הרב י סירוטה Rabbi Y. Sirota

ואמונה כל חוק

מקובל לחשוב שהטכנולוגיה בימינו הפכה את החיים לנוחים ונגישים יותר מבעבר. בשורות הבאות אבקש להתעמת עם קביעה מופרכת זו, ואף להוכיח כי ההיפך הגמור הוא הנכון, וכי לא היו ימים מייגעים ומייאשים לישראל מימים אלו ממש של עידן הטופסולוגיה האנדרלמוסית.

הכל מתחיל ביום בו עליך להשיג טופס כלשהו לעניין כלשהו. בראייה ראשונה הדבר מצטייר כמטלה תמימה למדי. אלא שככל שעובר הזמן מתברר כי מדובר בצוהר קטן אל עולם מלא ובלתי כלה של מערכות לניתוב שיחות והזמנת תורים, טפסים ותשלומי אגרה, חתימות ומסמכים משלימים, כוכביות ואותיות קטנות, תקופות המתנה והחלטות מינהל, בכפוף לשעות פתיחה והשגת אישורים בלתי מושגים.

זוהי רבותי, במילה אחת, בירוקרטיה; ההמצאה האכזרית והמרושעת ביותר שהקדמה הביאה על נתיניה במטרה אחת ויחידה, למרר את חייהם של בישי המזל שהתגלגלו לחיות בדורנו, עד כדי תיעוב החיים ממש.

לפני דור או דורותיים, היית מעונין למכור לחבר במחיר מבצע איזה מטרופולין שהגיע אליך בירושה, כל מה שהיית זקוק לו היה נוצה מרוטה וצעטאלע קטן, שרבוט כמה מילים על כך שבעלות הקרקע וכל אשר עליה הועברה לידי המוכ”ז, מזל וברכה ושלום על ישראל.

ואילו היום, בכדי למכור צמיג רזרבי מנוקב, עליך למלא מאות אלפי טפסים עם חתימות תאגיד מקוריות בעשרות העתקים, לצרף הוראות בלתי חוזרות ועדויות אופי מתריסר מכרים, לעבור סדרת עינויים אצל פקידי בנק, לקבל טלפונים חשדניים ממס הכנסה, לשלם שלל סכומי אגרה מושחתים לשורת גופים פרזיטיים החיים על חשבון הביזות הללו, ובאופן כללי לחיות את שארית חייך ביגון ובהלה.

כל טופס שתמלא רק יוביל אותך לטופס הבא, שיגרור איתו מסכת בירורים מחודשת אודות שעות הקבלה וכתובת המשרד ועלות האגרה הנוספת. האחד ישליך אותך אל רעהו, שיבקש עוד טופס לפני שיעשה את אותו הדבר, עד שתבין שאי אפשר להפסיק את מחול השדים הזה.

ואז, אז תתמלא געגועים לימים בהם התגוררנו בבקתה הדולפת, שבענו מלחם שעורים גס, דלינו מים מן הבאר העכורה, וחיינו בשמחה תמימה ופשוטה.

לאחרונה, בעקבות גל בירוקרטי איום ונורא שעובר על עבדכם הנכנע, הקדשתי מחשבה בדבר, ושאלתי את עצמי: עצמי, מה הסיבה שהחובות הבירוקרטיות הללו מסבות לך סבל רב כל כך? אסביר את השאלה למי שלא הבין. הרי החיים לא נועדו בשביל להיות קלים. הגענו לכאן בשביל לעמול. ואכן, החיים מציעים לנו מדי יום אתגרים חדשים, גדולים וקטנים. להכין אוכל, לתחזק בית, לעקוב אחרי התפתחות הצאצאים ועוד. אלו מטרות שמספקות לנו תעסוקה שאינה נגמרת, ובכל זאת, לרוב איננו חשים סבל מתיש כל כך במילוי המטלות הללו כפי שאנו סובלים בשקיעה המיסרת בביצת הבירוקרטיה. ובכן, שוב, עצמי: למה זה?

והמחשבה הולידה מסקנה מפוארת כדלהלן: אנו סובלים מפני שאנו יודעים ומרגישים שהסבל הזה אינו כורח המציאות. כלומר, יש מצב וקיימת האפשרות שהסבל הזה יימנע מאיתנו בדרך כלשהי. אם רק יתחילו אנשים לעשות את תפקידם, לזרז תהליכים, ויפסיקו לחיות מהרס חיי אנשים חפים מפשע באמצעות טרטורם האינסופי בין מסדרונות וטפסים וגופים, אם רק יגלו קמצוץ גמישות אנושית, אזי כולנו נחייה חיים מאושרים יותר ורבץ גדי עם קרנף. וכל עוד עדיין עליך להמתין בתור אצל פקיד לועס מסטיק שבאדישות גמורה משגר אותך חזור ושגר להביא עוד טופס ועוד טופס, אזי אין גבול לתחושת הסבל.

רצוני לומר, שתחושת התסכול נובעת מההכרה בכך שמכריחים אותנו לעשות דברים על אף שכולנו יודעים שבעולם מתוקן הם לא באמת נצרכים. אמנם לו היינו מאמינים שאין אפשרות אחרת להשיג את מה שהיה עלינו להשיג, וכך בדיוק זה צריך להיות, היינו חיים עם זה בשלום.

אם הצלחתם להבין עד כה, תבינו גם את ההבדל בין, למשל, שידוך לא מוצלח למחלה לא מוצלחת, או בין תאונת דרכים פוגענית לתופעת טבע פוגענית. כלומר, אם היינו מאמינים בכך ששידוך נסגר בידי הבורא בדיוק כפי שמחלה תוקפת על פי ציוויו, ואם היינו מאמינים שהתאונה התרחשה מאת השם כפי שתופעת הטבע פגעה מאת השם, אזי לא היו אנשים כל כך מצרים על בחירות שעשו ולא היו כועסים על עצמם או אחרים על דברים שנדמה להם שהיו יכולים להסתיים אחרת. משום שהיו מבינים שבאמת לא היה בידם לעשות מאומה נגד גזירת שמים חקוקה.

מסקנה: הסבל שלנו נובע מחיסרון באמונה שכך חקוק היה מלפניו יתברך.

השטן ואומות העולם היו מצערין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב “זאת חוקת התורה”, גזירה היא לפני ואין לך רשות להרהר אחריה.

נשאלת השאלה, איך זה עונה על השאלה. הרי השטן שואל אותם, יהודים, למה אתם שומרים שבת? למה אתם קושרים ציציות לבגדיכם וקובעים מזוזות על פתחיכם? איזה מין מנהגים משונים יש לכם? מה התשובה? “לפיכך כתב חוקה”? איך זה בדיוק עונה על השאלה?

והתשובה כה מתוקה: אתה שואל למה? התשובה היא ככה. זהו. אנחנו מקיימים מצוות, עושים מעשים ונוהגים במנהגים – כי כך נצטווינו. איננו מהרהרים אחריה. ועכשיו תקפצו.

וזו תשובה מוחצת לכל שאלה וכל תהייה וכל אי הבנה. כי קודם כל אנו קובעים ששום דבר לא נתון למשא ומתן. קיבלנו את התורה, והיא חוקתנו הבלעדית. חוק הוא מלשון חקיקה קבועה שלא זזים ממנה לעולם.

אמנם נכון, יש טעמים ושורשים למצוות, ויש עלינו אפילו חיוב ללמוד אותם, אולם אחרי ככלות הכל, אחרי כל הטעמים וההבנות, העיקרון נותר זהה לכל מצוות התורה: עבורנו מדובר בחוקים גמורים. בגזירות המלך עלינו. כל הטעמים שרבותינו נתנו במצוות, הם כלשונם – בכדי לתת טעם במעשינו, אבל הם לא משפיעים על עצם ההחלטה אם לקיים את המצוות.

מפני שבסופו של דבר, מעצם היותנו מוגבלים בכלי עולם המעשה, אין בנו יכולת להבין באמת עד עומק טעם המצווה. הלכה פסוקה היא שאין דורשים טעמא דקרא. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר על כך “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”. וזה לשונו הנורא של השל”ה הקדוש בפתיחה לספרות תולדות האדם, בה מזהיר את הלומדים שלא יעלה במחשבתם שירד לעומקי העניינים והסודות שמביא בספרים. “…כי אינו אפילו כערך טיפה בערך הים הגדול, כי לסודות ההם אין סוף ותכלית, אדם אם יחיה אלף שנים פעמיים, לא יעלה ויגיע לתכלית מצוה אחת עד עומקה ושורשה ושורש שורשה…”

כל הבעיות והסטיות מדרך התורה במהלך הדורות, התחילו מזה שאנשים חשבו שהבינו את טעמי המצוות ועלו על ה’רציונל’ של התורה. מזה שלא הבינו כמה הם קטנים וזעירים מול חכמת התורה העמוקה והרחבה מכל קנה מידה. ומשכך החציפו ליטול חירות לעצמם לקבוע מתי מותר להם לחרוג מהחוקים עפ”ל, ואיך יוכלו ‘להתאים’ את התורה למציאות היל”ת. אלו היו ועודם המהרסים הגדולים והמחבלים המרושעים ביותר בכרם ישראל. הם לא ניחנו בתבלין המקדים והחשוב כל כך: צניעות והכנעה מול טעמי התורה העמקים והנסתרים מעינינו. זאת חוקת התורה.

כשהנושא הוא חוקים, מתבקש להזכיר את חוק הגיוס שהגיע בשבוע האחרון לאחד משיאיו השפלים. מעבר לכל הרוע והסכנות והתהליכים ההיסטוריים שיש בו, עצם ההתערבות הנבזית של הרשויות בחייו של ציבור גדול, ראויה לכל הוקעה. הם בטוחים שעליהם הטילה ההשגחה העליונה להציל ולהטיב עם המגזר העני והמסכן שמעולם לא ביקש עזרה. הם מתבוננים בחמלה רבה בתורים המשתרכים על מדרגות הגמ”ח של קופרמן ועיניהם כלות מדאגה, והם להוטים לעזור. ועל הרקע הזה הכל מתרחש: בואו נעזור לכם ידידינו האומללים. בואו ונתן לכם כלים לחיים, נכשיר אתכם להתערב באזרחות. החוצפה והרשעות, הצביעות והשנאה, כולם חוגגים חגיגה נמרצת.

אבל חשוב שנזכור, שכל החוק נולד וגדל על רקע תחושתם שיש להם מקום להתגדר בו. שיש להם אפשרות כזו להתערב. אם רק היו מקבלים את הרושם כי אין שום אפשרות כזו, וכי יש לנו חוקים משלנו מהם אף אחד לא זז כמלא הנימה, כי אז לא היו מעזים להציע לא את הרע ולא את מיעוטו. כי הייתה לנו תשובה ניצחת לשטן הזה ולאומות העולם: חוקה היא זו ואיננו מהרהרים אחריה. בחוקות התורה נלך, באש ובמים, נקדש שם שמים.

ב”ה / הגיגים / חוקת / תמוז עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

עצם מעצמאותנו

המגיד רבי יענקל’ה גלינסקי זצ”ל היה מספר שפגש פעם ביהודי חילוני, וכרגיל במצבים כגון אלו, פצח האחרון בכתב אישום חמור נגד “אתם החרדים”. בשיאו של השיח התאזר הלה עוז, לבש פנים של זעף והתיז בזעם רווי פאתוס: “את האמת תגיד לי, כשאתה שומע את הצפירה ביום העצמאות זה לא אומר לך שום דבר? אתה שומע ופשוט ממשיך להסתובב כרגיל?”

ענה לו רבי יענקל’ה כאיוולתו: “את האמת תגיד לי, כשאתה שומע את הצפירה בערב שבת זה לא אומר לך שום דבר? אתה שומע ופשוט ממשיך להסתובב כרגיל?”

ודי בהערה זו כדי לסכם את הגיחוך שבעצם חגיגת העצמאות, מין חגיגה ערטילאית מעורבבת עם מושגים של נצח ישראל וחוסן העם היהודי שהם בעצמם טורחים להכחיש בכל הזדמנות אחרת. דווקא אלו שבעטו במסורת ועמלו למחוק כל זכר לסמלים ומנהגים יהודיים, אלו המלגלגים יום ולילה על פולקלור ‘גלותי’ ו”אמונות טפלות” וקיום מצוות עתיקות, ודבקים ב’נאורות’ ו’פיכחון’, דווקא הם אלו שנאבקים בקנאות חשוכה על סמליהם החלולים, ונושכים כחמור את מחללי ‘קדושת’ העמידה בצפירה, ודומעים מאין הפוגות בעת הדלקת המשואות, ומתמלאים רווחה בעת שהחזן עוקף על אמירת תחנון ביום זה.

אלא שעליהם להתמודד קודם עם עוד ריבי ריבאות סתירות שמתהוות בין ידיעותיהם לבין הנהגותיהם, בין מהותם לבין הצהרותיהם, בין רצונם ובין פועלם. תוסיפו אפוא קושיה זו לרשימה הממתינה למענה.

הנושא האמתי הוא לא הם, אלא אנחנו.

*

לא אשכח את אותו יום העצמאות בו הייתי נער קטן בן עשר או אחת עשרה. למדתי אז בישיבת ערב, המכונה ‘חברה’, דקהילתנו הק’. בסיום החברה באותו ערב הכריז המשגיח הנמרץ כי מכיוון שאסור ליהנות מן המדינה הציונית, עלינו להימנע מלהביט אל זיקוקי הדינור המתפוצצים בשמים. מי שיצליח להגיע הביתה בלא להביט כלל על הזיקוקים, אפילו לא בטעות, יקבל למחרת ממתק (או יכנס להגרלה על ממתק. לא זוכר פרטים).

לדאבוני הרב, הדרך עד ביתי הייתה ארוכה, והניסיונות היו קשים מרים. כל הדרך השפלתי את עיניי אל המדרכות המשעממות, כשבאופק עלו בזו אחר זו בועות צבעוניות שהתנפצו ברעשים עמומים. פה ושם אף שמעתי קריאות התפעלות בוקעות ממרפסות וחלונות הבניינים, כדוגמת “ווואו”, “קוק-ווי-שיין”, “ממש נפלאות הבורא” וכדומה. אבל אני נשארתי נאמן למבצע והתגברתי על יצרי המר. כשבזווית העין נקלטה בטעות איזה שביב זיקוק צבעוני, נחרדתי עמוקות ותכף התחלתי למלמל פסוקים שעלו במוחי כמו “בית גאים יסח השם”, “ארור מקלל נפשי”, או “ואני בצדק אחזה פניך”. לבסוף הגעתי הביתה מלא סיפוק שהצלחתי לעמוד במשימה שלא ליהנות מן המדינה כמלא נימה מוציאת רימה תלויה על בלימה.

לימים, אולי בגלל שכבר לא למדתי באותה ישיבת ערב נפלאה, הבנתי כי המשימה של לא ליהנות מהמדינה – קשה מעט יותר מאשר להימנע יום אחד בשנה מלהביט באופק. למעשה, כל עוד אנו מתגוררים כאן, הרי אנו ובנינו נאלצים בעל כורחנו להיות תלויים ב’חסדי’ המדינה הציונית, בין אם אנו רוצים ואם לאו.

אינני מדבר כמובן על התקציבים האסורים, אלא על כבישים, מסחר, משטרה, צבא, סעד, בתי משפט, וכולי. על אף שמרבית המפעלים הציונים הללו ברשעות יסודם, ובאכזריות הנהגתם, ובשנאה גדולה התנהלותם, בכל זאת, אחרי ככלות הכל – אלו הן הרשויות שמאלצות אותנו להזדקק לשירותיהן.

כמדומה שרבינו הגה”ק רבי יואל מסאטמר זי”ע היה אומר שמי שעובר בין הישמעאלים ב’באטרק’, וכשרואה חייל ישראלי ירוק מדים הוא נרגע – הרי הוא ציוני קטן.

ובכן, על אף רגישות הנושא, צריך פעם לדבר על זה. צריך להבין איך מיישבים את הסתירה המובהקת הזו בהתייחסותנו לרשויות הציוניות. מחד המשטרה היא אם כל גופי הרשעות, וכמאמר המשורר “במשטרה ציוינית אין אנו מאמינים”, ולא צריך להכביר הוכחות בעת הזו. ומנגד, כשגנב יפרוץ לבית או רוצח יאיים על אי מי – נהיה מחויבים על פי דין להזמין את אותה משטרה – גם בעיצומה של יום השבת קודש. וזו רק דוגמה אחת.

*

השאלה החשובה הזאת לא היתה נשאלת בשנים עברו. משום שאז היא לא הציקה. משום שאז היו הדברים פרורים ופשוטים הרבה יותר. כי גם אם הם השתלטו על השלטון, ומכריחים אותנו להשתמש בשירותיהם, עדיין אין זה יוצא מגדר ההכרח המגונה.

לאחרונה נזדמן לידי קובץ גיליונות בשם “דרכינו” – כלי מבטאה של אגודת ישראל משנת התרצ”ה. מדובר בצרור מסמכים מאלפים ומכוננים בפני עצמם. שלא כמו עיתוני היום, אותו גיליון מלא מזן אל זן מאמרים ודעות ומסות שבאו מכל פזורות הגולה, בעיקר בנושאי חינוך או עליה לארץ ישראל. מעט מאוד מודעות ומעט מאוד חדשות. תענוג.

והנה, תוך כדי רפרוף אני שם לב שרוב רובם של המאמרים מתייחסים ולועגים לשני תנועות עיקריות: הציוני והמזרחי. אין עמוד ואין מאמר כמעט שאינו לועג או לפחות תוקף את פסיחתם המביכה של אלו על שני הסעיפים. וכמה צחוק ולעג יש שם על מאבקי הציונים בארץ ישראל אלו עם אלו, בינם לבין עצמם, והכותרות המגוחכות וההצהרות היומרניות והתלושות שהנפיקו הללו דבר יום ביומו.

כל זה היה עוד לפני השואה, כשרשעותם ואכזריותם ואוטם ליבם של מנהיגי הציונות עוד לא באה לידי ביטויה המלא. במהלך השואה הם פשעו ורשעו באופנים בלתי נסלחים עולמית. חייהם של קרוב למיליון יהודי הונגריה הקדושים היו יכולים להיות להם לשלל – על פי כל ההערכות המקצועיות, לו רק לא היו רשעי הציונים ואנשי ההסתדרות הנאלחים מכשילים את “תכנית אירופה” של הגרמ”ד וויסמנדל זצ”ל משיקולים מרושעים. ומי מדבר על אירופה כולה, כשבמרבית הגטאות הגדולים והנוראים, היו נציגי הציונות תופסים את הפיקוד, ומלחכים את פנכתם של הנאצים הארורים, ומשמשים כקאפו’ס רצחניים ומלאי שנאה מצד עצמם ליהודים החרדים האומללים. סיפורי אכזריותם מגעישי דם ומסמרי שיער.

לאחר השואה ניסו כמובן לטשטש את חלקם ולמחוק את הביטויים הנוראים ש”רק בדם תהיה לנו הארץ” וכהנה. אבל הטשטושים הועילו רק למי שרצה להיטשטש. כל יהודי חרדי ידע עד כמה נורא חלקם של ראשי המדינה ברצח בני עמנו הקדושים והטהורים.

מובן שגיליונות התקופה של הציבור החרדי היו מלאי סלידה והתנערות מן הציונות. כל המגזרים מכל פזורות היהדות החרדית היו מאוחדים לפחות בזה, שהציונות היא טרייף. לא היו אז ספקות שהמדינה שקמה בחטא היא שורש של רע, ומטרתה להיות עם ככל העמים נועדה להכחיד לגמרי את היהודי ה’גלותי’, היל”ת.

תקראו כל עיתון חרדי מלפני שלושים וארבעים שנים ותראו כי זו הייתה רוח הדברים. גם אלו שלא קראו ‘ויחל’ ביום העצמאות היו מצרים בלבבם על חילול השם הנורא המתחולל כל עוד שלטון הרשע קיים.

היום פני הדברים שונים בתכלית. אותה חרדה קיומית מפני סכנת המדינה ושליטיה וכוונותיה – ספתה כמעט לחלוטין. תחת זאת יש ‘שיח’ ויש ‘גשרים’ ויש ‘שיתוף פעולה הדוק’, ויש ‘הערכה הדדית’, ויש בושה גדולה.

השנים שעברו והנפשות הפועלות שהלכו והדורות שהתחלפו, גרמו לאמת הפשוטה להישכח. וממדינה של גיהינום שכפתה עצמה על תושבי הארץ, הפכה לריבון מקובל ששכחו לה את חטאות נעוריה, נכנעו לתכתיביה, והפסיקו לפחד מתכנוניה, אף שהפסיקה להסתירם.

*

בשבוע שעבר, (והשבוע אצל אחינו בני חו”ל), קראנו על דין המצורע. לאדם שנולד וגדל בתוך הגלות הפרשה קשה לעיכול. אדם מכובד, נשוא פנים, דיבר פעם לשון הרע. קורה. צרעת עלתה בו והוא הוסגר והוחלט ואז הוצא אל מחוץ לשלוש מחנות, שם ישב בדד וטמא טמא יקרא. ולאחר ימי הסבל, הוא צריך לגלח עצמו מכף רגל ועד ראש, וסופסוף לאחר כל סדר הטהרה הוא יוכל לשוב אל מקומו מושפל ומבוזה.

אני לו הייתי חלילה במקומו, בעל גאווה שכמוני, הייתי בורח. הייתי נמלט לאיזה נקיק בהרי הקרפטים עד שאחזור לאיתני. איך אפשר לסבול את דרך הטהרה הנוראה הזו מצרעת?

אבל לאמתו של דבר, התחושה באותם ימים הייתה אחרת לגמרי. יהודי שחטא ונטמא והתרחק מבוראו, התמלא כמיהה נוראה וגדולה ועצומה – להתקרב בחזרה, להיטהר, לשוב אל זרועות אביו בוראו נקי ומצוחצח מחטאו. והכמיהה הזו הייתה גדולה בהרבה מן הבושה ומן המה יאמרו, הגעגועים לשוב ולהתקבל ולהיטהר – כבשה את כל המאוויים הקטנים והנמוכים שהם היום כל עולמנו. לא היה מקום לגינוני כבוד, הייתה רק שאיפה גדולה להתקרב בחזרה לאבא ולהיאסף לאהבתו בשמחה רבה.

כלומר, תפיסת החיים כפי שאנו מבינים אותם כיום, מתוך שהייתנו בגו גלות, היא מעוותת לחלוטין. וכי מה זו בושה קטנונית לעומת התקרבות יתירה אל הבורא הרחמן, לשוב כבן אובד אל חיקו?

*

יהודים חוגגים “עצמאות”. כמה כפירה יש במילה תמימה זו. כאילו המדינה היא זו שעושה ופועלת, כאילו השקט, השפע, השלווה יחסית בהם אנו חיים הינם כתוצאה מ”צבא חזק”, “שופטי ישראל”, ו”משטרה חזקה”. איך הופכים את מתנותיו של הבורא – לאמצעים לכפור בו עצמו, השם ירחם.

ואולי זו גניבתה הגדולה ביותר של המדינה הציונית, שגורמת לנתיניה ל’סמוך’ על כוחה אף שהוא כה דל מצד עצמו לעומת שבעים הזאבים הסובבים אותה, כאילו איננה אפופה חסדים וניסי ניסים בכל עת ושעה. זו גלות שבתוך הגלות, הסתרה שבמעמקי ההסתרה.

עלינו על כל פנים לזכור זאת ולא לשכוח לרגע, לגלות ‘עצמאות’ בדרכינו דרך התורה והאמונה בבוראנו התקיף ובעל היכולות כולם, בה נלך באש ובמים.

ב”ה / הגיגים / אחרי קדושים / אייר עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

חאפ’ץ אריין א וודקה

להלן יעלה ויבוא ברצו”ה סיפורו העגום של היהודי הפרוז שכל שעשה היה – את השבת האחרונה בבירתנו מוקפת החומה. לא ידוע אצל מי נולד הרעיון הגאוני, כך שבמקרה זה אין אשמים מוצהרים, ובכל זאת כך הווה מעשה:

הפרוז הנ”ל התעורר ממחרת הפורים בשעה פלונית. בראשו סערו רעמים ופיצוצים. אדי אלכוהול שייטו בין תאי מוחו המפוהקים, וגלים של יינות זולים שנמהלו עם כל מיני עראק מזויפים – גאו בין בלוטות לימפתו, וגררו מחזורי צמרמורות מבחילות והקאות בלתי מדויקות בעליל.

קאפטן מלוכלך וקרוע עטף אותו, מדבקות שונות הידלדלו ממנו בעליבות. על קרקפתו תחוב היה פסק’ה מעוך, וכתמים גדולים ובלתי מזוהים עיטרו את סביבת עניבת הדולר העייפה שענב.

את כל החבילה המלבבת הזו סחב מיודענו אל בית הכנסת לתפילת שחרית. שם התפתל נואשות בין מילות התפילה לבין שמורות העיניים לבין רפיון החושים לבין שברי זיכרונות כהים ותשושים מקורות אמש. כשבכל העת הזו ניסה בכל האמצעים שעמדו לרשותו להיזכר איך הסתיימה הסעודה, שדווקא החלה יפה כל כך.

לאחר התפילה חזר הביתה, תוך שהוא נתמך בזיזים ועמודים וקופות צדקה ועוברי אורח, ובבית הוא מקבל את התזכורת מרנינת הקרביים: היום יום שישי ונוסעים לשבת לירושלים. צריך רק לסיים להכין את משלוחי המנות לסבתות, לחפש את הילדים בתחפושותיהם המסורבלות, ולהתארגן לצאת לדרך.

הפרוז דנן נאנח קשות, ובלית ברירה החל מנסה לארגן את פאותיו הקרושות לכדי חטיבות אחידות והגיוניות. זה המעט שיוכל לעשות.

שעתיים לאחר מכן מצא את עצמו מיודענו ישוב באוטובוס, שזחל כתולעת זקנה ונכה עד מאוד על הכביש המפויח במבואות ירושלים. שיכורים ססגוניים כבר נראו מתנדנדים בצדדים, זאטוטים מסולסלי שפמים ומקושקשי זקנים כרעו תחת נטל משלוחי המנות, קוזקים גאים ספרו שטרות וחיפשו כתובות, ואברכים במלבושים מגוונים מיהרו וצעקו אל בלוטות’יהם.

לאט לאט חדרה להכרתו ההבנה שפורים כאן.

לאחר זחילה ממושכת, על רקע הלייקע’ס המיושנים שהרעישו באופן גרוע מגגות הטנדרים, הדביק סופסוף האוטובוס את התחנה המיוחלת.

הפרוז ירד במצמוצי עיניים, ונעשה מוקף באווירה של קרנבל עולץ. שורת האופטלגינים שבלע – הפסיקו לפעול מרוב השתאות. סביבו התרוצצו אלפי אנשים בחיוניות פורצת גבולות, והוא היה ביניהם כנעכטיגער אמתי. מוחו הדואב ואפוף האדים הכוהליים הנפיק לו את הדימוי המדויק: הריהו כהיפופוטם בא בימים שהתעורר משנת חורפו בטבור לול אווזים טורקיים. ממש כך.

בקושי רב השלים את סבב משלוחי המנות, כשבכל מקום אשר הוא מגיע, שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב. ידידים וקרובים מבוסמים למחצה ניסו לשטוף אותו בוורטים מלהיבים, לסחוף אותו למעגלים פרוביזוריים, להמטיר עליו ברכות מלאות רוק, לחבק אותו בחיני חינם, ואילו הוא חש רק חמרמורת אנטיפאתית שהותירה אותו מחוץ לעניין כתינוק שנזרק מבית הספר.

ובסופו של יום ארוך התנסר שופרו של שבת בחלל עיר הקודש. כגיבור אזר הפרוז חלציו, וירד אל בית הכנסת. שם, הסתבר, החגיגה רק החלה.

אספסוף צבעוני היה שם. מגוון ניחוחות משקה הרוו את החמצן הדחוס. הציבור היה מורכב מעשרות יחידים בתנאי עניינים שונים ומקוריים. אחדים עמדו אצל הבימה, עטופים בטליתות או במפות שולחן, והתחרו מי מצטרד יפה יותר בפרקי חזנות עולים ויורדים של “אשרי העם יודעי תרועה”. לא הייתה הכרעה מוסכמת לגבי השאלה מי החזן, אבל סביר מאוד שכלל לא היו צריכים אחד כזה.

יהודי אמריקאי ישב בפינה בעיניים אדומות, והיה פורס מפות ומקדש על כוסות פילנדיה בזה אחר זה. יהודי אחר, עם כובע ג’ירף שתום עין, התנועע בדביקות מול לוח המודעות ודמעות רותחות זלגו מעיניו. אחד אחר עם שטריימל צבעוני התרוצץ מצד אל צד, את פניו האיר חיוך נחרץ כלבנה במילואה והוא פיזם בקול גדול “גוט שאבעס, גוט שאבעס…”

לפתע נכנס יהודי אל בית הכנסת בסערה, ופוצח בנעימת זעקה נוקבת: “כלי המקדש אינם הפקר!” ויען כל העם ויאמר: “גיוואלד!!!”

אבל כל זה היה מעין פתיחה להקדמה של המבוא לפרולוג. שכן לשיא הגיעו בעת פיוט “לכה דודי”.

הפרוז ישב ברפיון במקומו אשר באחד הירכתיים, מנסה לאסוף את שאריות האנרגיה כדי לקבל את השבת כראוי, והחזן שהיה השיכור הכשיר ביותר שנמצא ברדיוס הקרוב – פצח בניגון “להודיע”.

מסתבר שלשיכורים יש זיקה בלתי מבוטלת לכל עניין השירה. ייתכן והדבר מעיד על מאוויים כבושים וחלומות מודחקים שנמצאים שם תמיד. הבעיה העיקרית היא שהיי”ש קצת מזייף את מיתרי הקול, ולכן נדרשת מעט שהות עד שקולטים מהו השיר המושר. מה גם שהמדובר בציבור בגילופין שמצויד באי אלו קשיי קליטה הגיוניים.

כשהשיר נקלט בסופה של מערכה עיקשת, הציבור שכח כי מדברים כאן על לכה דודי, ולכן התמסר לחלוטין למילים המקוריות. אבל גם זה לא החזיק מעמד. שירים עלו ובאו, זה על גב זה וזה בתוך זה, וכך מולא חלל בית הכנסת בערב רב של ניגוני פורים נוגים ונמרצים, מכמירים ותזזיים, נבוכים וצוהלים. כמה מגולפים קמו ממקומם מפעם לפעם, היסו את הקהל ופצחו בשיר חדש תהילתו בקהל חסידים.

וכך נמשכו הדברים עד שהגיעו איכשהו לבואי בשלום. הציבור קם להזמין את שבת המלכה, והשירה התגברה והלכה, והפרוז אפילו ניסה להשתלב, אך את עיקר משאבי כוחו נאלץ להקדיש למאמצים הבלתי פוסקים להעביר את משקלו מרגל לרגל וחוזר חלילה.

ואז נשמע קול חזק ורועד שהחל לשיר: איי עוילם! כאפט’ס אריין א וודקה…

כנראה שלזה ציפו כולם. סביב השיר הזה היו כולם מוכנים להתאחד ברזא דאחד. והגרונות ניחרו שם בשצף קצף: ווי לאנג דו וועסט נאך לעבן… הרגליים רקעו בהתלהבות, הפנים אדמו, העיניים נעצמו: וויל אויף יענע ועלט וועט מען אייך נישט געבען…

וכאן כשל כוח סבלו של האיפוק, וכולם יצאו מגדרם ונתנו ידיים זה לזה, ופצחו ברקידה עצומה. חלקם דומעים, חלקם מתמוגגים, חלקם מתייפחים, וחלקם צווחים מאושר. וכולם מודים: אייליילאלאלאליי אייליי אייליי איילייליי – – –

והפרוז ישב בגומחתו והשתומם. הוא חיפש איזה עלון שיוכל לטמון בו את ראשו, אבל אז באו הרוקדים. “וואס זיצטע דא ווי א נכטיגער??” ומיזגו אותו בעל כורחו אל תוך הריקוד העז. והוא הביט בהם כהיפופוטם באווזים טורקיים. הוא חש כנורמלי היחיד מסיפורי המעשיות של רבי נחמן. הוא נותר השפוי האחרון בארץ השיכורים. פרוז בודד בין עולם שלם של מוקפי שמחה. איזה גורל אומלל.

“מה אתם שרים?” הוא ניסה לצעוק את תימהונו אל הקלחת המתגברת באושר חסר מניעות. “על וודקה? זה שיר יהודי בכלל?? מה אנחנו, שיכורים רוסיים?? זה מה שצריך לחטוף כאן בעולם? רבותיי!! וודקה??!! האם זה מה שיחסר לכם שם, אויף יענער וועלט???”

אבל הציבור היה שקוע לגמרי בתוך הריקוד הסוער שהלך והתגבר והתרומם והסתחרר, ואף אחד לא היה שם בשביל לענות.

ולבסוף הוא קרס אל מקומו, והביט נכחו וחשב, והתבונן, והפך בדעתו, והבין.

הוודקה יכול להיגמר פתאום. זה הרי משל חיינו! החיים האלה, היכולת לעשות, האפשרות לפעול, הכל כאן זמני כל כך. כל עוד אפשר, ויש, תשתה! תחטוף ותאכל! אהה… שלא תמצא את עצמך כנכטיגער. ותרגיש לא שייך. שלא תגלה יום אחד שהכלים נלקחו ממך ושוב אין לך יותר יכולות, ונותרת עם מה שנותרת.

כאפ אריין א וודקה!

הפרוז ניתר ממקום רבצו וצלל אל המעגל הסוער בכוחות מחודשים.

כי רק בעולמנו יש את הכלים לקנות, להתנקות, להיטהר. כאן אנו יכולים להזות על עצמינו מים טהורים ולהיטהר מכל הטומאות. כאן הוא עולם התיקון. כאן ניתנה בידינו אפשרות המעשה. ובאמצעות מעשינו – בכוחנו להפוך את ארצנו הגשמית והשפלה לגן עדן של רוח ועושר. עד כדי כך.

“ואמרו, הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן… כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה’!” (מתוך הפטרת פרשת פרה)

ב”ה / הגיגים / ויקהל פקודי / אדר עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

מזורזים הזדרזו!

בהיות וגדול הטשטוש ורבה המבוכה, ואין איש יודע מה תלד שעה ומה תחדש דקה, והמטוטלת מיטלטלת והשבשבת מסתחררת והקערות מתהפכות על פיהן, הנני בזה, כשירות לציבור היקר שאינו בקי די צורכו בקורות בית הבדים, לסדר את הדברים דבר דיבור על אופניו או סקטבורדו.

אציין תחילה כי שורות אלו נרשמות בליל יום ב’ השבוע, והדברים נכונים אך ורק לרגעים אלה ממש. עד שהם יצאו לאור עשוי הכל להשתנות עשרות ומאות פעמים לכאן ולכאן. אבל איך אומרים, התמונה אילוסטרציה. העיקר הכוונה.

הכל מתחיל מפלוני שטיפס על עץ כדי להוכיח משהו למישהו. הוא כמובן לא שיער באיזה עץ רופף מדובר. למען האמת לא ממש הייתה לו ברירה. ואם נדייק, זה כלל לא היה הוא, אלא אחרים שבוחשים בקדירה ומערבבים בקלחת וטורפים בקלפים. מה גם שגורמים המקורבים לידידים מהעבר מוסרים כי הוא בכלל התכוון לשימוש פנימי.

בל נתכחש לעובדה הבסיסית שאלמוני הוא הסיפור הגדול כאן. הכל הרי מתחיל ונגמר בו. הוא זה שהחליט לנצל את המומנטום, להשתמש באהדה הציבורית ולהשפיל את רשויות האכיפה. בעקיפין מתברר, הוא התכוון להעביר מסר ברור ליריביו שלא יתעסקו עם הכריש הכי טוב ליהודים מאז בגתן ותרש. אמנם למעשה, אין חולק כי הוא חושש מאוד, לכן הוא מנסה למשוך זמן, העיקר שלא לפרק את מרבץ התענוגות בשלב הזה.

מה שבטוח מעבר לכל ספק סביר, שהכל נעוץ בסופו של דבר בתקשורת. היא זו שמלכתחילה סובבה את כלב השמירה הראשי והניעה את החוקרים ועודדה את עדי המדינה. אם כי יש להדגיש שאם אכן התסבוכת החוקית תצליח יותר מדי, לא תהיה לה יותר מה לעשות, מה שגורם לה לקונפליקט תרבותי רווי יצרים עם עצמה.

עם זאת יש לציין ביושר, שהשף הראשי בהחלט שאחראי על כל התבשיל הקודח הזה הוא לא אחר מהבג”ץ שכידוע ממומן על ידי ארגונים אנטישמיים מנקרופיליה שניזונים ממאמרי המערכת המושחזים בעיתון הארץ. האקטיביסטים נחושים לרוצץ את ראש החצופים, אם כי הם מודעים לכך כי הדבר יזרז לחופם פסקאות התגברות ונתיבים עוקפים, מה שמעיב קשות על מוטיבציתם בכל הנ”ל.

אם כן, בסבירות של שמונים עד תשעים ושניים אחוזים – הולכים לבחירות. חד משמעית. אבל ההתפתחות האחרונה בעצם הופכת את התמונה ומשנה את המפה, כך שכנראה, בסופו של דבר נראה שלא יהיו בחירות לעת עתה.

אף כי צריך לזכור שכל הסיעות שואפות לפרוש על רקע משבר הגיוס. מנגד, אף אחד לא מעוניין בבחירות. מי שיחליט הוא ראש הממשלה, והחלטתו תלויה לחלוטין במה שליברמן יעשה. הנעלם הגדול הוא רק תנודות השערים של הנסד”ק, וכל צעד שייעשה יצטרך להתכתב עם מצעו של לפיד ועד כמה הגיזרה עם דעאש תתחמם בימים הקרובים.

השאלה היחידה שנותרה היא מה עם כל השאר. הרי בסוף התקציב הוא המכשול הגדול כאן, (אם נתעלם לרגע ממשבר הסודנים ורפורמת הסיעוד, חוק הגיוס ומתווה הכותל). עם זאת, בל נשכח שסקרים שמחמיאים למפלגות המרכז מהווים מרכיב חשוב בהחלטה לכאן או לכאן. אז כנראה הולכים לבחירות, אבל מן הסתם לא, בהסתייגות מתבקשת, כי הכל אפשרי, אבל אי אפשר לדעת.

תכף תתכנס מועצת הפרשנים המיוחדת שלנו לעשות לכם סדר. אל ייאוש.

בשבוע האחרון נאלצו צרכני התקשורת לספק את יצר סקרנותם באמצעות שרשרת הדרמות המסוכסכת הנ”ל, על כל עליותיה ומורדותיה וזוויותיה והטיותיה ואספקטיה ודקדוקי דקדוקיה. ערוצי התקשורת, בים, באוויר וביבשה, מיחזרו ספקולציות ותיאוריות לארוחת בוקר, טחנו השערות והדלפות לארוחת צהריים, לעסו פילוחים וסקרים לארוחת ביניים, הקיאו סקופים וספינים לארוחת ערב, וגרסו מבזקים ופרשנויות לקפה הלילה. הכל בנושא האחד והיחיד ההוא.

בואו נתעלם לרגע מן השאלה המתבקשת: מה הדיבורים הללו מוסיפים, איך הם תורמים ומה ייצא מהם, ונשאל אחרת: מה אמור לעשות מי שבמקרה העניין הזה לא מעניין אותו. תחשבו איזה שבוע קשה עבר עליו. הוא רוצה לקרוא נניח על להקות שקנאים שרוקנו בריכות דגים בגליל התחתון, או על דברים אחרים שהתרחשו במהלך השבוע בעולמנו הקט. אבל מה יעשה ובעיתון לא נותר מקום לנושאים שוליים כאלו.

בהיות והתקשורת תפקידה לכאורה לספר על מה שמעניין את צרכניה, כי אחרת לא יצרכו אותה, השאלה מופנית בעצם לצרכנים: למה כל הבלגן הפוליטי הזה מעניין אתכם? איך זה ישנה לכם את המחר, ובאיזו צורה כל הברברת הזו נוגעת לחייכם ולסדר יומכם.

מנגד, אין לי שום ספק כי לו היה זה ביד הצרכן הפרטי, בוודאי שלא היה בוחר מרצונו להתעניין במה שקורה שם בפוליטיקה הממשלתית. בוודאי שלא במידה מוגזמת כזו.

באופן אישי אני מוכן לספר שמה שעניין אותי ביום הספציפי הזה הוא הקוּלֶר שנשבר בכויללנו, והמחלוקת החיננית בין זול ובגדול לשפע ברכת השם בשכונתנו, וגם חשבון החשמל הנפוח שהגיע אמש. (נדמה לי שכפר ערבי בצפון התחבר פיראטית לארון החשמל שלי. לא עניינכם אבל חשוב לבדוק דברים כאלה).

אם כל זה נכון, וזה נכון, יוצא שהתקשורת היא זו שהחליטה מה יעניין את הציבור. אבל הציבור נתן לתקשורת להחליט עבורו מה מעניין אותו.

אז כדי שלא נתבלבל אסכם: התקשורת תפקידה לספק לי מידע מעניין, כדי שאבחר לצרוך אותה, אבל היא זו שמחליטה מה מעניין אותי, על אף שזה לא מעניין אותי. מעניין.

ההצעה המסתברת במבוכה זו היא, שהפוליטיקה לא באמת מעניינת אנשים ‘לתועלת’, אלא היא מעניינת כענף ספורט מופרע למדי. התקשורת מטרתה ללכוד אותך אל תוך המעגל הזה, שתצטרף למעגל המטורף וחסר התוחלת הזה, שתצטרף אליהם ואל שיממונם – בשביל למצוא הנאה בתחרות הלאומית: מי ייפול ואת מי הוא יסחף אחריו.

במילים אחרות: התקשורת מזמינה אותנו ללכת אחרי ההבל ולהתהבל כהוגן.

מפני מה תינוקות מתחילים ללמוד מפרשת ויקרא, מובא במדרש תנחומא פרשת צו, “אמר הקב”ה מה הקרבנות טהורים אף התינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים”.

נשאלת שאלה פשוטה: מי זקוק יותר לטהרה – טהורים או טמאים? וודאי טמאים. כי הרי הטהורים כבר טהורים. אם כך, מדוע העובדה שהתינוקות טהורים היא סיבה שגם יתעסקו בטהרות, הרי מי שזקוק לטהרה הם לא הטהורים אלא הטמאים, אז שיתעסקו הם בטהרות?

והשאלה רחבה ומתרחבת ככל שנעמיק להתחפר בה.

מי צריך לבכות יותר ב”סלח לנו”? החוטא בלי ספק. בפועל, ככל שהצדיק צדיק יותר כך הוא מוטרד יותר מחטאיו, ובכיוון ההפוך, ככל שהחוטא גדול מחברו – הוא משוכנע עוד יותר כי הינו צח כשלג בפסגת האלפים.

מי צריך לדאוג מאיבוד זמנו? המבזבז את זמנו כמובן. ולמעשה, ככל שהאדם מנצל את זמנו יותר, כך הוא מיצר על מעט הזמן שהולך לו לאיבוד, ולהיפך.

מי צריך יותר להזדרז, המקדים או המאחר? אז למה דווקא הזריזים מקדימים?

מי זקוק למילה טובה ממחנכו, התלמיד המוצלח והמוכשר, או הנחשל דל הכישרון? הנחשל ללא ספק. אם כן מדוע העולם הפוך לגמרי?! (והקריאה הזו, בניגוד לשאר, לא מקבלת מענה במאמר זה).

וגם בענייני חולין. מי צריך יותר כסף העני או העשיר? העני. אז למה העשיר עובד הרבה יותר קשה ולחוץ הרבה יותר ממנו להשיג? וחזר הדין לכל הדומה.

התשובה קצרה ופשוטה: השאלה היא אך ורק במה האדם מתעסק. כי בדבר שבו הוא עוסק ומשקיע ועמל וחושב, זה מה שמעניין אותו.

וכשמגלים זאת מבינים שמה שצריך בחיים הוא רק לבחור את העיסוק. לבחור את הכיוון, להתיישב על הקרון הנכון. ומכאן ואילך הרכבת תתקדם.

לכשתתבוננו בזה תידהמו ותשתוממו: אם הייתם נולדים למשפחת סירגמיש למשל, הרי הייתם מתעניינים כל חייכם בתחום הגרביים. הייתם מוצאים בו עניין ופוליטיקה פנימית ויצרים ומערכות וסקופים וכל המסתעף. וכך כל נושא בעולם. אם רק נהפוך אותו למרכז חיינו, הוא יתפוס את כל ישותנו. הבשורה הרעה היא, שאם לא תבחרו תחום כזה בעצמכם, התקשורת תחליט במקומכם מה יעניין אתכם.

וכמו שאפשר ללכת אחרי ההבל ולהתהבל, כך במידה טובה מרובה, אפשר ללכת אחרי הקדושה ולהתקדש. אחרי התורה ולהיטהר. לכן לא פלא שדווקא הצדיקים עסוקים בצדקותם, ורק את המזורזים אפשר לזרז, ולהבדיל, דווקא בעלי המנה רוצים מאתיים. כי הם נמצאים בתוך העניין הזה.

יבואו אפוא הטהורים, ודווקא הם אלו שיתעסקו בטהורים. יתעסקו בטהורים, כדי שזה ימשיך ויהיה עולמם, תחום עיסוקם ושאיפת חייהם כל ימיהם.

ב”ה / הגיגים / ויקרא / ר”ח ניסן עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

שאלות אחר כך

ביום אחד מן הימים האחרונים, אני נקלע אל מול לוח מודעות של בית כנסת כלשהו. מודעה שגרתית לחלוטין, בלה מיושן ומעוטרת קשקושין מרפסין, הודיעה על קיום מניין חדש לתפילת שחרית בשעה 7:00 בדיוק.

השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, ואני מבחין סביבי ביהודים טובים שטליתותיהם מופשלות על כתפיהם, פאותיהם רטובות על זקניהם, ממלמלים מלמולים בקולות סדוקים משינה צרופה. פה ושם נראים יהודים לוגמים בנחת מספלי קפה, משלבים אנחות עונג מפעם לפעם, ועיניהם תקועות מזוגגות בכרזות שונות שאבד עליהם הכלח.

בדקות הבאות ניגש אחד הנוכחים לעמוד, וניסה לספור בעיניו האם יש לו מניין לקדיש. נראה כמו מקרה שגרתי של התחלת מניין שחרית.

לאחר בירור התגלה שאין זה מניין נוסף למאחרים, אלא מדובר באותו מניין של השעה 7:00 בדיוק, באיחור סמלי של כשעתיים-שלוש. איך דבר כזה קורה, אתם שואלים? ובכן, ככל הנראה הכל קשור לניסיון הוותיק והלא פשוט של ההתגברות כארי עם שחר.

איני יכול להעיד אלא על עצמי, אבל אי שם בשנות בחרותי קרה שהתעייפתי, ומאז זה לא כל כך עבר לי. העייפות הזו תוקפת בעיקר עם קריאת השכווי (או בימינו: עם גניחות המשאית של אנג’ל). בזמן הזה יורד לעולם מין כוח נורא, שמשכנע אותך מדי בוקר מחדש, שחמש הדקות הנוספות של ההתחפרות בכרית – הן שיעשו את ההבדל.

מסתבר אפוא, כי חלק נכבד מן המתפללים המיועדים של אותו מניין – נלכד בעצתו של הכוח הנ”ל. הנימוקים רגילים: התפילה הרי לא הולכת לשום מקום, ואין כל רע בלהתענג על עוד כמה דקות של שינה מתוקה, ואז להתגבר בע”ה כדוב משנת חורפו לעבודת הבורא. אפשר יהיה בוודאי להשלים את הפערים במרווחים שבין ישתבח לברכו ובין ויאמר לאמת ויציב, ומכל מקום מובטחנו שעד חזרת הש”ץ, בהתאמצות קמעה, אפשר יהיה להכתיר את ההשתלבות האלגנטית בתנועת התפילה בהצלחה.

ובכן, במקרה שלפנינו, הצלחתו של אותו כוח הייתה מוחצת, עד כדי כך שרוב בניין ומניין הגיע באיחור נאה של כעשר דקות. ומה שמחו אפוא לגלות, שסיפק בידם לרקוד על צמד החתונות גם יחד: גם זכו לתנומת שחרית שלא מעלמא הדין, וגם לא הפסידו תפילה במניין. מה עוד יכול יהודי לבקש.

אין צורך לציין שלמחרת לא טרח אף אחד מהמתפללים לכוון את השעון לשעה היעודה. הרי מה הטעם לבוא לבית הכנסת ולהמתין עשר דקות יקרות בעוד ניתן לנצלן להספיק מגוון חלומות מרתקים שעוד לא יצא לך לעבור עליהם עד כה.

כעבור תקופה שכזו, הבינו הגבאים שכנראה פשוט הגזימו כשקבעו את התפילה לשעה שבע לפנות בוקר. המציאות הוכיחה להם שהשעה הנכונה והמדויקת היא שבע ועשרים. עובדה, התפילה מתחילה אז כמו שעון אוזבקיסטני משומש בלי אחריות. וכך, באופן חצי רשמי התעדכנה שעת התפילה עם המציאות.

אלא שמשזה קרה, הגיע אותו כח הנ”ל, ופצח, ככלב השב על קיאו ונמר על חברבורותיו, בטריק הישן שלו. למה להגיע בשבע ועשרים, כשאפשר לבוא בשבע ארבעים ולצאת עם אותן תוצאות? כמה הגיוני ככה פשוט. ושוב הוא נחל הצלחה, ושוב הגיעו הגבאים למסקנה שהשעה הנכונה יותר היא שבע ארבעים, ושוב הגיעו הכח הנ”ל ושוב וחוזר, עד שהגיעו לאן שהגיעו, וכעת הם כבר שוקלים ברציניות לעשות איחוד מרגש בין תפילות שחרית ומנחה. כך אולי גם יחסכו את רבע השעה שהמזגן דולק לחינם אחרי מנחה.

ואם כבר דיברנו על מניין ותפילה, כאן המקום להזכיר הלצה עתיקה, על שני יהודים עצלים מאוד שהלכו בדרך ולפתע נזכרו שעליהם להתפלל מנחה. ובכן, היכן מוצאים מנין מנחה באמצע שומקום? אמר האחד לרעהו “בוא נראה מה יש לנו: אני ואתה הרי שנים, ואתה ואני – עוד שנים, ושנינו יחד – עוד שנים, יחד יש לנו שש. תגיד גם אתה כיוצא בזה, ונהיה שתים עשרה!”

עשה חברו כבקשתו, ואז ציין בהתרגשות: “אה, אם כך יש לנו שנים מיותרים, בוא נלך”…

ולמה נזכרנו בעובדות הללו שלא היו ולא נבראו ורק משל דחוק היו? בכדי להצביע על עובדת החיים המרתקת, שההתחכמויות עשויות להוביל אותנו רחוק. לאן שנרצה בעצם. אין לאף אחד מושג היכן עשויים לסיים את המסע כשלא צמודים לאמת נוראה ואיתנה ובלתי משתנית עולמית.

ויש בעולמנו אמת אחת ויחידה כזו, והיא מוחלטת ונצחית ולא תהיה מוחלפת: התורה. מי שאינו צמוד לדרך התורה, בלי ספק יגיע למקומות שלא שיער מעולם. שכן כל מהות העולם הוא שקר, ולשקר הלא אין רגלים, לכן הוא נופל ואז קם שקר חדש ששוב נופל כדי לתת לשקר הטרי לתפוס את רגעי תהילתו. כל מוסכמה משתנית, כל קונצנזוס מופר, כל אמת מידה מבצעת לבסוף פנייה חדה, כל נורמה מתהפכת על פיה. אין שום דבר יציב שאתה יכול להכריז עליו שהוא יישאר כזה לנצח, מלבד תורת הנצח שניתנה לעם הנצח מאת ריבון הנצח.

העולם שלנו רווי בהוכחות לכך. אין שום עמדה מוסרית ו/או חוקית שלא השתנתה בחלוף השנים. מה שהיה פעם מותר ורצוי, היום הוא פשע ורשע, ולהיפך. זה כי אין עוגנים ואין יסודות ואין אמיתות. הכל שפיט, על פי הלך הרוח של שבשבת הדורות.

הכרזת בני ישראל “נעשה ונשמע” תמוהה לכאורה עד מאוד. מעבר לשאלה היאך לא חששו ממה שעשוי להיות מוטל עליהם, עוד לפני כן, טכנית, איך אפשר לעשות לפני ששומעים מה בכלל יש לעשות?

התשובה מוכרחת להיות שיש שני סוגי שמיעה. וכאן הם לא התכוונו לשמיעה הפשוטה, אלא לשמיעת ההבנה. ל’דערהער’.

וזהו יסוד חשוב ונפלא ועצום בכל מהות חיינו כיהודים.

בפרשתנו אנו מוצאים ניגוד קוטבי מתמשך. מצד אחד נאמר ואלה המשפטים בוי”ו החיבור, לומר מה אלו מסיני אף אלו מסיני, שניהם חוקים ומשפטים שאינם יכולים להשתנות. ומנגד, יש היגיון פרקטי במשפטים, בפרט לאחר שמשה ערך אותם לפני בני ישראל כשולחן מוכן לסעודה – עם כל הטעמים וההסברים. אז למעשה: צריך להבין, או שצריך לקיים מבלי להבין?

אלא שזה העניין: למרות שאנו מבינים את הטעמים, הם נותרים כחוקים, לעניין שאינם תלויים כלל בסברותינו. על אף שאנו מבינים, אנו מקיימים את הדינים והחוקים לא בגלל ההבנה, אלא כי כך נצטווינו.

הרש”ר הירש מסביר כך את הפסוק “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”: בריתי הן אלו חוקי ומשפטי התורה, והם ברורים ויציבים וחסרי פרכה בדיוק כפי שחוקות השמים והארץ ברורים ויציבים וחסרי פרכה. איש לא יכול להתכחש למציאותם ועובדת היותם. הנה כי כן, אנו קיבלנו על עצמינו את דיני התורה כנתינתן, ללא תנאי. ואנו מקיימים אותם לא כי אנו מבינים – אלא כי כך הורה הבורא.

כפי שלא יעלה על הדעת שאב יתן לבנו הקטן לשוטט על כביש סואן, גם אם יטען ברקיעות רגליים שאינו מבין מה הבעיה בזה. קודם כל תשמע, תציית, תרד מהכביש. אחר כך מותר לך להתעניין בהסברים.

וחשוב כל כך לזכור זאת, מפני שאם נתלה חלילה את דיני התורה בסברות הגיוננו והבנת שכלנו, הרי שאיבדנו את כל יציבות האמת. אם למשל השבת לעונג ניתנה, ואם העונג תלוי בהגיון אנושי, למה שלא להחליט לבד מה מענג אותי? ולמה לא להחליט מתי מותר להכות? לגנוב? לשקר? לרצוח?

כך בדיוק נולדו כל כתות הכפירה לאורך הדורות, ברגע שנטשו את העוגן האיתן ביותר, הם שנסחפו לכל הרוחות.

לפיכך היה זה הדבר הראשון שאמרו ישראל: נעשה! קודם כל החלטה יצוקה שנעשה ככל שהתורה מצווה. ורק לאחר מכן, אפשר לשמוע, לגשת אל השולחן הערוך ולהתענג מטעמיו ופרפראותיו.

זהו גם מהותו של עבד, היא הפרשה הפותחת את סדר המשפטים, הוא לעולם לא שואל. הוא עושה. כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים.

אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, פירשו צדיקים, אלה המשפטים שתשים לפניך. לפני הבנתך, לפני השיקולים האישיים וההסברים ההגיוניים והנגיעות הפרטיות. כי אם אתה עושה כן, יש לך אחיזה איתנה בנצח החיים והאמת.

ב”ה / הגיגים / משפטים / שבט עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com