התמחות אישית בחלוקת עבודה יהודית

המכיר את מקומו

התפקיד האישי המיוחד לך

עזרא התעורר באותו בוקר מאושר מן הרגיל. סופסוף, לאחר הרבה בקרים שוממים ומחוסרי מעש, יש לו עבודה טובה. היום הוא מתחיל לעבוד כנהג אוטובוס מן המניין.

בעוד אפלת הליל פרושה, יצא אל בית הכנסת להתפלל שחרית עם הנץ החמה. תכף אחר התפילה מיהר להתייצב במסוף, נכון לצאת לדרכו החדשה תרתי משמע.

הוא הגיע אל התחנה רבע שעה לפני הזמן, נחוש להוכיח להנהלה כי הינו עובד בעל מוסר עבודה גבוה שיעשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. במעט הזמן שנותר עד זמן היציאה, הכין לעצמו קפה, כשבינתיים הסדרן מסביר לו שוב מה מסלול הקו שלו לעבר כל היישובים המרוחקים.

בשעה היעודה התיישב על מושב הנהג המרופד, התניע ויצא לדרך. ממרחק מה כבר ראה את התחנה הראשונה, ליבו התרחב כאשר ראה את כמות האנשים שהצטופפו שם. הוא עוצר ברוב חשיבות שלושה-ארבעה מטרים לאחר התחנה והתרווח על מושבו, מתכונן לקליטת ההמונים.

אך… אף אחד לא חנן את האוטובוס שלו במבט. הם נותרו עומדים מביטים לכיוון האופק כאילו הוא אוויר.

‘לא רוצים לא צריך’ סינן עזרא וסגר את הדלתות. ‘יש עוד הרבה תחנות’. ניחם את עצמו.

אלא שעבר תחנה ועוד אחת, כולן היו מלאות אנשים, אך כמעט אף אחד לא התעניין בו ובאוטובוסו… כאשר עמד כבר לצאת מן העיר היו באוטובוס המפואר שלו אחד-עשר נוסעים בסך הכל כולל תינוקות…

הנסיעה הארוכה הסתיימה, ולאחר הפסקה קצרה, יצא לנסיעה חזור. כמות האנשים שעלו לאוטובוס שלו כעת היו עוד פחות מאשר בהלוך.

כך נמשך היום עד שהסתיים. הוא מגיע אל המסוף, נוטל את פדיון היום, מעט מזומנים, וניגש אל האחראי. הוא מושיט לו את הכסף, הלה סופר ורושם ברישומיו ופוטר אותו לשלום.

רגע לפני שיצא, קלט נהג אחר שנכנס אל המשרד, בידו תיק תפוח מלא במזומנים, שטרות ומצלצלים. את כל זה עשה רק היום! עזרא היה המום.

כל הלילה חשב והפך בדבר, איך בדיוק ניתן להגדיל את הפדיון היומי, עד שהבזיק במוחו הרעיון.

למחרת, למרות שלא ישן הרבה, קם מוקדם. התפלל ומיהר אל האוטובוס שלו. הוא הביט אל האחראי במבט רב משמעות שאומר, ‘היום אפתיע אותך. חכה ותראה!’

הוא התניע ויצא, הגיע לתחנה הראשונה, העמוסה באנשים, הוא פתח את הדלתות וצעק “לבני ברק!”

בדיוק כפי שחשב, כל הממתינים נהרו אל האוטובוס פנימה, שילמו לו ביד רחבה, ועזרא רווה נחת. כך עשה בכל התחנות הבאות, כאשר מה שהמריץ אותו זו התמונה של האחראי המופתע מן הסכום שיביא לו הערב…

לאחר שסיים את יום העבודה, היה כמאמר הפתגם, ‘עייף אך מרוצה’. הנה, הוא מתגלה כעובד מסור שרווחי החברה בראש מעייניו. בחיוך מרוח מצד אל צד נכנס אל המשרד, ללא אומר שפך על השולחן את תכולת התיק. אלפי שקלים בכל סוגי השטרות והמטבעות נפלו אל השולחן.

“מה קרה?” חייך אליו האחראי, “הייתה איזו שמחה בדרום היום? איך הבאת סכום גדול כל כך?”

עזרא הרגיש שהגיע רגע השיא שלו. הוא סיפר לאחראי בגאווה בלתי מוסתרת על הקו הרווחי שעשה היום לבני ברק. לפתע שם לב לפניו המאדימות של האחראי שהרים עליו בשאגה: “עשית מה???”

כל הביטחון העצמי של עזרא נמוג כלא היה. “מה”, הצטדק, “בסך הכל עשיתי לכם יותר כסף”…

האחראי התחבט רגע האם לנסות להסביר לו מה בדיוק הבעיה, אבל כעסו הגדול גבר: “קח את הדברים שלך ואל תחזור מחר! אתה לא מבין שזה לא הקו שלך? לא התפקיד שלך? שאנשים שהיו צריכים להגיע לדרום לא הגיעו בגללך? שיש מי שממונה על הקו לבני ברק? שרק הפסדנו בגללך???”

לכל יהודי, כידוע, יש תפקיד ייחודי משלו בעולם הזה. תפקיד אותו מסוגל רק הוא, במקומו ובמצבו, למלא, ומאז בריאת העולם, לאורך כל הדורות עוד לא נולד מי שיכול למלא את מקומו ולהחליפו במילוי תפקידו.

מעט קשה לזכור את הקביעה הפשוטה והחשובה הזו, בעודנו נמצאים במסגרת הישיבה, יחד עם עוד עשרות ומאות חברים שלומדים אותו דבר ודומים בסדר היום בהתמודדויות ובשאיפות ואפילו מעט בפנים… קשה מאוד ליחיד להכיר בייחודיותו בתוך כל הקהל הגדול הזה.

אבל זהו הפשט הפשוט בקניין “המכיר את מקומו”, לא להיות כבולים לתכתיבי החברה, לא לנסות לחקות אף אחד, אלא להבין שהתפקיד והדרך שלך בעבודת ה’ ודרך הלימוד הפרטית שלך הוא בלעדי וייחודי אך ורק לך, וכל הסביבה והחברים כולם לא נועדו אלא למצב אותך במקומך שם עליך לזרוח.

חז”ל אומרים “אם רץ לבך החזירהו למקומו”, אם הלב שלך חושק להיראות כמוהו, להבין כמוהו, להבריק כמוהו, דע שיש לך מקום אישי ששמור עבורך בלבד. מקום שבנוי לפי הצרכים והיכולות, האופי והכישרונות, הנתונים והאפשרויות שניתנו אך ורק לך, ומדוע תוותר על חלקך ותנסה לשווא לחקות את חברך?

זכור! אין לך בחור שאין לו מקום, וכל אחד הוא בן יחיד ומיוחד שיש לו כאן תפקיד ייחודי ובלעדי. זה המחייב וזה המכוון.

לחם עבודה

ב”ה / הגיגים / שמיני עו

מכמה סיבות, כעת הוא הזמן לדבר קצת על אחד המושגים החשובים בחיינו ששמו: אוכל. קודם כל, משום שחג הפורים שעבר עלינו לטובה הותיר אחריו שובל של חטיפים ודברי מאכל מכל הסוגים והמינים, הזנים והסגנונות, והכל צריך להיכלות עד לזמן ביעור חמץ.

מעבר לזה, הן נכנסנו כעת אל תקופת ערבי פסחים, שהיא תקופה אשר מתקשרת באופן אוטומטי אל עניני מאכל. כאשר מחד עלינו לסחוב עגלות עמוסות דברי מאכל, קניות, מכירות, הזמנות, ‘קימחע’ס’ וכולי, מאידך, עלינו לנקות את הבית מכל פרור חמץ, וכפועל יוצא, נגזר על הבטן לקרקר ברעב עד ל’שולחן עורך’ בליל הסדר…

[אגב, בעלי הניסיון מזהירים את כל עורכי השמחות בתקופה הבעל”ט, להכפיל ולשלש את כמות המנות, משום שהציבור ככלל מורעב בעת הזו. אם משום שהרבנית לא מרשה לאכול חמץ בבית, אם משום שמרוב העמל והטורח בניקיונות, תיקונים וסחיבות, פשוט שוככים לאכול, ואם משני הסיבות גם יחד].

גם ליל הסדר עצמו, אליו אנו מתכוננים, מבוסס על פסח מצה ומרור, קליות ואגוזים, כרפס וחרוסת, שכולם משתייכים למשפחת האכילה.

אבל בעיקר הוא הנושא שלנו הפעם, משום שפרשת השבוע עוסקת בפרטי מאכלות האסורות והמותרות לנו. התורה מזהירה אותנו “…ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם”, דורשים חז”ל “וניטמטם בם”.  המאכלות האסורות מטמטמות את הלב. אוטמים וחוסמים אותו, עד שאי אפשר לחוש קירבה, השתוקקות געגוע והמיה. אולי בזה אפשר להבין איך ציבור כה גדול מישראל, פורק מעצמו עול תורה ומצוות ומתנתק מכל קשר עם הבורא ותורתו. ליבם פשוט אטום מרוב טרטימרי בשר חזיר ושאר נבלות וטריפות. המקום ירחם עליהם.

אבל בדיוק בשביל זה יש לנו את אחד המפעלים המפוארים עלי תבל, וועד הכשרות דעדתינו, שזכינו והיא מנפה עבורנו את המאכלות בשבעים ושבעה נפות הדוקות, ורק לאחרונה, בנסיבות משונות, קיבלנו גושפנקא גם מאלו אשר לא הודו תחילה…

אבל כאן נעסוק על קצה המזלג, באלו המאכלים המותרים והנקיים מחשש איסור, שדווקא בהם אנו נדרשים להתקדש. וזו סוגיה ערוכה ומהותית שעלינו ללומדה בשים לב.

פילוסוף אחד ראה פעם אדם אוכל מנת דג בתאווה גדולה. פנה אליו ושאל אותו: “האם אתה אוהב את הדג?”

האדם האוכל נשא את עיניו מבעד לשדרת העצמות המלוקקות ואמר: “בוודאי!” ולראיה, מצץ שוב את העצמות בליווי קולות עונג.

“אתה משקר!” פסק הפילוסוף, “את עצמך אתה אוהב. אם באמת היית אוהב את הדג, לא היית אוכל אותו…”

האדם, כמובן, מילא את פיו דג.

אבל אם נתבונן, השקר הזה עמוק עוד יותר. משום שגם אם לא ניתמם ונסכים שאותו אדם אכן אוהב דג כהבנתו הרדודה. מה יקרה לאהבת הדג, אם נביא לו מנה כזו לאחר ארוחה דשנה, כאשר כריסו מלאה עד להתפקע והרעב רוחקו ממנו כרחוק ימין משמאל? אזי, לא רק שלא יגלה גילויי אהבה לאותו דג בזמן הזה, אלא אף יביט עליו במיאוס וגועל. וכי אפשר לכנות אהבה כזו שתלויה במידת רעבונו בשם אהבה?

אגב, יש כאלו שהתגברו על ה’בעיה’ הזו של שביעה מוקדמת, כמו מסעדות מסוימות שמספקות לאורחים הענוגים, לאחר המנה הראשונה, גלולות מיוחדות שיגרמו להם להקיא את קיבתם, כך שיוכלו לאכול גם את המנה השנייה לרזון ולא לשובע. אבל זה רק מדגיש את הנקודה הזו שלא באמת אוהבים את האוכל, כי אם כן, איך יהין להקיא אותו?

ובכן האוכל, הוסכם אפוא, הוא תאווה ככל התאוות, ושקר ככל ענין גשמי. אבל בסופו של דבר מדובר בצורך הכרחי, ובכדי לחיות זקוק האדם למזון. סוג של דלק לגוף.

אלא שאם אכן כך, ניצבת השאלה ונזעקת: הרי הבורא הכל יכול, מסוגל היה לברוא את האדם בלא הצורך המעיק הזה של סיפוק מזון לגוף מידי כמה שעות. בשביל מה בכל זאת טבע הבורא סדר של רעב ושובע? מדוע לא נבראנו מושלמים כמו הדוממים או צבא השמים, שאינן זקוקים כלל למזון לצורך קיומם?

רק מלתאר את חיינו ללא המושג הזה ‘אוכל’, אפשר להבין עד כמה הדבר הזה מושרש, מוטבע ומעורה וממלא את ימי חיינו הימים והלילות. האוכל, מתברר, תופס מקום בחיינו יותר מכפי שנדמה לנו. למעשה אנו משועבדים אליו שלוש פעמים ביום, לא כולל ‘נשנושים’ בין לבין.

בדור האחרון עסקי האכילה והזלילה התפתחו והתמסדו לכדי תרבות של ממש. את התעשייה הזו ניתן לחוש ולראות לפי מודעות הרחוב והפרסומות, שרובן ככולן מודיעות בצבעים חיים על חנויות ודוכנים, מרכולים וצרכניות שמציעות דבר אחד: אוכל ועוד אוכל ועוד יותר אוכל.

בעצם, בכדי להבין עד כמה הוא מהווה מרכיב חשוב בסדר יומנו, די אם נביט על עצמינו אחר יום של צום – רפויים, חלושים, בלי כוח ובלי און, רק דמיון אחד מנקר וממלא את כל הראש: אוכל, בכל צורותיו וניחוחותיו.

אבל לא רק במובן הגשמי תופס האוכל תפקיד, חלקים נכבדים בתורתנו הקדושה מוקדשים לענייני האכילה. סדר שלם מששת סדרי המשנה, זרעים, מוקדש לענייני אוכלין; תורת הקורבנות; כיבוד השבת והחג; קרבנות; עירוב תבשילין ועוד אינספור סוגיות שנסובים על ענייני אוכלין ומשקין.

ובכן, למה בעצם?

אין מנוס אפוא מלהסיק, שגם באכילה טמונה עבודה. אפשר וצריך לעבוד את הבורא דרך האכילה. כלומר, האכילה אינה אמצעי גרידא להתקיים, אלא עבודה לכל דבר. על ידי האכילה אנו יכולים להתרומם ולהתגבה במעלות ה’, ומאידך אנו יכולים על ידה גם ליפול מטה חלילה.

ישנה מסעדה בסמוך לאחד מבתי החיים בפולין המתהדרת בשם המקורי: “והחי יתן אל ליבו”. והשם הזה רק מבטא את הדעה הרווחת בעולם, שהחיים ניתנו בכדי לנסות לגנוב במהלכו כמה שיותר רגעי הנאה, ואם אתה בר מזל עד כדי כך שאתה חי, בניגוד לאלו השוכבים ממש כאן מתחת למצבות, בא ותחטוף משהו טעים… מה שנותר הוא רק לחכות למסעדה שתקום תחת השם “אכול ושתה כי מחר נמות”.

הפה, כידוע, יש לו שני תפקידים: דיבור ואכילה. בין השניים, לכאורה, אין שום קשר. הדיבור מבדיל אותנו משאר הבהמות, הוא משמש אותנו לתקשר, להתפלל וללמוד, ואילו האכילה מהווה אמצעי לחיים ואפשרות להנאה מן האוכל.

אבל חז”ל אמרו שיש קשר: “עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו”. כאן מדובר באוכל כשר למהדרין, ובכל זאת, אם במעדנים חשקו – אין מקום גם לדברי תורה. האדם מוכרח לבחור או תורה או מעדנים.

הנה כי כן, האוכל ניתן לנו בשביל לאכלו, אבל לאכול בצורה כזו שתקדש ותרומם אותו. בשביל להתקיים ולעבוד את השם, לכבד בו את השבת ולסעוד באמצעותו את האורחים. אם יאכל לשם אכילה, הרי שפספס את הנקודה.

כמו אותו חסיד של רבי אהרן הגדול מקרלין, שראה את רבו אוכל תפוח, והרהור חלף בו, נו, אולי באמת אין הבדל כה גדול בינינו. הן גם הרבי, כמוני, אוכל תפוח… ומשהרגיש הרבי נענה ואמר לו, בעוד אתה רואה תפוח וחפץ לאכלו ולכן אתה מברך, אני רואה את התפוח, ומתעורר בי רצון להודות לבורא ולברכו על כל הטוב והיופי הזה, ובכדי לברך, מה לעשות, צריך לאכול, זה כל ההבדל בינינו…

היינו, דרך האכילה אנו מבטאים את הודאתנו אל בורא כל העולמים שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו אילנות ופירות ואוכלין להנות בהן בני האדם.

ובסופו של דבר, כל העולם הזה הלא משול לסעודה גדולה, כדברי הגמרא בעירובין, ‘בי הילולא’, ממנה עלינו לחטוף ולאכול, למהר ולשתות כל עוד יש בידינו יכולת.

בתיאבון!

“אתה משקר!” פסק הפילוסוף, “את עצמך אתה אוהב. אם באמת היית אוהב את הדג, לא היית אוכל אותו…”

סוד אסוף

עם דמדומי יום הפורים הקדוש, בזמן איבוד ההבחנה בין ארור המן לברוך מרדכי, ניתן לראות ביופיו של עם ישראל.

כבר אמרו חז”ל “נכנס יין יצא סוד”, ואכן, עם ישראל השתויים שופכים את סודותיהם הכמוסים בראש חוצות, אבל אם כולם עסוקים בלהוציא את הסודות, מי יהיה שם בשביל לאסוף אותם?

ובכן, בבית הכנסת היה זה, בעת נעילת שער טרם פנה היום, אפוף אדי יין ומוקף אור של פורים. התזמורת רעמה בשמחתה, והמבושמים הסתובבו, רקדו והתבודדו, שוררו ובכו.

אדם ניכר בכוסו, וניתן לראות על האנשים מה באמת מעסיק אותם, מה מטריד את מנוחתם ומה מניע את חייהם, מה בוער בהם ומה מקומם אותם.

חלק ישבו וצחקו בקול, דיברו, הוללו או השתוללו. אבל החלק האחר חשף טפח מנפשם ונשמתם המבעבעת מאהבה יוקדת אל קל חי. האחד בירך את משנהו בכל ליבו ונפשו, ואחר חזר על אותו פסוק בתהילים זה הפעם האלפיים ונדמה שבכל פעם הוא מגלה אותו מחדש. מישהו רקד עד כלות נפשו ואחר התנועע בפינה ומלמל תפילות בגניחות קורעות לב.

ואחד ניגש אלי, ומסר בידי פנינה יקרה בשם הגאון רבי יעקב מאי שכטר שליט”א, יקרה מכדי שתלך לאיבוד. הרי היא:

“ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך”, הוא אומר ועיניו בוערות. “אסתר הרי היא מרמזת הסתרה. ובכן, במצב שהוא ‘תוסף הסתר’, שההסתר מעמיק והחושך מכסה, מה עושים? “ותדבר לפני המלך!!” מדברים ושופכים שיח ולב לפני מלך מלכי המלכים – – – “

כי הרי הסתרה היא מחיצה, כלומר, הבורא לא התרחק מאתנו, אלא הוא עומד ממש כאן, מאחורי המחיצה, להאמין שהוא עומד כאן, לפנות אליו ולדבר אליו, כי אז נזכה וינתן לנו נפשנו בשאלתינו ועמנו בבקשתינו…

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

על שמחה ופרישות בעבודת השם

דרוש בדחיפות: אהבת השם

ב”ה / משפטים עו

שני איומים מרכזיים מעיבים על חיינו הרוחניים בתקופה זו: גזירת הגיוס וגזירת פגעי הטכנולוגיה. אל האיומים הללו נלווים מן הצדדים והחרכים עוד אי אלו ‘איומונים’ מגוונים, שמחייבים אותנו לדריכות בכל עת ושעה על מנת להגן על קיומנו, כמו למשל העיתונים ה’חרדיים’, החינוך המתקלקל, התרבות המערבית הפושה בנו ועוד כהנה וכהנה.

ייתכן בעצם שהם כבר יצאו מגדר איומים והפכו להיות מלחמות של ממש. החללים שהמלחמות הללו מפילים בנו – יוכיחו על כך כעדים מדממים.

אבדות נוראות בנפש היו לנו לאחרונה. לא סוד הוא, שנשמות חצובות מתוך מקור הקדושה והיראה אצלנו וממחננו, עזבו והלכו לחצוב בורות מלאי נחשים ועקרבים. הלב בוכה, הדעת מסרבת להאמין, העיניים דומעות והשפתיים ממלמלות תפילה ובקשה שיחזרו כולם אל מקור האמת האחת, וישובו מהרה אל צור מחצבתם אמן.

אבל ידוע לכולנו שהמצב הוא קשה מנשוא. חשכת הגלות מעמיקה כל כך ככל שאנו מתקרבים אל הגאולה. כעת שוררת אפלה מוחלטת. חושך מומש. פחד ואימה.

הדור שילדינו, וגם אנו, גדלים בתוכו – הינו רווי סכנות רוחניות במידות ועוצמות שלא היו מאז בריאת העולם. כל כך בקלות יכול כל אחד, בכל מקום ובכל זמן, להגיע אל כל המחוזות הנוראים שלא שיערום איש – בן דור אחד קודם. ברור אפוא, כי אנו זקוקים לניסים גלויים בכדי שאנו ובנינו ובני בנינו יוותרו יראים ושלמים ושומרי תורה ראויים, נאמנים להשם ולתורתו.

הצד השווה של כל האיומים שסוגרים עלינו מכל הכיוונים והחזיתות הוא, שבכדי שהאיום ימומש, הוא נדרש לשני מרכיבים יסודיים: א. תהליך ההתקררות של ציבור החרדים, ב. גרורות השטן שמשתחלים אל מעמקי מחננו ומנסות להרוס בה כל חלקה טובה. למשל גזירת הגיוס, יש את הממשלה הארורה שמאז ומעולם פועלת ועושה בכדי להצעיד את תכניתה המפורטת לגבי גיוס וחילון החרדים ומשקיעה אין סוף משאבים לצורך הצלחת המשימה הלאומית הזו, אבל כל הצלחתה תלויה אך ורק במידת שינת החושים של החרדים. היינו, התקררות.

שני הדברים הללו, כאשר הם פועלים יחדיו, הסכנה מקבלת צורה חיה ומוחשית עד אימה. משום שההתקררות עצמה היא זו שנותנת לגרורות הללו הסכמה שקטה להשתחל אל מעמקי המחנה, ואילו גרורות השטן עצמן הם אלו שאחראיים על ההתקררות שנותנת להם להתקדם עוד ועוד. מעגל שמתגלגל הישר לגיהינום.

אלו עובדות ידועות לכל חי שנותן אל ליבו ורואה את המצב הנתון. ומשכך, כל חסידות וקהילה או עיר שחוששת ואחראית על המשכה הרוחני, מפתחת מנגנון שמירה משלה, איך להישמר ולהיזהר קודם כל מן ההתקררות. הוי אומר, מסכנת פגעי הטכנולוגיה. מפעלים כבירים, תקנונים קפדניים ומשמרות אדירים קמו ונפעלו במטרה אחת: למען יישמרו ויזהרו שלא יפול אף אחד ברשת נוראה זו.

ברגע שיש לנו עסק עם ציבור שעדיין לא התקרר, והגחלת היהודית עודה משולהבת בתוך ליבם, אין סיכוי לשום גייס ולשום יעד שיציב מי שלא יהיה – לנגוע בו כחוט השערה.

ברוך ומבורך יהיה כל מי שעוסק בתחום המוכרח הזה.

אלא מה, על אף שאין לשער ואין לתאר את גודל המעלה של ביצור החומות באמצעים שמונעים לחלוטין את האפשרות והגישה לאחד מן הפגעים, מכל מקום, להגבלות טכניות כמו אלו עלולות להיות גם חיסרון.

ניתן לדמיין את הציבור שלנו מסוגר בתוך חומה מבוצרת היטב. כל אחד מן המצויים בין החומות יודע ומאמין כי אלו החומות שומרות עליו מפני חיות רעות ופגעים רעים שרובצים לפתח ומשחרים לטרף. ומאושר יהיה עם כל תוספת ביצור, וכל שמירה נוספת, שמעבה את הגדר ומרחיקה ממנו את הסכנות.

אבל מה יהיה אם וכאשר החומות הללו ינטלו? מה יקרה לו ימצא את עצמו האדם הירא ביום מן הימים מול חיית טרף חשופת שיניים מחודדות?

הרי אין לנו מושג מה יפגוש אותנו ומה ימצא את בנינו במהלך חייהם, אין לנו יכולת לנבא מה יזמנו עבורנו החיים בימים הבאים. אין סוף אפשרויות יש, ולדאבוננו גם סיכויים, שאנו או בנינו ניתקל אי פעם בניסיון שהחומות אין בכוחן למנוע. ומה יעשה הנער ולא יחטא אם יזדמן לפניו לפתע פתח פתוח אל מעבר לחומה? איך יידע להתמודד עם הסכנות האורבות בחוץ?

מספרים על מרנא הגר”א, שקרא פעם להמגיד מדובנא וביקש הימנו שיעוררו לתשובה בדברי כיבושין. התפלא המגיד והציע את תמיהתו בפני הגאון: ראשית, הן כבודו שקוע במהלך כל היממה בתורה ועבודה ואינו מבזבז רגע אחד לריק, וכי להתעוררות לתשובה הוא זקוק? וכי יש בכלל מקום לדברי כיבושין? אבל גם אם כן, המשיך המגיד, וכי אני הקטן הוא האיש הראוי והנכון לפצות פה מול גאון וגדול וענק הדור?

ובכל זאת, ענהו הגר”א, כל יהודי זקוק לדברי התעוררות. ובהיות והנך המגיד האמון לעורר את הקהל, עורר נא והוכח גם אותי.

באין ברירה נשא המגיד מדובנא את דבריו וכה אמר: הלא כבודו יושב בכבשונו של עולם, מסוגר בחדרו ומיוחד בדירתו, אינו יוצא ואינו נצרך לבוא בין אנשים, וכי חכמה גדולה היא זו לגדול ולהצליח לגבור על היצר? נראה נא את הרב יוצא מהסגרו, ניצב מול ניסיונות, בשטף החיים האמתיים, ואז ייבחן צדקותו, או אז גבורה ייחשב לו…

נענה הגאון ואמר לו בנחרצות: וכי חכמות אני מחפש? גבורות? הלא כדאי אני לשבת סגור ומסוגר כל ימי חיי ובלבד שלא אחטא ולו פעם אחת ואצער חלילה וחס ושלום את אבי שבשמים!

זהו מבטו הטהור והמזוקק של מלאך ה’ צבא-ות. יהודי שאת כל חייו הקריב על מזבח יראת ה’. לא הותיר לעצמו מאום וחי באמת ובתמים – כולו קודש לה’ קונו.

אבל אנו, בעוונותינו, יש לנו הרבה דרך עד שנגיע לשם. עודנו מסתובבים, נתקלים בניסיונות, פוגעים בקשיים במהלך החיים, ועלינו לאסוף כלים, לצבור כוחות שיעזרו לנו ביום סגריר, להתמודד באמת ולעמוד בגבורה מול כל ניסיון.

הדברים נכונים ואף מוכחים בחינוך הבנים: אי אפשר רק למנוע מהילד לקפוץ לכביש, משום שביום מן הימים כשהאבא לא יהיה באזור שום דבר לא יעצור אותו מלקפוץ אל הרכבים הסואנים. מוכרחים אפוא גם לתת לו את הכלים להבין שגם אם מאוד מתחשק לו לראות את הקופסאות הצבעוניות הללו המתגלגלות על הכביש מקרוב, הוא רק יפסיד מזה.

ילד שיגדל מתוך ידיעה בהירה שמי שחי חיי תורה ועובד את ה’ באמת הוא המאושר והשמח, המעונג והשלם מכל האנשים עלי תבל, כאשר ידע שעבודת ה’ זה, במחילה על הביטוי, ‘כיף חיים’ כפשוטו, הרי שלא יקום ולא יהיה שום אדם ומוצר, פיתוי ונצנוץ שיגרום לו לוותר על החיים הנפלאים הללו! הוא לא יהא זקוק לכל כך הרבה ביצורים וחומות אלא הוא עצמו לא ירצה בעד כל הון לוותר על העונג הנשגב שהוא מנת חלקו!

כי ניתן לגרום לילדנו להיות חרדים שומרי תורה ומצוות על ידי הטפה אינסופית על להבות הגיהינום ונוראות העונשים, על איומי הקהילה להשליך אותו מקרבו ופחד דיני שמיים המבעיתים, אבל אז לא תהיה לכך השפעה אמתית אלא מלאכותית. הנער עלול באיזשהו שלב, בנסיבות שונות, להתייאש ולהתנתק לחלוטין. וגם אם כן יישאר, הרי כל חייו יחשיב את מצוות התורה ועבדות ה’ כנטל וכקושי שאין לנו מנוס מלקימו בכדי להיפטר מעונשי ה’ ודינו הנורא.

אבל נער שזכה לספוג את ההכרה הברורה, כי האדם המאושר עלי תבל הוא זה שזכה לעבוד את ה’, שאין שום מקום ושום דבר בעולם שיוכל לספק מיליגרם אחד של אושר, סיפוק והנאה ממה שקיום רצון הבורא מעניק לנפש, האם יש משהו בכל הגלקסיות כולן שיוכל להסיטו מן הדרך המאושרת שלו?

בידינו להעניק לילדנו את החיסון הבריא והיעיל והטוב ביותר נגד כל השפעה רעה, על ידי דוגמא אישית של הנאה מקיום המצוות, על ידי שמחה כנה ושלמה בכל מה שנוגע לדברים שבקדושה, על ידי הדגמה חייה של שאיבת אושר וחיים מכל מעשה של עבודת ה’. היש לך חֵך מתוק מזה?!

המשנה בסוכה אומרת על שמחת בית השואבה שהתקיימה בזמן שבית המקדש היה קיים, ש”מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”. שואלים כולם, וכי נכון לומר שלא ראה שמחה כלל? והרי כל אחד הלא ראה אי פעם שמחה, אולי לא שמחה גדולה כזו כמו שמחת בית השואבה, אבל שמחה כלשהי וכי יש מי שלא ראה?

אלא מאי: מי שראה שמחת בית השואבה בבית המקדש גילה שכל מה שידע על שמחה עד כה, בטל ומבוטל באלף ביטולים לעומת השמחה העצומה והבלתי משוערת שהשתררה בבית המקדש! וכי יש משהו שיכול להתקרא בשם ‘שמחה’ לעומת שמחה אמתית, פנימית, יוקדת, מרטיטה, נוראה, מלהיבה, קדושה וסוחפת שכזו? אין במציאות שמחה שכזו! זו ההכרה שהגיע אליה מי שראה את שמחת בית השואבה בבית המקדש.

כאשר יבין האדם, וכאשר יתחנך הנער, וכאשר יפנים עבד ה’, שבשום מקום ובשום אופן לא ייתכן אושר אלא בין כותלי בית המדרש ובעשיית מצוות ה’, אזי כל האיומים והפיתויים יתבטלו בפניו כעפרא דארעא, כעשן ברוח וכשלג שלא ירד…

ישנם שני פסוקים נוראים במלאכי, שצריכים להרעיד את נימי לבבו של כל בן תורה: “חזקו עלי דבריכם אמר ה’ ואמרתם מה נדברנו עליך”. אומר הקב”ה ביטוי נורא שאילולי כתוב הוא אי אפשר לאומרו. “דבריכם חזקים וקשים עלי” ואם תשאלו מה הבעיה בנו? מה בדיוק התביעה עלינו? ממשיך הכתוב: “אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה’ צבא-ות”.

נורא נוראות! הבורא, כביכול אומר לבניו, דבריכם קשים עלי, מדוע? כי הנכם סבורים שלשמור את משמרתי הוא דבר קשה, והנכם הולכים חמוצי פנים בגלל ובעטיים של הציוויים שציוויתי אתכם.

והרי לא זו הייתה מטרת הבריאה! הלא הבורא שהוא עצם הטוב ותמציתו ביקש להטיב. זו כל מטרתו בזה ששלח אותנו אל העולם המגושם הזה, וציווה עלינו את מצוותיו. מסיבה אחת ויחידה: להטיב עמנו! ואיך בפועל אנו מקבלים את מצוותיו אלו? כקושי? בקדרות? בתחושה שלא נותנים לנו ליהנות? הן לא זו כוונת הבריאה! ואין לך דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את בנו סובל בקיום ציוויו על אף שבכל עצם מצוותיו ביקש רק להטיב עמו!

והנה עובדה קצרה לסיום שתגדיר במעט כמה חשובה ההנאה שבעבודת ה’:

ידוע שמרן החתם סופר זי”ע היה נוהג להתענות הרבה ולסגף את גופו באופן קבוע. הוא היה מונע מעצמו כל הנאה מתאווה גשמית. הוא ממש אם אפשר לומר – ‘התעלל’ בגופו הקדוש; אכל רק מאכלים שאינם ערבים ורק כשלא היה רעב, לא שתה לצמאו ולא ישן לתענוגו, בקיצור, לגלג על כל מה שהעולם החומרי מציג לראווה.

בנו הקדוש מרן הכתב סופר זי”ע, ביקש להתחקות אחר אביו הגדול והחל אף הוא לצעוד בדרכות והחל להתענות ולענות את גופו. מובן שלא פשוט היה לחיות בצורה כזו ולהמשיך בסדר יום רגיל. הלך אפוא להיוועץ באביו. מרן החת”ס אמר לו כך: אם הנך נהנה ממניעת התענוגים ומרגיש סיפוק ושמחה מזה – מותר לך להמשיך בדרך זו. אבל אם אינך נהנה, והדבר הזה אינו אלא נטל עבורך, אזי אין לך שום היתר לענות את עצמך! העולם לא נברא בכדי לסבול בו, ואין לך שום סיבה והוראת היתר לחפש סבל…

כלומר, מרן החתם סופר זי”ע, הגיע לדרגה של הנאה מביטול החומריות שלו. שמחה מדריכה על פיתויי העולם הזה. סיפוק מלגלוג על כל תאווה גשמית. הוא, שזו הייתה הנאתו בעבודת ה’, הותר לו לנהוג כן, אבל כל מי שעדיין לא עומד שם, מוכרח למצוא את ההנאה והשמחה שלו בעשיית רצון אבינו מלכנו, האוהב והמטיב, הטוב וסלח.

מי יתן ונזכה, הלוואי, להבין מעט ולהפנים ולהקנות הלאה לדורות הבאים, כי האושר האמתי והיחידי הוא לעבוד את ה’ וליראה אותו ולעשות את רצונו, לחיות מתוך הנאה ושמחה ואושר רצוף, על כך שנבחרנו מכל העמים ומכל הלשונות, מכל הציבורים ומכל העדות, להיות עם ה’, ששבעים ומתענגים מטובו כל הימים. אמן כה יאמר ה’.

First published in HaEda newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

א באנדע גנבים

ב”ה / הגיגים / תרומה עו

א באנדע גנבים!

היה זה בעיצומה של אחת המערכות הקשות נגד חפירות קברים במקום כלשהו. קבוצה של יראי ה’ וחושבי שמו ירדו אל מקום החילול וללא מורא נכנסו אל המתחם המגודר והשתטחו מלא קומתם על המצבות הדוממות, לעצור בגופם את הבולדוזרים המגושמים העומדים הכן לזרוע הרס וחורבן.

מדובר היה בפרויקט עתיר כספים, והמשטרה הציונית הוזמנה למקום בכוחות מתוגברים. השוטרים נכנסו עם נשקים שלופים וציפו לראות את המפגינים נסים על נפשם כל עוד רוחם בם. אך הם נותרו שכובים על הקברים ואפילו לא חוננו אותם במבט. המוחים זעקו מקירות ליבם את הקריאה הנוראה ששוכני העפר אינם יכולים להשמיע: “קברי אבותינו אינם הפקר! גיוואלד!!”

השוטרים ניגשו להדוף את המוחים בכח הזרוע. אבל האברכים כאילו הפכו חלק מהמצבה. אף אחד לא ההין לוותר על הקבר ‘שלו’ לטובת קודחי הדחפורים האימתניים בשום מחיר שהוא.

בזעמם כי רב החלו השוטרים להלום במפגינים במגלביהם ופרגוליהם כיד השטן הטובה עליהם. כל מכה כזו מותירה את רישומה ניכר, והכאב, אוי הכאב… מצמית. אבל המפגינים – בשלהם. שום מכה ושום כאב לא יגרום להם לוותר על מנוחת אבותינו.

אחד השוטרים, כנראה עבר עליו יום קשה, הפליא באחד המפגינים מכות נאמנות בחמת רציחה. הוא כנראה שכח שהדבר שסופג את זעמו הוא אדם ולא שק חבטות דומם.

“ידידי”, פנה אליו המפגין בין מכה הגונה לאנקה נוראה, “אל תדאג… גם על הקבר שלך אהיה מוכן לשמור שלא יחולל חלילה, גם אם אחטוף מכות נוראות מאלה…”

השוטר הפסיק באחת. הוא שמט את המגלב ודמם. רגעים אחדים חלפו עד שירד אל משמעות הדברים. הנה, שוכב כאן אדם שמוכן לסבול את כל המכות שבעולם, לא בשבילו ולא בשביל משפחתו, אלא בשביל כבוד המת!

עיניו של השוטר הצטעפו דמעות חמות. הוא חמק משם באלם.

במוצאי שבת האחרון, במסגרת המנהג לספר סיפורי צדיקים בבית הכנסת בו סעדתי את סעודת מלווה מלכה, עלתה דמותו של יו”ר הנהלת העדה החרדית ה’בלתי נשכח’ כפי שהוגדר ב”דורות”, רבי גרשון שטמר זצ”ל, שבשבת היה היארצייט התשיעי שלו.

ואז, ללא התרעה מוקדמת, קרה דבר מדהים: לאחר שאחד החברים סיפר עליו סיפור, נענה השני והוסיף סיפור נוסף. השלישי החרה אחריהם ועוד בתוך דבריו קם הרביעי וסיפר גם הוא סיפור מיוחד על הדמות המיוחדת. החמישי כבר לא יכול היה לחכות לתורו אז הוא סיפר את סיפורו לשישי שהחזיר לו תכף בסיפור משלו. ובקיצור, במשך שעה ארוכה ישבנו והקשבנו וסיפרנו, אספנו ונדהמנו מכמויות העובדות המפליאות שיש על הדמות הבלתי נשכחת הזו – – –

עד שהגיע זמן קריאת ‘איש חסיד היה’…

צד אחד שווה היה לכל הסיפורים: הם עסקו ברוחב ליבו הגדול, במעשי החסד הכבירים שעשה ופועליו הטובים שפעל בכל מקום שהיתה לו השפעה.

דמותו של רבי גרשון הוארה באור חדש: לצד עמדתו האיתנה על המשמר, ובמקביל לעוז רוחו ותבערת קנאותו, היה רבי גרשון רך לבב וטוב פנים לכל אדם באשר הוא אדם.

אדרבה, כל קנאותו לא באה אלא מאהבת ישראל טהורה שיקדה בכל אבר מרמ”ח אבריו. הוא הקדיש את עצמו וכל כולו למען הזולת, למען האחר, למען טובת עם ישראל בגשמיות כמו ברוחניות.

בלתי אפשרי היה שלא לדמות את הדברים למאות ואלפי סיפורים דומים שמתגוללים על רביה”ק בעל ה”ויואל משה” מסאטמאר זי”ע. אין ספור סיפורים ועובדות שמעידים על דבר גדלותו העצומה וגאונותו הנדירה במידת החסד. טוב היה ומטיב לכל, גם למי שלא זכה לצעוד בדרכו ואפילו למי שלחם בו.

גם את כל תלמידיו חינך בדרך הזו של נתינה ללא תנאי. ובאמת, חסידיו הם אלו המחזיקים בכתר החסד וגולת הצדקות בימינו. צאו וראו את ממדי החסד וכמויות הצדקות שנשפכות ברחבי וויליאמסבורג.

כל אלו, בצד עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת על משמר היהדות, מלחמותיו וספריו התקיפים והנחרצים, למען לא יניעו ולא יזיזו אותו כקוצו של יו”ד.

הדברים נכונים ומדויקים גם על רבי עמרם בלוי זצ”ל, כביר החסד, צחור הלב וטהור המידות. ובעצם, על כל מורי ומאורי דרכינו זצ”ל ושיבלח”ט אלו החיים עמנו, הם היו ועודם מבהילים בטוב ליבם ואגדיים במפעלי החסד שהקימו בעשר אצבעות שמחוברות ללב מלא וגדוש באהבת ישראל.

מסתבר ששתי המידות הללו שלובים זה בזה: אהבת ישראל ועמידה על המשמר. כלומר, אהבת ישראל, היא זו שמובילה לקנאות האמתית על הדרך המסורה לנו מדור דור.

זהו מיזוג שמאוד מאוד קשה לזייף. אי אפשר להיות אוהב ישראל ולראות את אותו ישראל עומד לירש חלילה גיהינום ולא למנוע אותו מזה בכוח למען טובתו! מי שאינו עושה זאת, לא באמת פועל מתוך אהבת ישראל אלא להיפך.

ובכל זאת, כאשר מדברים על מושג כמו אהבת ישראל, ישנה תחושה עמומה כאילו זהו דבר שאינו קשור אלינו, כאילו חלילה המושג הזה שייך לחוגים ‘מזרוחניקים’ כלשהם. בעוד האמת היא הפוכה בתכלית.

מרן ה”חזון איש”, שזיהה היטב את סכנות המדינה הציונית התבטא פעם ואמר כי אנשי השלטון הם “א באנדע גנבים”. חבורת גזלנים שאין כוחם אלא בלקיחת כספים ורכוש השייכים לבני אדם ולנכס אותם לעצמם, ולשלוט על אותם בני אדם באמצעות הכוח שהם עצמם נתנו להם.

ובכן, אולי כוונתו הייתה גם לזה. הם גנבו לנו מושגים ששייכים אלינו וניכסו אותם לעצמם, לא רק בגשמיות אלא גם, ואולי בעיקר, ברוחניות. רק אחד מהם הוא המושג הקדוש הזה שנקרא אהבת ישראל. וכי איך שייך לקרוא לאותם שמכשילים ומפילים, מסיתים ומנשלים את זולותיהם מכל העולמות, איך ניתן לחשוב שיש להם קשר לאהבת ישראל?

קל מאוד להיות אוהב ישראל מרחוק. לשבת על סיר הבשר ולהפריח סיסמאות נבובות. “אחים”, “עם ישראל חי” וכולי וגומר. אבל ברגע ש’אח’ אחד יגע לו בצלחת; יגנוב לו את החניה או יפריע לו לישון לרגע, אז, כאשר יפרוץ בצרור הקללות והגידופים, נראה כמה אהבת ישראל באמת יש לו…

במבחן הזה עומדים רק אלו שסובלים מן ה’אחים’ הללו, ובכל זאת, לא מפסיקים לדאוג להם ולפעול לטובתם ולרווחתם, ומונעים מהם בגופם מלאכי חבלה.

אשרינו!

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com