחד מכיר את זה, כשלעתים, בתקופות עמוסות, הוא מוצא עצמו משווע יחד עם כל תא מתאי גופו, למיטה רכה ומזמינה שתבלע אותו ללא שאלות, אל יקום החלומות הוורוד. (זה עשוי לקרות למשל בשבת אחרי הטשולנט, או לאדם שמוכרח לכתוב טור, והשעה מתאחרת, והימים לא פשוטים והמילים יוצאות בקושי רב).

הקביעה הזו מבוססת היטב בדעת בני אדם, עד שחברה נחשבת של מזרנים נוחים אזרה עוז להתהדר בשם היומרני, ואולי הכפרני: ‘פַּרַדַיְיז’. גן עדן בלע”ז.

ובכן, ברור כי איננו מקדשים את השינה עד כדי כך. ועם כל זאת, גם אצלנו מדובר בתאווה ככל התאוות, והיצר הזה – לישון עוד קצת – רובץ גם על פתחנו, לפחות עד שנשבר בעמל רב את הראייה הטבעית הזו ונשרש אותה מעיקרה.

ומשבאנו להסכמה אודות העובדות, הריני לשאול שאלה פשוטה ובסיסית בהבנה: רבותיי, איזה חלק בתרדמה הוא המהנה? כלומר, לאיזה רכיב מן השינה אנו שואפים כשאנו מתאווים לישון?

הרי את השינה עצמה, גם אם נאמר שהיא מענגת את הגוף ונוסכת בו כוח – אבל אנחנו הרי איננו בהכרה בכדי לחוש זאת. אז מה כן? הרגעים שלפני השינה? והרי כולנו מסכימים שהעייפות היא סבל איום, ואיך אפוא ייתכן שהרגעים שלפני השינה, שאז העייפות באה אל שיאה, דווקא הם המנעימים? וכי יש מי שיסכים שהרגעים הללו, אם הם אכן כל כך מענגים, יתמשכו, נאמר, חצי שעה?

ואם תמצי לומר שרגעי היקיצה מן השינה הם אלו שגורמים לשינה להיות מענגת כל כך, הלא גם זה הבל, שכן כולנו יודעים עד כמה מייסרת היא הקימה, ועד כמה יש צורך בזירוזם של רבותינו להתגבר כארי. מה גם, צא וראה בפרצופי הקמים משנתם, כשעפעפיהם דבוקות זו לזו וכל חזותם סרה מיוסרת וזועפת. התעלה על דעתך שהוא הדבר לו מצפים בני האדם?!

אם כך, נותרנו אפוא עם הקושיה האלימתא, מה בעצם היא נקודת ההנאה, תורף העונג, בעניין השינה.

האמת היא שהשאלה הולמת לא רק את תחום השינה, אלא את כל התאוות הגשמיות כולם. גם את תאוות האכילה למשל אפשר לפרק לגורמים ולהגיע אל המסקנה הבלתי נמנעת כי בעצם אין רגע מסוים שהוא עצם הלוז של ההנאה. (הגע בעצמך: הרעב לכשעצמו – בוודאי איננו סיבת העונג. אף לא השובע לכשעצמו. ובשעת האכילה עצמה? היכי דמי, אם כשמכניסים לפה? מה הטעם בלהכניס לפה בלי לאכול? ואם כשבולעים, ובכן נסו להחזיק אוכל בבית הבליעה דקותיים בלבד ותבינו כי לא מדובר בתענוג גדול. אז היכן הם אותם רגעי אושר גשמי שכל כך הרבה מעסיקים אותנו?)

אבל נחזור לקושייתנו, מתי הוא זמן, ומהי סיבת, ההנאה מן השינה.

והתשובה היא פשוטה עד כדי מסובכת: אנחנו אוהבים לישון בחפצא ולא בגברא. כלומר, אכן אין רגע מסוים שמרכז את ההנאה מן השינה, אבל יש את המכלול. האדם מבקש לישון לא כי השינה גופא היא התענוג, אלא בכדי לברוח מן העייפות המייסרת. בעצם אנו שואפים לתחושה של הרפיון והשחרור. אנו רוצים לעזוב את המושכות. לצלול לעולם שכולו חלומות בלי כיסוי. כשישנים אין דאגות, נעלמות הצרות, חשבון הבנק לא קיים, והעיקר, כשישנים לא עייפים.

אין תחת ידי כרגע הסבר מבוסס ומעוגן במקורותינו מדוע ברא הבורא בעולמו את הצורך בשינה. אולם אחר שברא אותנו כך, הרי שהדבר מהווה משל נפלא לימי הפלצות אליהם אנו נכנסים זה עתה.

הנטייה הטבעית הזו, לשאוף להרפות ולרצות לישון, היא לא נחלת העייפות הפיזית בלבד. היא קיימת גם לגבי העייפות הנפשית. האדם, מעצם טבעו, מחפש שלא להיות מחויב למאומה. הוא אינו יכול לסבול עול, ולא מרות, ולא מחויבות. כל אדם מבקש להיות בן חורין, להיות משוחרר מכבלי סייגים וחוקים. הוא מבקש לפרוק מעליו עול.

היהודי נבחר להילחם ברצון הטבעי לתת לעניינים לזרום, לטבעים לשלוט, לדחפים לנהל. הוא נבחר להשליט מוח על לב. לחיות בדריכות כל ימי חייו. בדיוק ההפך מטבעו הבסיסי. אי אפשר להשתמט ממשא החיים.

בפרשתנו, לאורך ארבעים ואחת מצוות העשה והלא תעשה המנויות בה, ניתן להבחין בכלל אחד שמקשר אותן, כמו את כל המצוות שבתורה; הציווי ליהודי שלא ‘לזרום’ עם החיים: עליו למנות עליו שופטים ושוטרים; לרדוף את הצדק; לא לסור אחר אלוהים אחרים; לדאוג לבער את הרע מקרבו; להעניש החוטאים למען ישמעו ויראו; לא להירדם בשאננות; אם יש שאלה כלשהי לבוא לשאול; המלך מצווה להישמר ביתר שאת לא להיסחף אחר המעמד; עבודת המקדש צריכה להיות מדויקת בתכלית; חובה לזהות את נביאי השקר המהרסים מבית – ולהוקיע אותם; על האדם להיזהר שלא לפגוע אפילו בשוגג; וכן הלאה והלאה.

במילים אחרות, תפקידו של היהודי הוא: להתנגד לסחף הטבע העולמי, שמבקש ושואף וסוחף להטיל את האדם אל מצולותיה הענוגים של שינה הגונה ונטולת דאגות, להיפטר מכל עול ולהשתחרר מכל משא. אדרבה, על היהודי להרבות על עצמו גדרים וסייגים ולקבל עליו עול מלכות שמים, ולזכור בכל רגע מרגעי חייו עלי אדמות כי הוא בתפקיד.

בסוף פרשתנו, כאשר מורה התורה ומפרטת את דברי הכהן לעם בעת יציאה למלחמה, אחת ההזהרות ממוענת אל מי שבנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו. הטעם: “פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו”. שואל הגה”ק בעל האמרי אמת מגור זי”ע, משמע אפוא, שעיקר החשש הוא שאיש אחר יחנכנו. ריבונו של עולם, ומה עם חייו עצמו? וכי הם פחות חשובים מן העצים והאבנים של ביתו?

אלא אומר האמרי אמת, החשש הוא, שבמקום להתייחד עם קונו ברגעיו האחרונים, יהרהר היוצא למלחמה בביתו שלא הספיק לחנוך. במקום להתנער מהבלי העולם ולחשוב על האפשרות שבמהרה ימצא עצמו מסיים את תפקידו, וישוב בתשובה שלימה, הוא יחשוב על ביתו הגשמי. אדם כזה אינו יכול לצאת למלחמה.

העבודה של חודש אלול היא להתעורר. הרמב”ם הידוע מסביר כי לפני כל הסודות והרזים שיש בתקיעות השופר, הכוונה הפשוטה והראשונה היא, שעון מעורר: “עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם!” כלומר, במהלך השנה אנו עסוקים בשינה עמוקה. אנו שקועים עמוק בתוך חלום גדול וזה הזמן להתעורר, להתנער מעפר, לצאת מכל הכוכים הגומחות והביצות שהעולם הזה סחף אותנו אליהם בשטפו המשלה, ואילץ אותנו להתעסק בזוטי שטויות.

קול השופר המנסר בחלל מזכיר לנו שיש עלינו עול, שיש עלינו אחריות, שיש לנו הזדמנויות לחטוף, שיש לנו רחמים גדולים לקחת ואין לנו זמן מיותר לבזבז על חלומות.

ב”ה / הגיגים / שופטים / אלול ע”ז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

צור קשר עם המחבר: y29490@gmail.com

שקר פינת אמת

המשוב הוא לחמו של הכותב, אמר פעם כותב רעב כלשהו. אלא שגם בלחם יש כמה סוגים, כמו לחם שחור, לחם יבש וכדומה. יום אחד אולי אספר לכם על זה.

הפעם אני מבקש להתייחס לתגובה חביבה במיוחד שקיבלתי כמה פעמים בעקבות דברים שכתבתי כאן, והיא שאני יותר מדי מספר על עצמי. את אף אחד לא מעניין התריס, הצרבת, כאבי השיניים והבטן שלך, אמרו לי ידידי האמת כל אחד בסגנונו החד, תגיד מה שיש לך לומר והאק נישט אין צ’ייניק. אשאר תמיד אסיר תודה להם על שהם סובלים את הגיגיי ועוד טורחים לומר משהו.

במיוחד לכבודם אני מבקש לספר על ראשית דרכי במערכת “העדה”. היה זה לפני קצת יותר משבע שנים, לקראת סוף שנת התשע”א, אז פורסם הטור הראשון של עבדכם הנכנע על גבי גיליון דורות. (“מילתא בעלמא” מאת ש. יאקאב). תרשו לי לגלוש לרגע אל ההתרגשות הקסומה שאפפה אותי באותם ימים. תחושותיו של אברך זעיר ונאיבי עד מאוד שקיבל במה גדולה בהרבה ממידותיו.

לאחר כל התהליך המייגע, ההתלבטויות והחששות וכמובן הכתיבה עצמה, היה בידי טור, מנחתי השלוחה לרבבות אלפי ישראל. ביום א’ בשבוע כבר שלחתי אותו למערכת, ועד יום ה’ הסתובבתי נרגש ומתוח כקפיץ במכבש. הייתי מביט סביבי בחיוך צופן סוד שאמר: אנשים, היום אתם עדיין מתעלמים ממני, זה מפני שטרם התוודעתם לכישרון הנדיר שמסתובב ביניכם. כל זה עומד להשתנות בקרוב מאוד; ביום חמישי הקרוב, אז תדעו כי נפל דבר בישראל. סופר המילניום נולד בסערה אל חייכם.

בהגיע יום ה’ המיוחל עברתי מחנות לחנות לשאול אם כבר הגיע ה’דורות’. וכשלבסוף מצאתי (לקראת הצהרים, לתשומת לב מחלקת ההפצה), בעודני ממתין לעודף קרעתי את האריזה, שלפתי את המגזין ודפדפתי במהירות למצוא את מילותיי שחור על גבי כרומו. על אתר התחלתי לקרוא בשקיקה, עד שהתנערתי: אי אפשר לקרוא עיתון באמצע חנות כמו איזה ליידיגער. מילא אם הייתי אדם מן השורה, אבל אני הרי כותב השורות בכבודו ובעצמו! התרוצצתי אפוא שעה ארוכה למצוא קרן זווית, להתענג בו על דא”ח.

תגובות לא באו בעקבות הטור ההוא, ולא זו בלבד אלא שאף קורא אחד לא שם לב ולא טרח לפענח את החידה, מי הוא הגאון הזה שעומד תחת השם רב המסתורין ש. יאקאב. נותרתי אותו אברך אפרורי וחסר ייחוד.

יחלפו שנים עד שאבין שהתהילה לא ממש ממתינה מעבר לפינה, ואם בחרת במלאכת המשיכה בעט, מסתבר שרעב תישאר.

ועד כאן פרק הזיכרונות, מכאן לעניין לשמו התכנסנו.

*

אחרי כעשרה טורים בערך שכתבתי אז, קיבלתי מסר חשוב מאת העורך המקצועי (ה’ הטוב יחזירהו בתשובה שלמה במהרה אמן). הוא אמר שהטור נחמד אבל יש שתי בעיות עקרוניות. האחת שאני משתמש במילה ‘אני’ יותר מדי, והשניה, שעלי לגוון קצת את המסר שכמעט מדי שבוע יוצא אותו דבר.

וכאן, מורי ורבותיי, אני מבקש להתעכב. על אף שבאופן אישי קשה לי מאוד לקרוא דברים שכתבתי בעבר מחמת טעם הבוסר והבושה, אבל בכדי להבין מה היתה הבעיה השניה כנ”ל, שמתי נפשי בכפי והלכתי לנבור במרתפים האפלים למצוא את הדברים.

ובכן אלו החרסים שהעלתי (עד שכבר לא יכולתי יותר): הטור הראשון נסוב על תפיסתו של רב המרצחים בן לאדן. בטור לגלגתי על הנשיא האמריקאי שניכס לעצמו את כל התהילה במחי משא לאומה בו הצהיר כי הוא “ניצח את הטרור” וכו’, בעוד הוא למעשה לא היה צריך לנקוף אצבע למען הניצחון. מסקנה: עולם השקר וכו’.

הטור השני היה לכבוד ל”ג בעומר, ובו סיפרתי על אדם תימהוני שהיה מקפיד לנסוע מדי שנה למירון בשביל לצלות קארטוצ’עס על האש עד שפעם אחת החליט לתהות על קנקנם של האלפים המצטופפים במערה ולא הבין מה יש להם שם להידחף כל כך. מסקנה: עולם השקר וכו’.

הטורים הבאים עסקו במחאת הקוטג’, בשירים ווקאליים ועוד כשמסקנה זהה לכולם: אנשים מתעסקים בטפל וזונחים את העיקר, האמת נעדרת, הכזב חוגג, הדמיון שולט, החיצוניות מרשימה, ובקיצור: עולם השקר וכו’.

את אף אחד לא מעניין התריס, הצרבת, כאבי השיניים והבטן שלך, אמרו לי ידידי האמת כל אחד בסגנונו החד, תגיד מה שיש לך לומר והאק נישט אין צ’ייניק

ובכן, הבעיה היתה החזרתיות הכמעט כפייתית על המסר הישן הזה. בסיידר, הרב יאקאב, הבנו. שמענו והותרנו. עכשיו מה עוד יש לך לומר לנו? אלו עוד חידושים יש בצנצנת הדיו של כבודו?

לאחר ההערה הזו הפכה מלאכת כתיבת הטור לקשה בלי השוואה. הבנתי שאכן זה היה הקו לאורך כמעט כל הטורים; כל נושא שלכד את תשומת ליבי הביא אותי בסופו של דבר אל המסקנה הבלתי נמנעת, ‘עולם השקר וכו”. ניסיתי אפוא להיאחז בקש, כתבתי קצת על מצוקת הדיור, על גלגולי מחילות ועוד כהנה. אבל כצפוי, בתוך זמן קצר נסתתם המעיין והפסקתי לכתוב. (טוב, גם בגלל שלא שילמו כל כך, אבל לא חשוב. הרי כסף זה שיא עולם השקר וכו’).

לאחר זמן הבנתי דבר מהותי מאוד. הבנתי שאין שום צורך להתנצל על ה’בעיה’ הנ”ל. משום שזהו יסוד ושורש העבודה של כל יהודי בעולם הזה: להבחין בין האמת ובין השקר, להבדיל בין העיקר ובין הטפל. מעצם העובדה שבאנו נשמה רוחנית בתוך גוף גשמי, וקיבלנו יצר טוב מול יצר רע, אנו מבינים שהמשימה שלנו היא לזהות את השקר ולדבוק באמת. זה מה שחולל חטאו של אדם הראשון, שחיבר בין הטוב והרע.

על כן, כל נושא גשמי שתתפסו, אם תתבוננו בו אך מעט, תגלו את השקר הגלום בו. ומשכך, אלפי טורים ורבבות כרכים לא יספיקו לגעת באחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות השקרים שממלאים את העולם הזה עד מחנק.

*

אחר קריאת התורה בשבת פרשת תולדות, צקצק היהודי שישב לצידי, גיחך בטוב לב והיה מוכרח להביא באוזניי את הרגשו: א שלימזל דער עשיו… איפה שרק ניסה – הפסיד. הבכורה נלקחה ממנו, את הברכות הפסיד, על נשיו – לא סמך והוסיף לו עוד אישה, והיא התגלתה כרשעה על רשעתו. פשש… כולו הפסד מהלך.

חושבני שהחלק המדהים בזה הוא שמדובר דווקא בעשיו, שנראה על פניו קנאקר רציני, ועושה רושם של מצליחן, נהנתן, גיבור גדול. אבל למעשה, בשורה התחתונה, הוא אומלל מאין כמותו. ואילו יעקב, בדיוק להפך. איש תם, יושב האוהלים, וויתר מראש על העולם הזה וכולו לא היה אלא נרדף בצרות, אבל דווקא הוא זה שמקים משפחה מפוארת, מקבל את הבכורה ואת הברכות, ולמעשה מנצח בכל חזית. הפך הרושם הראשוני.

אותו סיפור עם לבן. כולו רושם, מניפולציות ופוליטיקה, לעומת יעקב התמים שאפשר לעבוד עליו ולקחת ממנו כל דבר ולשעבד אותו עשרים שנה. אבל במבחן הלמעשה, התמונה הפוכה בתכלית. בעוד לבן נותר בלי כלום, וכל השקרים שלו לא השיגו לו מאומה, יעקב הוא זה שהתעשר, זכה בבנותיו הצדקניות והקים את בית ישראל.

הדבר מקבל ביטוי עצום כאשר שני האחים נפגשים, יעקב עם השבט המפואר שעשה בחרן ועשיו עם ארבע מאות האנשים שלו (שלבסוף נטשו אותו). הוא רואה את המחנה של יעקב, את הבית שבנה, והוא מבין שבסופו של דבר אין לו כלום. שהוא צריך להתייחס כאחיו של יעקב בכדי שהמלאכים לא יפגעו בו (עי’ רש”י). עשיו אומר לו “נסעה ונלכה…” בוא תתקדם איתי, אני אוביל אותך לפסגות… אבל יעקב מוותר על הרושם: יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי… אלך לי בדרכי הבלתי מרשימה, הבלתי חיצונית. אינני נשבה בכבלי השקר, האמת תורה דרכי…

הדבר מלמד עד כמה המבט הראשון הוא שקרי. עד כמה אלו שנראים מנצחים, מרשימים, הם לא כאלה אף פעם. כל אחד יכול לראות את האנשים האלו, שמציצים החוצה, שמנסים להיראות טוב, להיות מעודכנים, אבל בתוכם – סופות וסערות ורעות רוח. באמת שאין להם מאומה.

*

המאבק הנורא של יעקב עם שרו של עשיו באותו לילה לפני שפגש בו, הוא המשל שלנו, בני ישראל, הנאבקים בידיים חשופות, בקשיים כבירים עם השקר האופף אותנו ואורב לנו מכל כיוון ופינה. כך אומרים חכמינו, יעקב מלמד פרשת גלות.

אנו נאבקים מזה למעלה מאלפיים שנים עם כל כך הרבה שונאים וצוררים ומבקשי רעה, מבית ומחוץ. הם מצליחים לפגוע בנו, לתקוע כף ירכנו, לענות אותנו, לטבוח בנו. אנו כבר בשיא הלילה שלפני הפציע השחר. אנו צולעים ומוכים, מושפלים ונרמסים. בלתי מרשימים בעליל.

אבל הנה, תכף יבוא יום השם, החשכה תחלוף והאמת תתגלה במלא תפארתה, ונמצא עצמינו מוארים באור האמת הנצחית. אל תירא עבדי יעקב, כי תכף יקוים בנו ויבוא יעקב שלם, בגופו בממונו ובתורתו, הלוואי!

ב”ה / הגיגים / וישלח / כסליו עט

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

צור קשר עם המחבר: y29490@gmail.com

עֲצַבֵּי חינוך

לא בטוח שיצא לכם לחשוב פעם על שיממון חייו של שומר הסף בבנק או בצרכנייה. עשינו זאת עבורכם, והמסקנה הראשונה והאחרונה היא כי מדובר באדם אומלל למדי. במרבית המקרים מאייש את התפקיד עולה-חדש ישן מאוד מארצות חבר העמים, שלמרות אלפי השנים שהוא מתגורר בארץ, אינו מצליח להיפטר לא ממבטאו הרוסי ולא מז’קט העור המהוה שהוא עוטה דרך קבע.

מתוקף תפקידו עליו לעמוד או לשבת במקומו, משמרת של שמונה או עשר שעות, באפס מעש כפשוטו וכתרגומו. הוא ניצב על יד הפתח כרהיט ישן שמישהו שכח שם לפני יובל ותולה עיניים כבויות ואדישות במתרחש. כולם מתעלמים מקיומו ובעצם כלל לא מבחינים בו. חולפים על פניו כאילו אינו אלא חלקת אוויר דלוחה.

ובכל זאת, יש גם לו כמה רגעים מתוקים ביום עבורם שווה לו להמשיך לחיות. רגעים שמפצים אותו על כל השעמום הנוגס שאכל בו בשעות ובשנים האחרונות. ברגעים הללו הוא הופך למלך שהכל משחרים לחסדו. מדובר ברגעי הסגירה.

אין יום שאין שניים שלושה ארבעה יהודים בני הרגע האחרון שמגיעים לסניף בשנייה שאחר סגירת הדלתות. הם מביטים בשומר מבעד לדלתות השקופות בעיניים מלאות עצב וחנופה, ומנסים לסמן לו בתנועות ידיים מוגזמות “רק להפקיד צ’ק”, “הילד שלי בפנים”, “חלב ולחם וזהו” ועוד.

אבל מבחינת השומר מדובר במתנה אמתית. סופסוף מישהו מתייחס אליו ואל תפקידו. הנה, יש לו יכולת, יש בו משמעות. אנשים צריכים אותו, מתחננים אליו. הוא מושך בכתפיו ובהבעת פנים שאי אפשר שלא לזהות בו את הצפת האושר המתחוללת בו הוא מפטיר בחשיבות: “אני מצטער, סגור”.

מגוחך מאוד לראות אדם קורן מאושר שמעיד על עצמו שהוא מצטער. אבל זו המציאות. הרי הוא נמצא ברגעים אלו בפסגת הקריירה שלו.

ברור שהוא לא מצטער, בדיוק כשם שברור שלתקליט הקולי הידוע שאומר “שיחתכם חשובה לנו, מיד נתפנה ונשמח לעמוד לשירותכם”, לא חשובה שיחתנו ולא יתפנו מיד ולא ישמחו לעמוד לשירותינו.

כבר סיכמנו פעמים רבות שעולמנו מלא בשקרים, אבל אין ספק כי הסוג הגרוע ביותר הוא זה שהאדם משקר על עצמו. אומר שהוא מצטער כשהוא בכלל מתפוצץ משמחה.

*

באחת האספות שהתקיימו בביתו של מרא דארעא דישראל מרן הגרי”ז זי”ע, בהשתתפות רבנים חשובים ועסקנים גדולים, שדנו בעניינים העומדים על הפרק, עלה אחד מנכדיו הפעוטים של הבריסקער רב על השולחן וזחל לכל אורכו, כשמשני הצדדים ישובים סלתה ושמנה של ירושלים. הפעוט הגיע עד לראש השולחן, אל זקנו הגדול, שתפס אותו והורידו אל הרצפה. התינוק גרגר בהנאה.

הוא חזר שוב אל עברו השני של השולחן, טיפס עליו ועשה שוב את הדרך כתינוק בין השושנים, והסבא תפס אותו שוב והורידו אל הרצפה. התינוק נהנה מהמשחק החדש והמעניין והחינמי, ומתשומת הלב של הסבא הדגול, והמשיך לעלות, לזחול להגיע אל זרועות הסבא שיורידו אותו אל וחוזר חלילה וחס ושלום.

בשלב מסוים של המשחק החינני הזה, התעורר אחד היושבים שהדבר הפריע לו, ופנה אל מאור הגולה היושב בראש ושאל האם אין כאן עניין של חינוך. הרי צריך לחנך את התינוק ולתת לו להבין שאין ראוי להפריע לגדולים ממנו.

נענה הבריסקער רב זי”ע ואמר, ודבריו מהווים יסוד כביר בעולם החינוך: “כל עוד אין חשש שהתינוק ימשיך לעשות את המעשה הזה לכשיגדל, הרי שאין שום עניין לחנך אותו לזה. יש כאן רק עניין של סיפוק מידותיו הרעות של המחנך”.

וזו אחת המשימות המורכבות שלנו כהורים מחנכים: לעמוד על ההבדל הדק הזה בין חינוך לסתם מידות רעות. כשאנו כועסים למשל על משהו שעשה הילד, עלינו להיות ישרים כפלס עם עצמינו בכדי לזהות מאין נובע הכעס הזה. אסור לנו לשקר בעצמינו, לשכנע את עצמינו את כי אנו עסוקים בחינוך, כשאנו עסוקים בהשחתת המידות. כאותו שאומר “אני מצטער” וצהלתו בליבו.

מחנך הגיע לאחד מגדולי ישראל וביקש לקבל הדרכה בחינוך, אמר לו אותו גדול “זכור תמיד שמצוות ואהבת לרעך כמוך, קיימת גם לגבי ילדים קטנים”…

*

פרשתנו פותחת בפניה אישית ישירה ומרגשת של הבורא אל כל אחד ואחד מאתנו. הוא פונה אלינו בלשון יחיד, ומדבר באוזנינו דיבורי אב לבן. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה… אם תעשו את הטוב והישר הרי תקבלו בלי סוף ברכה, ואם לאו, הלא תסבלו כה רבות. תבחרו נא בחיים, בטוב, בשמחה. הרי הרצון לפני הוא רק להטיב עמכם, להעניק לכם שפע בזה ובבא…

אם נתבונן במילים, נוכל לשאוב מהן עידוד ונחמה ואושר רב לבלתי נשוא. הבורא הגדול, האדיר במרומים, מחולל ומולך על הכל, הוא עצמו כביכול מתחנן אלינו, הפעוטים הזעירים, שניתן לו להעניק לנו משפע בריכה עליונה. הוא מבקש לתת לנו, הוא שואף להטיב עמנו. הוא רוצה לזכות אותנו, לפיכך הוא נותן לנו הוראות לקיים.

אנו רגילים להכיר בעולמנו גופים ומפעלים רבים שמצהירים בחיוכים מתקתקים ומודעות צבעוניות על רצונם לתת, שמאחוריהם אין אלא אינטרסים צרים שיבואו להכות בנו אחר כך. הם אומרים לנו במתק שפתיים ‘אני מצטער’ אבל שמחים בלבבם. הם משדלים אותך לקחת הלוואה בשיחה מלאת אמפטיה ומשכנעים אותך עד כמה אתה זקוק לה, אבל כשיבוא זמן פירעון, הם יידעו למחות כל זכר למתקתקות ולחיוכים היפים. הם ידרשו את שלהם בכפל כפליים, באיומי עיקול ועקלקלות.

אולי ההרגל הזה שהתפתח בעקבות התרבות הזו, לפקפק במתנות והטבות באשר הם, עשוי לגרום לנו להסתייג מראש, מבלי מודע, גם ממתנות בהבטחת התורה. אבל אנו מוכרחים לחלק חלוקה בת אלף אלפי ורבבות מחיצות בין עלמא דשיקרא לבורא הגדול הכל יכול, שחותמו אמת ודבריו יושר. ולהשריש בעצמינו דעת, שאם הוא מבקש מאתנו לבחור בטוב, כי זה מה שהוא רוצה עבורנו, זה מה שהוא שואף שנזכה לו, הרי שאין לך מידה טובה הימנה.

ואחרי ככלות הכל, דווקא פנייתו האישית מלאת האהבה אלינו, מחייבת אותנו שלא להתעלם ממנה. הרי רק מלתאר איזו חוצפה ועזות מצח היא זו, מעבר לטיפשות המחרידה, להתעלם מן המלך הגדול שמציע לך כל טוב עד אין סוף, נישטף חלחלה עמוקה.

וכמה הדברים מתאימים לימי הרחמים והסליחות שאנו מצויים בפתחם. כשהבורא בחמלה גדולה ויתירה מציע לנו את האפשרות המדהימה לשוב בתשובה שלימה מכל החטאות העוונות והפשעים שעברנו לאורך השנה, הוא קרוב אלינו ורוצה לקבל אותנו בחזרה בזרועות פתוחות. מי שמתעלם מן ההצעה האישית מכמירת הלב הזו, הרי הוא כאותו טיפש שנשאר בבור האסורים לאחר שחתרו בו חתירה וברחו כולם, ממשלו של רבינו יונה.

*

ואם כבר בענייני חינוך עסקנו, הנה עוד לימוד נאה וחשוב שנלמד אף הוא מפרשתנו.

כשמשה רבינו מזהיר את כלל ישראל על הלאו של גדידה ושימת קרחה למת, הוא מקדים את הקריאה הלבבית: “בנים אתם לה’ אלוקיכם”. לומר, רבותיי, הנכם הלא בניו אהוביו ונבחריו של בוראנו הגדול מכל העמים אשר על פני האדמה, הרי הנכם כה נעלים ומרוממים וקדושים. לכם?! לכם הרי לא מתאים להתגודד ולהשים קרחה בין העיניים למת! ס’פאסט דאך נישט! לא בגלל העונש, לא בשל האיום, ולא בעטיו של פחד הדין, אלא כי הרי אתם בנים לה’ האלוקים, אתם מרוממים, אתם נעלים, אתם קדושים, אתם ראויים להיות נאים!

וזו דרך בדוקה, מעולה ומנוסה בחינוך. גם כשמורים ומצווים, וגם כאשר קובעים כללים ודורשים דרישות, הדבר החשוב ביותר שצריך להדגיש, אולי יותר מההגבלות עצמן, שהדרישות אינן אזיקים מגבילים אלא כנפי רוח מגדילים! הרי אתה הוא בן נבחר, אתה הוא ילדו יחידו של אבינו אב הרחמן, הרי לך, בן של מלך, איננה מתאימה התנהגות חסרת עול…

כשנער שמתחנך בסממני גדלות שכאלו ייפגש ביום מן הימים עם חסרי גבולות, עם כאלו שדוגלים בשיטת ‘לעשות מה שבא’, הוא לא יקנא בהם, ולא ייצר על סבלו הגדול לעומת שמחתם השלימה. להיפך. הוא יראה בהם עבדים מסכנים שמתעסקים עם זבל, חלכאים אומללים שמדשדשים ברפש, ואילו הוא הרי נמצא במעמד נאצל כל כך מהם. הוא יתמלא גאווה במעמדו, בעמדתו, בכלליו, בדרכו.

ואז, יגבה ליבו בדרכי השם!

ב”ה / הגיגים / ראה / אב עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

ואחרי ככלות ההיררכיה

לפני כמה זמן התאוננתי כאן בייאוש רב על צרת הבירוקרטיה שתוקפת את דורנו. כעת הזמן להצביע על אחד הגורמים המרכזיים לקטסטרופה המטורפת הזו. הכוונה כמובן לבנק, ללא ספק.

מלכתחילה, על פניו, לכאורה ולפום ריהטא, תפקידו של הבנק הוא להוות תחליף משכנע למזרן או לבלטות בבית. במקום להתמודד בכוחות עצמנו עם כמויות השטרות שנצברות תחת ידינו, כן ירבו בלי עין רעה, ולהסתכן באפשרות של גניבה או שריפה חלילה, הבנק מציע לנו להשתמש בשירות האחסון המבוטח שלו, בכפוף לעמלות סמליות. פשוט להכניס את הבוכטות לארנק גלובלי נגיש ולהסתפק בכרטיס קטן ונחמד למראה במקום להיסחב עם כל צרורות המזומנים. רעיון כביר.

כדרכו של גולם, סופו שיגדל ויתפתח לממדי מפלצת חסרת גבולות. בתהליך ארוך ומרתק, הבנק שכח שכל תפקידו הוא להחזיק לנו את מזוודות הכסף הכבדות, והפך עצמו לאחת הצרות הגדולות של האנושות. במעטה צבוע של עזרה והנגשה, הוא ממרר את חיינו ומשתלט עליהם פיסה אחר פיסה.

פתאום יש שלל אנשים בלתי קשורים שכוחם יפה לעקוב אחריך, להתערבב בחייך, לשאול שאלות ולגבות דיבידנדים בכל הזדמנות. ברוב חוצפה הם גם מאפשרים לגופים אחרים להקפיא את כספך כבן ערובה, בגלל כל מיני הסכמים שאף פעם לא הסכמת עליהם.

כמובן שתחום המשכנתאות הוא האסון הגדול בכל העניין. הבנק מבטח עצמו על ידי מרבץ רגולציוני כבד שמונע מגופים פרטיים לספק הלוואות לאנשים, בכך שכל סכום שמופקד לחשבון כלשהו מוכרח לקבל הסבר מניח את דעת החוקה שהם עצמם יצרו. ומנגד, לשלם במזומן בסכומים גדולים כבר לא מאפשרים פה. הכל כדי שלא תהיה לך ברירה אלא להזדקק לחסדיהם המרושעים.

יום אחד אדם חף מפשע מבקש להוציא משכנתא. וכך הוא מוצא עצמו מתגלגל אל תמצית הגלות הזו. למלא טפסים, להשיג תדפיסים, להמציא אישורים, להביא אישורים חוזרים, לעדכן חתימה, לחתום פה ופה כפול מיליון, לברוא ערבויות, לאמת אישורי הכנסות ועוד ועוד עד אין קץ.

ואחרי כל התהליכים המייגעים, לֵך ושוֹב והסבר ופרט ונמק, אתה מוצא עצמך יושב בבנק מול הפקיד חמור הסבר, בלב מפרפר, בתחושות פלצות, אחוז אימה, מה עכשיו יפיל עליך הגוש המעונב והמצוחצח שתוקע את עיניו הבולשניות בצרור המסמכים עב הכרס. איזה מקל ימצא עכשיו לתקוע בגלגל, אילו שאלות מכשילות ישאל, על איזו שורה מוזרה בעובר ושב יתעכב, האם יבחין בצ’ק שחזר לפני תריסר שנים. השפתיים מלחשות תפילות והבטחות מעומק הלב.

ואז בשיא הדרמה, בה כפי שהנכם יכולים לנחש הייתי נתון השבוע – כאשר הפחד המשתק מרעיד כל נים בגוף, האם האישור יעבור, האם הכסף עליו טרחנו כל כך ישוחרר סופסוף, השקט משתרר, והאישור הוא כה קרוב וכה תלוי בגחמותיו של הפקיד העוין שיושב ממול, אז זה קרה –

מנהל הסניף עבר מאחוריו ופנה לפקיד השקוע בתיק: “דורון, מה זה הבלגן הזה פה סביבך? יש פח, למה אתה לא זורק את הדפים לפח? באמת!!”

הפקיד צלל מרום פסגת הפוזה שלו והנהן בהכנעה ובעיניים מלאות מבוכה אל דמותו הזועף של המנהל המתרחק.

וברגע אחד התפוגגה כל העוצמה מדמותו הפקיד היושב מולי. איזה רגע גדול זה היה, רגע של התבהרות הדעת: הבנאדם מעורר יראת הכבוד הזה, מסתבר, הוא סך כולו – עובד של מישהו אחר, שעושה לו בדיוק את מה שהוא מרשה לעצמו לעשות לי. אל דאטפת אטפוך.

והמנהל סניף עצמו, המשיכה ההבנה לחלחל בי, גם הוא כפוף למי שנמצא מעליו, שגם הוא כפוף לרגולטור הכללי שכפוף למפקח הלאומי שכפוף לסטנדרט העולמי, שכפוף לשלטון הכלכלי, שכפוף לבית הנבחרים, שכפוף למצביעיו, שכפופים לתעמולה התקשורתית, שכפופים לרישיון הרשות, שכפופה לשר הממונה, שכפוף לריבון, שכפוף שוב למצביעים, חד גדיא חד גדיא…

כאן נזכרתי במשחק הישן והחביב “אבן נייר ומספריים”. לטובת מי שלא זוכר, הכללים הם כדלהלן. אגרוף מסמן אבן, יד פתוחה מסמנת נייר, ושתי אצבעות מסמנת מספריים. המשחק הולך כך ששני אנשים מוציאים בבת אחת את אחת משלושת התנועות הללו, והיה אם האחד הוציא מספריים והשני נייר, בעל המספריים ניצח. ואם האחד הוציא נייר והשני אבן, הנייר מנצח, ואם האחד הוציא אבן והשני מספריים, האבן מנצחת וחוזר חלילה. כלומר, כל תנועה משלושת התנועות הללו יכולה להפסיד לתנועה אחת ולנצח תנועה שניה.

כך בעצם הדברים עובדים בכל דבר בעולמנו. חי, צומח, דומם ומדבר. כל דבר וכל ישות הינו חלק מתוך מערך שלם: מחד הוא כפוף למשהו ומאידך הוא אחראי על משהו אחר. כל אדם מפחד ממישהו ומשתרר על מישהו אחר; מבוגר ממישהו אחד וצעיר ממישהו אחר; מוצלח ממישהו אחד ופחות ממישהו אחר.

וכך גם בדברים דוממים. שולחן למשל – הוא דורך על הרצפה, אבל מושפל תחת המפה שעליו. הרצפה נדרסת ברגלי האדם אבל מוחצת את הצינורות תחתיה; הצינורות כובשות את העפר וכולי עד סוף כל הדורות.

כי אין דבר כזה בעולמנו – שליט מוחלט או מושפל מוחלט. אין מלך שלא מפחד ממשהו, ואין יצור שפל שאינו נעלה על יצור כלשהו אחר. כל אחד וכל דבר יש לו מזה וגם מזה. זה מה שנקרא: היררכיה. שרשרת מזון.

יש רק שליט אחד ויחיד שהוא עליון מוחלט, והוא הבורא יתברך. הוא מלך בטרם כל יציר נברא, וימלוך לבדו אחרי ככלות הכל, הוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה, בלי ראשית ובלי תכלית.

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך – כך מצווה אותנו התורה בפרשתנו. כי זה יסוד החיים: להבין שיש מישהו מעליך. יש מי שיוכל לשפוט את מעשיך. יש דין ויש דיין. וגם השופטים הללו – כפופים לשופטים גדולים מהם, והם לגדולים מהם, וכולם יחדיו לנותן התורה עילת העילות וסיבת כל הסיבות.

כמובן ששופט יכול לבחור גם בשוחד שיהיה מעליו, או בעיוות דין שיתווה דרכו, אבל כמה מסכן הוא האדם שבוחר בחירה אומללה שכזו, להתכופף לדבר גשמי שבעצמו כפוף בהכרח למשהו אחר כמשנ”ת. זה מה שהבורא מבקש מאתנו: יש לכם אפשרות להיות עבדים לעבדים, אבל אני מבקש שתהיו עבדים למלך, כי אין לך חופשי גדול מזה שנחלץ מעבדות הזמן.

גם בציווי שלאחר מכן, שלא לטעת אשירה ולא להקים מצבה לעבודה זרה, זה הרעיון: לבחור להיות כפופים לבורא העליון ולא להמליך עלינו עצים ואבנים. שכן העצים והאבנים, מעצם היותם עניין נברא, הרי שהם כפופים למי שעליהם. ועלוב הוא זה הכפוף לכפוף…

שום תשים עליך מלך, מצווה התורה בפרשתנו, אפשר לראות כאן שוב את הקריאה הזו: להמליך עלינו מלך אמתי שאינו כפוף לדבר. לדעת שיש מעלינו מישהו שהוא ראשון ואחרון ומבלעדיו אין אלהים כלל.

מלך בשר ודם מקבל צרור ציוויים בדיוק בשביל המטרה הזו, שיישאר כפוף לאדון האמתי, למלך מלכי המלכים. וכל יהודי, בנו של מלך עליון, יש לו את הזכות לבחור במי להיות כפוף, לשליט הגדול, הבורא ותורתו. להיות עבד מלך – מלך.

בימים נוראים אלו אליהם נכנסנו, הרינו מתכוננים להמלכה הגדולה. להכריז קבל עם ועלם מי הוא זה מלך הכבוד האמתי, הגדול הגיבור והנורא, המלך הקדוש, ולהמליכו עלינו.

במזמור שאנו אומרים בוקר וערב לאורך חודש הרחמים והרצון עד שמחת תורה, ‘לדוד ה’ אורי’, מדגיש נעים זמירות ישראל שני דברים עיקריים: ראשית, את חוסר ההיגיון בפחד והיראה מפני יציר נברא ככל שיהיה, כי גם אם יקרבו מרעים, צרים ואויבים, וגם אם תקום מלחמה – הביטחון אחד הוא בבורא כל העולמים בלבד. ושנית, את התפילה והבקשה לשבת כל הימים בבית השם, שלא יסתיר פניו מאיתנו, ולא יטשנו.

הרי כאן העניין הזה בדיוק: במקום להסתמך על עבדים כי ימלכו, (והיראה והפחד, הם משָׁלים נפלאים לעבדים מוֹלכים), מוטב להשים את המבטח באדון הגדול מכולם. וגם אם אבי ואמי, שהם הקרובים ביותר למלכים עבור כל ילד – עזבוני – ה’ יאספני. משום שהוא הוא המלך הגדול והכביר על כל המעשים כולם!

על כן, קוה אל ה’, חזק ויאמץ לבך, ושוב – קוה אל ה’ לבדו…

ב”ה / הגיגים / שופטים / אלול עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

ממנו תוצאות חיים

אינני יודע אם יצא לכם פעם לשבת על חבית חומר נפץ, אבל אין ספק כי מדובר בחוויה טראומטית ביותר. אם לנסות לפשט את הדבר, דמיינו אדם המנפח בלון יותר מדי. הוא נושף פנימה עוד ועוד והגומי הדק מתמתח עד קצה גבול היכולת. בשלב העדין הזה הנושף עוצם את עיניו וכל ישותו מתכוננת לפיצוץ האדיר שעלול להתרחש בכל רגע. פיצוץ שאיש לא יודע איך האנושות תמשיך להתקיים אחריו. הגומי המשוסע בוודאי יפליק הגונות על פני המנפח, ונשורת הבלון תתפזר בכעס לכל עבר, ובערב פסח הבא ימצאו את הפיסות הירקרקות האחרונות שניתזו אל מעל הארונות ובין פיתולי הנברשות.

כעת תכפילו את תחושת טרום פיצוץ הבלון כפול מיליון מאתיים חמישים אלף (משוער), וזו פחות או יותר התחושה בשעה שיושבים על חבית חומר נפץ חמה ומזמזמת.

באופן מושאל, זה מה שהנכם עושים ברגעים אלו ממש. כולנו. יושבי ארצנו בפרט ותושבי תבל בכלל – יושבים כאחד על חבית כזו של חומר נפץ מועשר, שאין לאף אחד ערובה שלא תתפוצץ בכל זמן נתון, מכמה כיווני אוויר.

הבורא בדרכיו הנסתרות הוביל את עולמו למצב מרתק בו גורל האנושות כולה נתון בידי צרור מנהיגים מטורפים למחצה ולשליש. חלקם עריצים חמי מזג שלא מתחשבים באף אמנה ואינם בוחלים בשום תוצאה, וחלקם סתם הדיוטים ברי מזל שאין להם מושג איך ומדוע נחתו למעמד שלהם ומה עושים עם כל הכפתורים האדומים שניתנו בידיהם.

מנהיגים מטורפים אינם המצאה חדשה. העולם למוד המכאוב כבר ידע מושלים ורוזנים, קאנצלרים ומלכים מרושעים שלא היססו לטבוח רבבות סתם בשביל הקטע. העניין הוא שהיום יש בידי אלו את הכלים המחרידים להוביל לתוהו ובוהו כלל עולמי במהירות האטום.

בין שאר החזיתות והמדינות המפתחות גרעיני מחמד, נוצרה בשנים האחרונות חזית חדשה ומרתקת בכיכובם של צמד מנהיגים צבעוניים ובלתי צפויים. הלא המה קים ג’ונג-און הצפון קוריאני מן הצד האחד ודונלד טראמפ ידידינו משכבר מן הצד השני. הכל התחיל כמדומה מסכסוכים עתיקים שהתחממו בין שני חלקי הקוריאה, וקים ג’ונג-און (להלן: קים), כנראה לא ממש טיפוס חדור אחריות, החל מפתח תכניות להשגת פצצות אטום באמצעותם יוכל לעשות קצת סדר, (כמו לשטח את מדינות האויב).

האח הגדול האמריקאי מיהר כמובן לתחוב את אפו הסולד לעניינים היגעים, והחל לבחוש בקלחת ולנסות לסדר את העניינים. תחילה באמצעים הישנים והטובים כמו חרמות ובידודים וסנקציות כלכליות והערמת בעיות בויזה. אבל מר קים התגלה כפרד עקשן משכמו ומעלה. הוא חרץ לשון אסייתית רטובה אל מול הג’ינג’י המזדקן מוושינגטון והמשיך ללגלג כל הדרך אל האורניום המתעשר, ואף ביצע מספר ניסויים מעוררי פלצות במדבריות מקסיקו או משהו כזה.

מובן שדונלדינו נפגע עמוקות. מילא יכתוש את אויביו, אבל ככה לפגוע בו לפני כולם? לא יקום לא יהיה. השניים התמקמו היטב על מסלול התנגשות לקול ההמון המריע. כל אחד החל מריץ את אמרותיו השנונות ולשגר את איומיו מלאי הפאתוס שהחל לשנן עוד בהיותו בגן טרום חובה, למען החרפת המערכה. וברגע של השראה מיוחדת אף הכריז דונלד כי “צפון קוראיה תיענה באש וזעם שהעולם לא ראה מעודו”.

וכל זה הוא כהקדמה למה שהתרחש בימים האחרונים בין השניים הנלבבים. כנראה שהסנקציות בכל זאת עשו משהו, ומצב העניינים בתוך קוראיה הצפונית בכי רע, ולכן פנה קים אל עמיתו ממול והצהיר בקול רם, להפתעת העולם, כי מדינתו מקבלת על עצמה להפסיק עם הניסויים הגרעיניים.

הפרד העיקש מפיונגיאנג נכנע – צהלו הכותרות, הסנקציות הצליחו. אלקים יברך את אמריקה. תכף תוכננה פגישה בין השניים, בה יציגו הסכם הרואי – והעולם כולו ינשום לרווחה.

אבל אז מתברר הפרט המביך: קוריאה הצפונית הואילה לוותר על ניסויי הגרעין מהסיבה הפשוטה שכבר איננה זקוקה לניסויים כאלה. איך לא חשבנו על זה. כך יצא שלאחר הברכות החמות וחיוכי המנצחים של ארה”ב, הבינו הללו כי הותלו כהוגן בידי המטורף השמנמן מפיונגיאן.

בכדי להציל את כבודם הנרמס חידשו את הדיבורים על פגישה מכוננת במהלכה ייחתמו הסכמים חשובים. כשכולם יודעים שערך ההסכמים הללו משתווה לערכו של צרור דפים מקושקשים מן הצד האחד בשפת הג’יבריש.

ולמה חשוב להשחית חצי טור עבור עניינים שממילא לא נשאל עליהם במבחן? ובכן, יש כמה לימודים כלליים יפים שיהודי עשוי להפיק מכאן לחייו. קודם כל – קצת אמונה. הרי לא צריך יותר מדי במצב הנפיץ של היום בשביל להוביל לטירוף מערכות מוחלט. לא חסר הרבה בשביל להתחיל כאן מתקפת הכל בכל ופצצות אטומיות הרות אסון יתעופפו ממקום למקום, ויהפכו את היקום לכדור אש מדממת. לא תזיק לנו הידיעה שעולמנו תלוי על בלימה, ואין לנו באמת על מי לסמוך מלבד על אבינו שבשמים. נא להתפלל.

שנית, אמנם אין איש יודע מה יהיה הסוף, אבל היום קל לדמיין איך עשוי להתקיים מה שידוע בשם הגאון, שכתב עוד קודם שידע העולם פשר למילה ‘אורניום’, שמלחמת גוג ומגוג תתמשך תשעה רגעים בלבד.

אבל עיקר העניין לשמו טרחתי להביא את הידיעה (ולנחש את חלקה), הוא הלקח הנפלא לעניין פרשת השבוע. והוא: ההבדל המהותי בין ישראל לעמים.

כי הסיפור הזה הוא דוגמה אחת מתוך אינספור להתנהלות של גויי העולם. הרי כולם יודעים שמיסטר קים אינו האיש האידיאלי לסמוך על מילתו. ובכל זאת, ארה”ב מוכרחה להצדיק את התערבותה בקורות העולם, ולהציג קבלות על כוחה ויכולתה. כי אם לא תציג תוצאות – יבינו שכל עוצמתה הוא קשקוש אחד מפואר. ויבינו שהון תועפות נשפך לים בלא תוחלת. אז מדברים על פגישה ומציגים הצהרה חלולה ומסמנים לקהל להריע במלא הכח. כי בלי תוצאות בשטח – אין להם כלום. התהליך לכשעצמו אין לו שום ערך.

וזה בדיוק ההפך מדרכו של היהודי. אנו יודעים כי כל חיינו כאן, וכל העולם הזה, וכל הקורות והאסונות והאיומים והפחדים והצרות והבלגנים, הכל הוא חלק מתהליך שמימי גדול. כל דבר הוא צעד אל הגאולה, והגאולה היא צעד לאחרית הימים ואחרית הימים הוא צעד במילוי כבוד שמים.

הגוי חי בידיעה שכשימות – הוא ייגמר. ואם יפסיד כסף בחייו, או יחלה או יאסר או כל טרגדיה שתתקוף אותו, הרי שהוא פספס אפשרות לחיות חיים טובים. כן אם השקיע בדבר מה שנכשל בסופו של דבר, הרי שהכל היה לריק. ואם טווה תכנית שלא יצאה אל הפועל – הכל לשווא.

אבל היהודי המאמין יודע שאין שום צעד, ושום צער, כללי ופרטי, ושום מצווה, ושום מעשה דיבור ומחשבה שהולכים לאיבוד. היעד הוא הדרך, כי כל החיים הללו הם דרך. וגם אם לא כבשת את היעד, וגם אם לא הגעת אל התחנה הסופית, ולא “הבאת את הכותרת”, אבל כל תזוזה קלה בדרך יש לה משמעות עצומה בפני עצמה.

בנוסח סיום מסכת אומרים “אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר”, אומר המשגיח רבי חיים שמואלביץ זצ”ל, שהשכר שהם כן מקבלים אינו על העמל אלא על התוצאה. ואילו יושבי בית המדרש לא מקבלים שכר על התוצאה, אלא על העמל שזה עלה להם. זוהי נקודת ההבדל בינינו לבינם.

את הנקודה הזו מצאתי כמה וכמה פעמים בפרשתנו, ואנסה להספיק להציע שניים מהם לפני שיחטפו ממני את הדף שכבר היה צריך להיות מוכן מזמן.

ראשית, באזהרת התורה (לכהנים וג”ש לישראל, עי’ רש”י) שלא לקרוח קרחה וכו’ על המת, משום שהוא מדרכי הגויים. שכן הגויים מבחינתם, כאמור, אדם שמת הוא אדם שנגמר. הם מוזמנים אפוא לתלוש שערות וליילל ללא מעצורים על הדבר הזה שהיה ונגמר ואין עוד ודי וחאלס. אבל היהודי שיודע שכל החיים כאן לא היו אלא חלק מתהליך, כברת דרך לקראת התכלית, לא אמור להגיע לכדי תלישת שערות בנואשות חסרת אונים, מפני שהוא הרי יודע שזה לא סוף פסוק, וכי הנפטר רק התקדם בדרכו, סיים את התהליך הפרטי שלו וחזר לצור מחצבתו.

ושנית, פרשת ספירת העומר. כי הנה אנו סופרים את הימים לקראת חג השבועות, יום מתן תורתנו. ואם יפספס יהודי יום אחד – הרי שהפסיד את מצוות הספירה. לומר לך, שכל העניין הוא בתהליך עצמו. לא בתוצאה. וכל יום שמתקדמים הוא צעד נוסף בדרך, ואי אפשר לפספס צעדים באמצע הדרך, שהרי זו כל המהות והתכלית.

חז”ל אומרים ש”וספרתם” מלשון ספיר, כלומר תאירו את הימים. תמלאו אותם משמעות. כך תתכוננו היטב לקראת המעמד האדיר והמכונן של מתן התורה. משה רבינו הוסיף את יום החמישים מעצמו, מפני שביקש לתת לנו הזדמנות לעוד צעד של התעלות.

לכן חג השבועות איננו מכונה בתורה חג מתן תורה (וגם אינו תלוי בתאריך, אלא בסיום ספירת השבועות הללו), משום שהמתן הזה תלוי ועומד בטיב ההכנה שהכינו בשבעת השבועות שקדמו לו. ואחר חמישים ימי הזריעה אפשר לקצור את העומר.

וזו כל מהות חיינו: להתקין עצמנו בפרוזדור. לנצל את התהליך, לכונן את נפשנו בעצם הדרך ובאמצעות תלאותיה ודרך קורותיה. כי איננו חיים מתוצאות, ולא מחכים לשורות תחתונות, ולא בונים על הצלחות של משימות, אלא כל רגע בחיינו הוא צעד נוסף בדרך, ומהווה מבחן נפרד עבורנו, האם השכלנו לעמוד בו. ודווקא ההתמודדות הנאמנה בדרך, ההליכה במדבר בארץ לא זרועה, את זה זוכר לנו הבורא באהבה.

ב”ה / הגיגים / אמור / אייר עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com