ספר לשם שבו ואחלמה בענין ייחוס ‘קדושה’ חוץ למקומו
הנה הצילומים מתוך הספר הלז:
טל חרמון Tal Chermon
מעלת טל – דוקא בארץ ישראל
אמרו חכמינו על מנחת העומר – מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים.
והנה דרשו חכמים על הפסוק יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי שהמטר עיתים טוב ועיתים רע מלשון עריפה, מה שאין כן טל שלעולם טוב. וקשה מהי הנפת העומר לעצור טללים רעים.
ומלבד מה שעצם הדרשה שרק בגשם שייך עריפה קשה שהרי נא’ בסוף וזאת הברכה “וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל” ומצאנו מפורש לשון עריפה על טל?
והנה הפעם הראשונה שמצאנו בתורה את עניין הטל הוא בברכת יצחק ליעקב שאמר לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ויש לשים לב להבדל בין הברכה ליעקב לברכה לעשיו שאמר לו יצחק משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, שליעקב הברכה היא שאלהים יתן לו מטל השמים ולעשיו אמר בדרך סתם שיהיה מושבו מטל השמים.
ומכאן נבאר את חילוק דרשות חז”ל, שבאמת בחו”ל הטל אינו משתנה והוא קבוע ומה שאמר משה תזל כטל אמרתי היה בחו”ל וכן גם מגוריו של עשיו בהר שעיר, מה שאין כן בארץ ישראל זה משתנה מטובה לרעה ואדרבה זוהי הברכה שזה בידי ה’ ולכן אמר משה לישראל בארץ ישראל “אף שמיו יערפו טל” שזה לכאו’ לשון קשה ופירש רש”י כעין ברכתו של יצחק, ונראה לי שדוקא בעניין הזה של ויתן לך אלהים” ושייך שם גם עריפה שזה קשה.
וזה העניין שבבבל אמרו ג’ מפתחות בידי ה’ חיה תחיה וגשמים, במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה, שזה העניין של הטל שאינו על עצם השפע שמגיע מהגשם אלא על השמירה המיוחדת שלו משמים שלא יפסד, וכמו שנבאר.
וזה העניין שבבבלי אמרו בגשמים וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר שאינם נעצרים ואילו בירושלמי מפורש שבקיץ אומרים מוריד הטל, וכן לגבי שאלה שבבבלי יש רק שאילת גשמים ואילו בקיץ לא מבקשים טל ולכן אמרו שאין להתפלל תפילה קצרה בחורף כי צריך להוסיף שאילת גשמים וזה יכול לבלבל. מה שאין כן בירושלמי שצריך לשאול טל בקיץ ולכן אמרו שהנוסח בחורף הוא ברך שנתנו גשמי ברכה ובקיץ הנוסח ברך שנתנו טללי ברכה.
ועניין השמירה של הטל הוא שזמן הקציר בארץ ישראל נמשך שבע שבועות מפסח ועד עצרת ובזמן הזה שהוא גמר בישול התבואה החיטים והשעורים צריכות עדיין לחות כדי להשלים גידול הגרעינים ואם חסרה הלחות הזו אז נקרא שיש “שידפון” וזה נגרם בד”כ ע”י רוח קדים כמו אצל פרעה שדופות קדים, וצריך שמירה מיוחדת לעצור רוחות רעות, ומלבד העניין הזה גם ללא הרוחות הרעות מזג האויר החם שיש בתקופה זו ונדרש לשם ייבוש התבואה יכול לעצור את התפתחותה המלאה בגלל חוסר לחות וגשם או שפיכת מים מזיקים לתבואה שיכולה להתעפש ולהגיע לידי ירקון והצורה הטובה ביותר זה ע”י טללים טובים במינון נכון ומדויק לשמור על לחות התבואה בלי לגרום לירקון וזה מיוחד בדוקא לארץ ישראל כמו שנא’ “שבועות חוקות קציר ישמור לנו” ובאיוב נא’ – “וטל ילין בקצירי” ומצאנו בעוד מקומות במקרא שהטל שייך בדוקא לעניין הקציר וכמו שנא’ כחום צח עלי אור כעב טל בחום קציר
נוסיף את מה שאמרו במשנה כלים – ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומהי קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות, ומובן מאוד לפי זה העניין שברכת שמים מיוחדת יש בארץ ישראל ששיך בה שינוי לטוב ולרע לפי השגחה מיוחדת ואולי זה גם העניין של הדין המיוחד להביא שעורים וחיטים וביכורים דוקא ממקומות משובחים ביותר ששם ניכרת ברכת ה’ המיוחדת בארץ
תוספת חשובה מענין גדעון שביקש סימן להשגחת ה’ על עמו בעניין הטל שבכל מקום לא יהיה ורק על הגיזה יהיה ואח”כ הפוך ובזה נתגלה שבא”י יש השגחה מיוחדת גם על הטל כמו המטר, וזה הפירוש תמיד עיני ה’ אלהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה גם בחורף בגשמים וגם בקיץ בטל.
וכמבואר בכתובים שעניין מדין ועמלק בזמן גדעון היה ש”לא השאירו מחיה בישראל, והיה אם זרע ישראל ובאו מדין ועמלק וחנו עליו וגו’ דהיינו שאפי’ שהיה ברכת הגשמים עדיין לא היה פרנסה כי הגיעו נזקים לגידולים, וזה העניין שנגלה המלאך תוך כדי שגדעון חובט חיטים בגת להניס ממדין, והאות להשגחה היה בעניין הטל כמו שביארנו שהוא שייך למפתח של פרנסה וכמו שאמרו בגמ’ דמזוני לא בזכות תליא אלא במזלא תליא אבל בא”י זה מעל למזל ושייך שינוי בזה. ולכן בזכות מנחת העומר נצח גדעון, כנא’ שם חלמתי והנה צליל שעורים מתהפך במחנה מדין ואמרו חז”ל -זה מנחת העומר.
מסקנא הלכתית בשולי המאמר – ראוי בארץ ישראל להזכיר טל בברכת השנים או ברך שנתנו טללי ברכה כנוסח הירושלמי או ותן טל לברכה על פני האדמה.
בענין דברי הזוהר הקדוש – מאן פני האדון יהו”ה, דא רבי שמעון בר יוחאי
Reprinted with permission.
יסודי היהדות: פחד מוגזם מקרבת אלהים מחשש מיתה אינה מעידה על אהבת השם
עשיו – זהירות מופלגת שנובעת מריחוק
זהירות או זלזול? • אהבה כוללת מסירות נפש • למה עשו הפך להיות השונא הגדול של ישראל? • עלינו ללמוד מדרכו של יעקב ולהיזהר מללכת בדרכי עשו • פרשת תולדות
פנחס שלמה בריז – יום חמישי, ל’ חשון ה’תש”פ
ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו
תהילים
חז”ל דרשו פסוק זה על עשיו: אל תקרי בברכה אלא בבכורה, נשאלת השאלה – ויאהב קללה? וכי יש אדם שאוהב קללה? ומדוע כתוב ולא חפץ בברכה הרי מאוד מאוד נצטער אותו רשע על הברכה?
והנה דרשו חז”ל בגנותו של עשיו דברים מפליגים ותלו בו חטאים איומים וגרועים, שלש עבירות החמורות ועוד כהנה וכהנה, ואילו התורה מדגישה רק חטא אחד, שנראה מבחינה הלכתית כי אפילו חטא קל אינו.
כשיעקב ביקש מעשיו למכור את בכורתו אמר – הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה…. ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה, זהו! לפי התורה זה חטאו הבסיסי והמהותי של עשיו!
יש תמיהה גדולה בפסוק, מה הפירוש הנה אנוכי הולך למות? ככה מדבר ילד בן י”ג? צעיר ונמרץ?
חז”ל עמדו על הבעיה הזו וביארו: למות, על הבכורה כיוון שעבודת הקרבנות בבכורות ויש בה כל כך הרבה איסורים שחייב מיתה כגון טומאה שתוי יין ופרוע ראש ועוד, ואם כן אמר עשיו מדוע אני צריך להיכנס לכל העניין הזה. על זה אמרה התורה ויבז את הבכורה.
יש כאן הבנה חדשה בגדרי בוז, האם חשש מוות שגורם לא לרצות זה נקרא בוז?
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו!
שיר השירים
הגישה שאומרת אני מעדיף לא להיות קרוב לה’ כדי לא להסתכן מעידה על חוסר אהבה.
כזרעו של אברהם ויצחק, עשיו באופן טבעי חלק מהקשר והברית עם ה’ אבל הוא לא אוהב אותו ומכיוון שכך זה גורם לו לשנוא אותו. כמו מישהו שלא אוהב את אשתו ומקבל רק את הצד הרע בנישואין, הוא שונה ובוזה הוא כלל אינו מבין למה צריך את כל זה.
זה הביזוי, בשביל האהבה האדם מוסר את עצמו גם למיתה, כל יהודי אומר כל יום להודות לך וליחדך באהבה, ואז הוא קורא שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ומכוון למסור את עצמו בארבע מיתות בית דין, וכל כך למה? כי הוא אוהב את ה’ ורוצה להיות יחד איתו גם אם זה אומר שיעשה חטא כל כך חמור ויהיה מוצא להורג.
כך גם רות באהבתה ורצונה להיכנס לעם ישראל אמרה – באשר תמותי אמות, ועם ישראל לדורות עולם מסרו עצמם לכל מיני מיתות משונות שבעולם למען שמו באהבה.
כמובן האהבה משתלמת בסופו של דבר אבל יש כאן תפיסה יותר פנימית, יש כאן קשר עם האמת והצדק עם הטוב המוחלט זה משהו שהוא הרבה מעבר לכן ברכה או לא ברכה. זהו קשר שהוא עצמו הברכה הכי גדולה בעולם בזה עשיו לא חפץ, הוא חפץ רק כאן ועכשיו. זה בזיון הכי גדול שאפשר, לדבר הנעלה והקדוש ביותר.
ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשיו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי
מלאכי
השונא הגדול לעם ישראל הוא עשיו, ולמה? כי יעקב לקח את ברכתו. ברגע שעשיו מבין שהבכורה היא דבר משתלם הוא זועק זעקה גדולה ומרה, ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח…
הבוז הגדול של עשיו לבכורה הוא בכך שחשב שאין בה שום תועלת והיא שתגרום לו למות, ואילו יעקב חפץ בבכורה הגם שאין לו שום תכניות לגנוב את הברכה, לדידו האהבה היא הברכה והוא אוהב את ה’ ורוצה בקשר איתו, גם הוא יודע ש”סביביו נשערה מאוד” אבל הוא אוהב וזה שווה לו הכל.
בסוף הוא גם מקבל את הברכה. אבל זה לא העיקר.
לדידו העיקר הוא אם יהיה אלהים עמדי.. והיה ה’ לי לאלהים – האבן הזאת יהיה בית אלהים, יעקב כל רצונו הוא שה’ יבחר בקשר איתו, והוא יזכה להקים בית לאלהים שיבא לגור פה בארץ, ושם הוא יעבוד אותו בעבודה המסוכנת ולשם יביא מעשר מכל מה שיתן לו, בזה חפץ יעקב, ובזה ברור למה ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי.
הסיבה שה’ שנא את עשיו נראית ברורה הוא היה זרע אברהם ויצחק וה’ רצה לקיים גם איתו את ברית האהבה, אלא שעשיו לא חפץ וזה הגורם לשנאה, כמאמר החכם אין שנאה אלא במקום אהבה.
ושעירי חטאת לכפר בעדם… תשועת נפשם מיד שונא!
יש כפרה לישראל בכל חודש וחודש על העבירות מהם כה חשש עשיו, מביאים שעיר שמים עליו את כל העוונות ושורפים בחוץ, מגדילים לעשות ביום כיפור ושולחים אותו לעזאזל, ואמרו חז”ל ונשא עליו השיער זה עשיו את כל עוונותם – עוונות תם זה יעקב איש תם. מה מהותה של כפרה זו?
והתשובה היא פשוטה, ישראל ואומות העולם נכנסים לדין, בראש השנה, על מה נסוב הדיון? אומות העולם טוענים שלא משתלם להיות בקשר עם ה’ יש מלא עבירות ומגיע על זה עונשים חמורים, הדין מתוח מפחיד וקשה זה פשוט לא משתלם, ואז מגיע היום, יום בו אין פתחון פה לשטן יום בו אנו פושטים את עורות השעיר מעלינו, נקיים ואוהבים אנו, חלקים כיעקב, ואת השעיר שולחים אנו לארץ גזירה לארצו של מי שנגזר מהקדושה ובחר לעצמו את הצד השני.
פה נקודת הניצחון, העבירות בסוף לא נשארות אצלינו, למה?
כי אלהינו נוצר חסד לאלפים לאוהביו, את עוונותינו הוא מעביר ומוחה ואת מצוותינו שומר לעולם.
אבל לשונאיו? פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים!
אבל אין לנו לשכוח שיש שני שעירים, אחד לה’ והאחר לעזאזל, מה עניינו של השעיר לה’? נשאל עוד שאלה שהיא תהיה התשובה – מדוע יעקב צריך ללבוש את בגדי השעיר כדי לקבל את הברכות?
נראה שהתשובה היא שהברכות אינם מיועדות למלאכים, לאנשים חלקים היושבים באוהל, הם אינם צריכים את הברכה (ובחז”ל בתנחומא פרשה ראשונה בקריאת שמע על עוסקי תורה ואין שכרם בעולם הזה שיש מנבל וכו’), הברכה היא בעולם המעשה, ונתתי עשב בשדך, צריך להיות קצת איש שדה כדי לקבל את הברכה.
התורה היא תמימה ויעקב הוא תם, עסק התורה שכרו הרבה מאוד “עין לא ראתה אלהים זולתך” יקרה היא מפנינים – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים” אבל העסק בתורה לא בטלנו ממנו לרגע ועסקנו בו עוד כשנשמתינו היתה בגנזי רום, ובבטן אימנו, פה העולם הוא עולם המעשה וכדי לתקן אותו חייבים ללבוש גם בגדי איש שדה, אי אפשר ללבוש כל היום בגדי שבת (כמובן שחייבים את החכמים שהם בחיי שבת תמיד על מנת שיורו לאנשי השדה את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, הם הכהנים, אבל דוקא הם העובדים).
כהניך ילבשו צדק
מלבושיהם מלבוש בד, שהוא קשה ולא רך, מלבוש שהוא מהגרוע שבפרי האדמה, כהן שעובד ללא בגדיו עבודתו פסולה כי הוא מנותק מהשדה! וכידוע יצחק קראו שדה והעבודה כנגד יצחק וכמו שאומר הגר”א מלך לשדה נעבד.
קין שהביא את מלבוש הכהנים עצמו כקרבן נדחה מהקדושה ומהעבודה, לקרבן מקריבים “שה תמים” כמו הבל שהביא מבכורות צאנו, אבל מי שרוצה להתברך מתי שהוא מביא
שה תמים צריך להיות עם מלבוש שדה, כשיורדים לתוך עולם החומר העכור ע”מ לזככו עם בגדי השדה ודאי גם מתלכלכים אבל יש שני סוגי לכלוך, שני מיני עבירות.
יש עבירות שמגיעות מצד היצר הרע הטמא שרוצה להוריד אותנו ולגרור אותנו להיות במהותינו אנשי שדה כעשיו, החלק הזה הוא חיצוני, הוא לא חלק מהותי אצלנו “גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך” את סוג העוונות האלו שולחים לצידו של עשיו, זה החלק המקולל (הקללה אם לא תשמעו) אותו עשיו אוהב ולכן “ויאהב קללה ותבואהו”.
אבל יש חלק אחר, חלק קדוש מאוד, רצון טהור להתקרב לה’, אבל לא לפי הכללים שהוא קבע. רצון שמגיע מכח האהבה שמקלקלת את השורה. על זה בא השעיר לה’ על טומאת מקדש וקדשיו ואפי’ במזיד כמו שאומר רש”י על הפסוק וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. – פשעיהם זה הבא אל המקדש טמא במזיד, וגם מטהר את אהל מועד השוכן איתם בתוך טומאתם.
ואמרו רבותינו אע”פ שהם טמאים שכינה ביניהם, חטא זה שמגיע מרצון לקירבה אינו מסלק את השכינה, ויש לו כפרה מיוחדת בקודש, לפני ולפנים, ודוקא בבגדי בד, ששיכים לשדה ולא בבגדי זהב סילוק השכינה בא בעקבות חטאים מהסוג השני – ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
גם מהם אנו פטורים כי אינם שייכים אלינו.
כלפי מה דברים אמורים?
יש תופעה חמורה מאוד היום, תחושה שאיננו צריכים את כל עניין הקרבנות, למה לנו להסתבך עם זה? יש פה חששות של כרת וכו’…. אנחנו לא עשיו, אנחנו באמת רוצים, אבל לגמרי התבלבלנו, לתת לאויבנו את בית אלהים כדי לא להסתבך?
כלום עשיו אבינו או יעקב אבינו?
מאתר חדשות הר הבית, כאן.