ללא מחבר No Author

Trashing Teens

Psychologist Robert Epstein argues in a provocative book, “The Case Against Adolescence,” that teens are far more competent than we assume, and most of their problems stem from restrictions placed on them.

By Hara Estroff Marano published March 1, 2007 – last reviewed on June 9, 2016

Psychologist Robert Epstein spoke to Psychology Today’s Hara Estroff Marano about the legal and emotional constraints on American youth.

HEM: Why do you believe that adolescence is an artificial extension of childhood?

RE: In every mammalian species, immediately upon reaching puberty, animals function as adults, often having offspring. We call our offspring “children” well past puberty. The trend started a hundred years ago and now extends childhood well into the 20s. The age at which Americans reach adulthood is increasing—30 is the new 20—and most Americans now believe a person isn’t an adult until age 26.

The whole culture collaborates in artificially extending childhood, primarily through the school system and restrictions on labor. The two systems evolved together in the late 19th-century; the advocates of compulsory-education laws also pushed for child-labor laws, restricting the ways young people could work, in part to protect them from the abuses of the new factories. The juvenile justice system came into being at the same time. All of these systems isolate teens from adults, often in problematic ways.

Our current education system was created in the late 1800s and early 1900s, and was modeled after the new factories of the industrial revolution. Public schools, set up to supply the factories with a skilled labor force, crammed education into a relatively small number of years. We have tried to pack more and more in while extending schooling up to age 24 or 25, for some segments of the population. In general, such an approach still reflects factory thinking—get your education now and get it efficiently, in classrooms in lockstep fashion. Unfortunately, most people learn in those classrooms to hate education for the rest of their lives.

The factory system doesn’t work in the modern world, because two years after graduation, whatever you learned is out of date. We need education spread over a lifetime, not jammed into the early years—except for such basics as reading, writing, and perhaps citizenship. Past puberty, education needs to be combined in interesting and creative ways with work. The factory school system no longer makes sense.

What are some likely consequences of extending one’s childhood?

Imagine what it would feel like—or think back to what it felt like—when your body and mind are telling you you’re an adult while the adults around you keep insisting you’re a child. This infantilization makes many young people angry or depressed, with their distress carrying over into their families and contributing to our high divorce rate. It’s hard to keep a marriage together when there is constant conflict with teens.

We have completely isolated young people from adults and created a peer culture. We stick them in school and keep them from working in any meaningful way, and if they do something wrong we put them in a pen with other “children.” In most nonindustrialized societies, young people are integrated into adult society as soon as they are capable, and there is no sign of teen turmoil. Many cultures do not even have a term for adolescence. But we not only created this stage of life: We declared it inevitable. In 1904, American psychologist G. Stanley Hall said it was programmed by evolution. He was wrong.

How is adolescent behavior shaped by societal strictures?

One effect is the creation of a new segment of society just waiting to consume, especially if given money to spend. There are now massive industries—music, clothing, makeup—that revolve around this artificial segment of society and keep it going, with teens spending upward of $200 billion a year almost entirely on trivia.

Ironically, because minors have only limited property rights, they don’t have complete control over what they have bought. Think how bizarre that is. If you, as an adult, spend money and bring home a toy, it’s your toy and no one can take it away from you. But with a 14-year-old, it’s not really his or her toy. Young people can’t own things, can’t sign contracts, and they can’t do anything meaningful without parental permission—permission that can be withdrawn at any time. They can’t marry, can’t have sex, can’t legally drink. The list goes on. They are restricted and infantilized to an extraordinary extent.

In recent surveys I’ve found that American teens are subjected to more than 10 times as many restrictions as mainstream adults, twice as many restrictions as active-duty U.S. Marines, and even twice as many as incarcerated felons. Psychologist Diane Dumas and I also found a correlation between infantilization and psychological dysfunction. The more young people are infantilized, the more psychopathology they show.

What’s more, since 1960, restrictions on teens have been accelerating. Young people are restricted in ways no adult would be—for example, in some states they are prohibited from entering tanning salons or getting tattoos.

You believe in the inherent competence of teens. What’s your evidence?

Dumas and I worked out what makes an adult an adult. We came up with 14 areas of competency—such as interpersonal skills, handling responsibility, leadership—and administered tests to adults and teens in several cities around the country. We found that teens were as competent or nearly as competent as adults in all 14 areas. But when adults estimate how teens will score, their estimates are dramatically below what the teens actually score.

Other long-standing data show that teens are at least as competent as adults. IQ is a quotient that indicates where you stand relative to other people your age; that stays stable. But raw scores of intelligence peak around age 14-15 and shrink thereafter. Scores on virtually all tests of memory peak between ages 13 and 15. Perceptual abilities all peak at that age. Brain size peaks at 14. Incidental memory—what you remember by accident, and not due to mnemonics—is remarkably good in early to mid teens and practically nonexistent by the ’50s and ’60s.

If teens are so competent, why do they not show it?

What teens do is a small fraction of what they are capable of doing. If you mistreat or restrict them, performance suffers and is extremely misleading. The teens put before us as examples by, say, the music industry tend to be highly incompetent. Teens encourage each other to perform incompetently. One of the anthems of modern pop, “Smells Like Teen Spirit” by Nirvana, is all about how we need to behave like we’re stupid.

Teens in America are in touch with their peers on average 65 hours a week, compared to about four hours a week in preindustrial cultures. In this country, teens learn virtually everything they know from other teens, who are in turn highly influenced by certain aggressive industries. This makes no sense. Teens should be learning from the people they are about to become. When young people exit the education system and are dumped into the real world, which is not the world of Britney Spears, they have no idea what’s going on and have to spend considerable time figuring it out.

There are at least 20 million young people between 13 and 17, and if they are as competent as I think they are, we are just throwing them away.

Do you believe that young people are capable of maintaining long-term relationships and capable of moral reasoning?

Everyone who has looked at the issue has found that teens can experience the love that adults experience. The only difference is that they change partners more, because they are warehoused together, told it’s puppy love and not real, and are unable to marry without permission. The assumption is they are not capable. But many distinguished couples today—Jimmy and Rosalynn Carter, George and Barbara Bush—married young and have very successful long-term relationships.

According to census data, the divorce rate of males marrying in their teens is lower than that of males marrying in their 20s. Overall the divorce rate of people marrying in their teens is a little higher. Does that mean we should prohibit them from marrying? That’s absurd. We should aim to reverse that, telling young people the truth: that they are capable of creating long-term stable relationships. They might fail—but adults do every day, too.

The “friends with benefits” phenomenon is a by-product of isolating adolescents, warehousing them together, and delivering messages that they are incapable of long-term relationships. Obviously they have strong sexual urges and act on them in ways that are irresponsible. We can change that by letting them know they are capable of having more than a hookup.

Studies show that we reach the highest levels of moral reasoning while we’re still in our teens. Those capabilities parallel higher-order cognitive reasoning abilities, which peak fairly early. Across the board, teens are far more capable than we think they are.

What’s the worst part of the current way we treat teens?

The adversarial relationship between parents and offspring is terrible; it hurts both parents and young people. It tears some people to shreds; they don’t understand why it is happening and can’t get out of it. They don’t realize they are caught in a machine that’s driving them apart from their offspring—and it’s unnecessary.

What can be done?

I believe that young people should have more options—the option to work, marry, own property, sign contracts, start businesses, make decisions about health care and abortions, live on their own—every right, privilege, or responsibility an adult has. I advocate a competency-based system that focuses on the abilities of the individual. For some it will mean more time in school combined with work, for others it will mean that at age 13 or 15 they can set up an Internet business. Others will enter the workforce and become some sort of apprentice. The exploitative factories are long gone; competent young people deserve the chance to compete where it counts, and many will surprise us.

It’s a simple matter to develop competency tests to determine what rights a young person should be given, just as we now have competency tests for driving. When you offer significant rights for passing such a test, it’s highly motivating; people who can’t pass a high-school history test will never give up trying to pass the written test at the DMV, and they’ll virtually always succeed. We need to offer a variety of tests, including a comprehensive test to allow someone to become emancipated without the need for court action. When we dangle significant rewards in front of our young people—including the right to be treated like an adult—many will set aside the trivia of teen culture and work hard to join the adult world.

Are you saying that teens should have more freedom?

No, they already have too much freedom—they are free to spend, to be disrespectful, to stay out all night, to have sex and take drugs. But they’re not free to join the adult world, and that’s what needs to change.

Unfortunately, the current systems are so entrenched that parents can do little to counter infantilization. No one parent can confer property rights, even though they would be highly motivating. Too often, giving children more responsibility translates into giving them household chores, which just causes more tension and conflict. We have to think beyond chores to meaningful responsibility—responsibility tied to significant rights.

With a competency-based system in place, our focus will start to change. We’ll become more conscious of the remarkable things teens can do rather than on culture-driven misbehavior. With luck, we might even be able to abolish adolescence.

The Adolescent Squeeze

Before 1850, laws restricting the behavior of teens were few and far between. Compulsory education laws evolved in tandem with laws restricting labor by young people. Beginning in 1960, the number of laws infantilizing adolescents accelerated dramatically. You may have had a paper route when you were 12, but your children can’t.

1600s

• 1641 Massachusetts law prohibits people under 16 from “smiting” their parents

1800s

• 1836 Massachusetts passes first law requiring minimal schooling for people under 15 working in factories
• 1848 Pennsylvania sets 12 as minimum work age for some jobs
• 1852 Massachusetts passes first universal compulsory education law in U.S., requires three months of schooling for all young people ages 8-14
• 1880s Some states pass laws restricting various behaviors by young people: smoking, singing on the streets, prostitution, “incorrigible” behavior
• 1881 American Federation of Labor calls on states to ban people under 14 from working
• 1898 World’s first juvenile court established in Illinois—constitutional rights of minors effectively taken away

1900s

• 1903 Illinois requires school attendance and restricts youth labor
• 1918 All states have compulsory education laws in place
• 1933 First federal law restricting drinking by young people
• 1936 & 1938 First successful federal laws restricting labor by young people, establishing 16 and 18 as minimum ages for work; still in effect
• 1940 Most states have laws in place restricting driving by people under 16
• 1968 Supreme Court upholds states’ right to prohibit sale of obscene materials to minors
• 1968 Movie rating system established to restrict young people from certain films
• 1970s Supreme Court upholds laws restricting young women’s right to abortion
• 1970s Dramatic increase in involuntary electroshock therapy (ECT) of teens
• 1980s Many cities and states pass laws restricting teens’ access to arcades and other places of amusement; Supreme Court upholds such laws in 1989
• 1980s Courts uphold states’ right to prohibit sale of lottery tickets to minors
• 1980 to 1998 Rate of involuntary commitment of minors to mental institutions increases 300-400 percent
• 1984 First national law effectively raising drinking age to 21
• 1988 Supreme Court denies freedom of press to school newspapers
• 1989 Missouri court upholds schools’ right to prohibit dancing
• 1989 Court rules school in Florida can ban salacious works by Chaucer and Aristophanes
• 1990s Curfew laws for young people sweep cities and states
• 1990s Dramatic increase in use of security systems in schools
• 1992 Federal law prohibits sale of tobacco products to minors
• 1997 New federal law makes easier involuntary commitment of teens

2000s

• 2000+ New laws restricting minors’ rights to get tattoos, piercings, and to enter tanning salons spread through U.S.
• 2000+ Tougher driving laws sweeping through states: full driving rights obtained gradually over a period of years
• 2000+ Dramatic increase in zero-tolerance laws in schools, resulting in suspensions or dismissals for throwing spitballs, making gun gestures with hand, etc.
• 2000+ New procedures and laws making it easier to prosecute minors as adults

Currently spreading nationwide:

• New rules prohibiting cell phones in schools or use of cell phones by minors while driving
• Libraries and schools block access to Internet material by minors
• New dress code rules in schools
• New rules restricting wearing of potentially offensive clothing or accessories in schools
• New laws prohibiting teens from attending parties where alcohol is served (even if they’re not drinking)
• New laws restricting teens’ access to shopping malls
• Tracking devices routinely installed in cell phones and cars of teens
• New availability of home drug tests for teens
• New laws prohibiting minors from driving with any alcohol in bloodstream (zero-tolerance)
• Proposals for longer school days, longer school year, and addition of grades 13 and 14 to school curriculum under discussion

From Psychology Today, here.

Abaye Ve’rava – אביי ורבא

Feb 16, 2022

Provided to YouTube by DistroKid

Abaye Ve’rava – אביי ורבא · Lipa Schmeltzer

BavLipa – בבליפא

℗ Zemer Productions

Released on: 2022-02-17

Auto-generated by YouTube.

מאתר יוטיוב, כאן.

זו הסיבה שהחרדים לא פועלים בסוגיית הר הבית

בעולם מתוקן היינו צריכים לראות את המגזר החרדי מזעזע את אמות הסיפים בשאיפה להחזיר את מצב הר הבית לקדמותו: לבנות את בית המקדש ולחדש את עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות • הרב מענדל ראטה מנסה להבין ב’בלוג של המשפיע’

איפה המגזר פספס עד כה, ומה עלינו לעשות כעת

קובי הר צבי , כ”א אב תשע”ז 13/08/2017 09:01

ימי נחמה ופיוס. נגמרו ימי האבל של חורבן בית המקדש, והתחילו ימי הנחמה. “נחמו נחמו עמי”. יום תשעה באב היה לכולנו יום קשה. צום לא קל, אווירה של דיכאון, ואלו מאיתנו החיים ברמה רוחנית קצת יותר גבוהה, אף הרגישו את הכאב של אובדן בית המקדש, הנביאים, שירת הלווים, ושמחת בית השואבה שהייתה במקדש. ואני, מה עשיתי באחרי הצהריים הארוך שהיה לי פה באמריקה בתשעה באב? והרי אסור לקרוא אפילו דברים שלא שייכים לענייני החורבן. ובכן, פתחתי ‘גוגל’ על ׳בית המקדש׳ והתחלתי לקרוא מאמרים. עד מהרה הגעתי אל הנושא הבוער הזה. הר הבית ובניית בית המקדש. האמת שזה אחד הנושאים שמאז ומתמיד העסיקו אותי. למה לא בונים היום את בית המקדש? האם אכן אין זה אפשרי? מבחינה הלכתית? מבחינה ביטחונית?

אני זוכר את עצמי, כשהייתי בחור צעיר, בישיבה גדולה, הייתה תקופה שהייתי ממש בתוך העניין הזה. מצאתי אז באיזה בית מדרש את ספרו של ר׳ מיכל טיקוצ׳ינסקי זצ״ל, ״עיר הקודש והמקדש״, ספר בן חמישה כרכים, כשהכרך החמישי מוקדש כולו על נושא זה. הרב טיקוצ׳ינסקי מונה את הבעיות ההלכתיות האמורות לכאורה לעכב את הבנייה, אך הוא פותר אותן אחת אחת. במסקנה הוא מגיע לכך, שאכן, הגיע הזמן. אני לא יכול לשכוח את הרגע הזה, בו סיימתי לקרוא את הספר, כשכולי נפעם. חזרתי לישיבה והחלטתי לחבר קונטרס על הנושא, פשוט לקצר את הדיונים ההלכתיים הארוכים ולהביא בקצרה את המסקנות ולעורר את העם כולו. ראיתי את עצמי, בדמיוני, מקים סוג של מחתרת או תנועה, (לא ידעתי אז כל כך מארגוני המקדש למיניהם), כשאלפי נערים לומדים את ההלכות הנחוצות לבניין בית המקדש, ופשוט מתחילים עם העניין. טוב, אהיה חייב להודות, הייתי אז קצת תמים. מה יודע בחור ישיבה צעיר על מה שקורה בעולם. אבל האמת, שכנראה אני עדיין תמים, כך בכל אופן אומרים לי לפעמים אנשים. אז כן, אם מותר לי לגלות, החזון הזה על בית המקדש השלישי, הוא כלל לא פג ממני ליום.

אז מה באמת קורה עם כל הסיפור הזה, של הר הבית ובית המקדש? מותר לעלות, אסור לעלות, מסוכן לעלות? מי יעשה לנו סדר בעניין. אז ככה. בוא נחלק את העניין לשלושה חלקים: האיסור לעלות להר הבית, הבעיות ההלכתיות הכרוכות לכאורה בבניית בית המקדש כיום, ובירור הוויכוח הישן והידוע: מי הולך לבנות את בית המקדש, אנחנו, מלך המשיח, או שמא המקדש יירד מן השמים, ואו אז נבדוק את העניין מהמקום הביטחוני, האם אכן כה מסוכן הדבר לבנות את בית המקדש בימינו.

כך כתוב בתורה (שמות כ”ה פסוק ב’): “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. וכך נפסק להלכה: “מצוות עשה לבנות בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.” (רמב״ם הל׳ בית הבחירה, א’, א’). כלומר, זו היא מצווה דאורייתא שמוטלת על ישראל לכל הדורות, וכמו שהרמב״ם כותב (בהקדמה לספר המצוות), ש”אין מונים במניין המצוות מצוות שאין נוהגים לדורות”. הרי לנו שיש עלינו חובה מדאורייתא לבנות בעצמנו את בית המקדש. ובכן, האם במשך הדורות נעשו ניסיונות לבנות את בית המקדש? הבה נכיר היסטוריה קצת.

1) כך מופיע במדרש: “בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שייבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליינוס טרפיזין מעכו ועד אנטוכיא והיו מספיקים לעולי גולה” (בראשית רבה סד, ח). זה היה בתקופה מסוימת לאחר חורבן בית המקדש, כשמלכות רומי החליטה לאפשר את בניית בית המקדש השלישי, ועם ישראל נרתם לעניין והתחילו לגייס כספים רבים מיהודי הגולה לצורך העניין. המדרש ממשיך ומספר שהכותים לא אהבו את הרעיון ואמרו למלכות שעם ישראל ימרוד בהם בסוף אם יבנו את המקדש, ולבסוף הם הצליחו לשכנע את הרומאים לצוות לעשות שינויים קלים בבנייה, כמו לשנות קצת את המיקום או להגביה או להנמיך טיפה, ביודעם שזה מה שימנע מהיהודים לבנות את בית המקדש. כמובן שהיהודים התנגדו לשינויים אלו שלא תאמו את ההלכה, ואז, אחרי שפפוס ולוליינוס כבר הרימו את הרשת הענקית של שיגור כספי התרומות מכל היהודים שבגולה, לא רצה עם ישראל לעזוב את מבצע ההקמה, ורצו למרוד במלכות רומא, אך רבי יהושע בן חנניה מנע זאת מהם ברגע האחרון, ואמר להם: “מספיק שנכנסתם ללוע הארי (שביקשתם למרוד) ובינתיים יצאתם בשלום”.

2) רבי אשתורי הפרחי בספרו ‘כפתור ופרח’ מספר על אחד מבעלי התוס׳, רבי יחיאל מפריז, שביקש לעלות לירושלים בשנת ה׳ אלפים י״ז (לפני 760 שנה) יחד עם 300 מתלמידיו, ולחדש את עבודת הקרבנות. לא ידוע איך הסתיים הסיפור, אך כפי שאנו רואים, עבודת הקרבנות לא התחדשה בינתיים מאז החורבן.

3) הרב צבי הירש קלישר, שחי לפני כ170 שנה, כתב ספר בשם ‘דרישת ציון’, בו הוא נתן מענה לכל הבעיות ההלכתיות הכרוכות בבניין בית המקדש, ואף קרא להתארגנות המונית להקמת בית המקדש, ובשלב ראשון – להקים מזבח ולהקריב קרבן פסח. הוא אף ניהל התכתבות ענפה עם גדולי הדור בשעתו, ביניהם אף רבי עקיבא אייגר והחתם סופר. הללו לא התנגדו, ואף תמכו עקרונית ברעיון של הקרבת קרבן הפסח. רבי עקיבא אייגר פנה אל חתנו ה’חתם סופר’ לגבי העניין, וה’חתם סופר’ השיבו בזה הלשון: “יקרת קדשו הגעני, ומה שכתב מורי וחמי הגאון נרו יאיר לבקש משרי ירושלים לתן רשות להקריב, הוא (הסולטן) קפדן גדול, כי הוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל” (שו”ת חת”ס יו”ד רל״ו), עד כאן לשונו. זאת אומרת, המניעה העיקרית הייתה רק המצב הביטחוני. לא הייתה להם אפשרות פיזית לעלות אל הר הבית ולהקריב, אך מבחינה הלכתית לא הייתה להם בעיה, לא בעלייה להר הבית, ולא בבניית המזבח והקרבת קרבנות ציבור. למעשה, פעילותו של הרב קלישר לא נשאה פירות מעשיים באותו הזמן, אך זה היה מה שפתח בגדול את הדיון הציבורי על כך, ומאז יצאו ספרים רבים ונוצרה ספרות הלכתית ענפה על כך.

4) בתקופת המנדט הבריטי, בשנת תרפ”ה, פנה רבה של ערלוי, רבי שמעון סופר זצ״ל, לרבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, רב העדה החרדית בירושלים, ולרבי יעקב מאיר זצ״ל, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון בארץ ישראל, בהצעה שחכמי ירושלים יפנו אל הנציב הבריטי ויבקשו ממנו רשות לבנות מזבח על הר הבית ולהקריב קרבנות. רבי יוסף חיים זוננפלד השיב לו שאין סיכוי לקבל רשות כזו. אך הרב מערלוי המשיך בכל זאת בניסיונות להשיג רשות, מה שכפי שאנו יודעים, לא עלה בידו.

אז מה באמת נשאר, מי הולך לבנות את בית המקדש? האם עם ישראל יבנה אותו לבד, או שמא יירד המקדש מן השמים? ובכן, מן העובדות האחרונות אנו רואים שלכאורה אין צורך לחכות למקדש שיירד מן השמים, ובכל אופן להקריב קרבנות וודאי שאפשר. אך הבה נבדוק היטב את המקורות לעניין. הנביא יחזקאל, בסוף הספר מתנבא על צורת בית המקדש השלישי. וכך אומר הנביא (יחזקאל מג,י-יא): “אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת. וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו. הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם, וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם”. מבאר שם רש״י: “ילמדו ענייני המידות מפיך, שידעו לעשותם לעת קץ”. כלומר, בני אדם יבנו את בית המקדש השלישי. פסוק מפורש. וכך כתוב בירושלמי מפורש (מגילה פ״א הי״א): “מהו עורי צפון ובואי תימן? אמר רבי יוסי בר חנינא, לכשיתעוררו הגלויות שהן בצפון ויבואו ויבנו את בית המקדש שהיא בדרום”. כלומר, הגלויות יתקבצו ויבואו לבנות את בית המקדש. וכך כתוב בתוספתא מפורש (פסחים פרק ח׳ ה״ב): “ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה, היחיד עושה פסח שני ואין הציבור עושה פסח שני”. כלומר ברגע שיהיה ניתן לעם ישראל לבנות את בית המקדש, פשוט נבנה אותו, ואם הוא יקרה מיד אחרי פסח, נצטרך להביא בחודש אייר פסח שני.

אז מנין המקור הידוע שבית המקדש יירד מן השמים? ובכן, אלו הם דברי רש״י במס׳ סוכה שמקורם במדרש תנחומא. רש״י שואל איך יתכן שייבנה המקדש בלילה או ביו״ט, כפי שמשמע מהגמרא בסוכה, והוא עונה (סוכה מא. ד״ה אי נמי): “הני מילי – בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים״. אך האם רש״י עצמו אכן סבור שהוא לא ייבנה בידי אדם? והרי בפירושו לתנ״ך לספר יחזקאל הוא כותב מפורש שצורת הבית נכתב בשביל שנדע לעת קץ איך לבנותו? וכמו כן במקומות רבים רש״י כותב במפורש שבית המקדש ייבנה בידי אדם. בספר ישעיה (פרק ס׳ פ״י ופי״ג), בספר ירמיה (פרק ל׳ פ״ג), בספר זכריה (פרק ו׳ פי״ב), בספר מלאכי (פרק ג פ״א), ובספר קהלת (פרק ה׳ פ״ח). שם בקהלת אף אומר רש״י שעתיד הקב״ה להיפרע ממחריבי המקדש ״וליתן שכר גדול לאלו שיתעסקו בבניין בית המקדש השלישי״.

ולכאורה יש לנו סתירה בדברי רש״י עצמו. למעשה ישנה אף שיטה שלישית בכל הפולמוס הזה. הרמב״ם כותב (מלכים פי״א ה״א) שמלך המשיח הוא זה שיבנה את בית המקדש. אך מכמה מקורות בחז״ל מוכח אחרת. וכך כתוב בירושלמי (מעשר שני ה׳ ב׳): “זאת אומרת שבניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד”. וכך ידועים דברי המדרש (פסיקתא רבתי פיסקא ל״ו): “בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר להם: “ענווים, הגיע זמן גאולתכם”. הרי משמע שמשיח יבוא אחרי בניין בית המקדש. וכן גם מוכח מהמדרש רבה לעיל, שעם ישראל רצה לבנות המקדש בתקופת רבי יהושע בן חנניה, ומכל הראשונים והאחרונים שדנו בעניין ורצו לבנות המקדש או לכל הפחות להקריב קרבנות בזמן הזה. וכך גם כתב התוס׳ יו״ט (שם): ״בית המקדש עתיד להיבנות קודם מלכות בית דוד, ועד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו, וכמו שהיה בתחילת בית שני״. וכן כתבו אחרונים רבים. (רדב״ז, משנה למלך, משך חכמה, ועו׳ רבים). וכן כתב ה’מנחת חינוך’ (מצווה צ״ה): ״שאם יתנו המלכויות לבנות את בית המקדש, מצווה לבנות״. אז איך מיישבים את הסתירות? האם הגלויות יתקבצו לבנות את המקדש, או מלך המשיח, או שמא יירד מן השמים??

ובכן ישנן כמה תשובות בדברי האחרונים על כך. התשובה המרכזית הידועה היא שאמנם בית המקדש ייבנה בידי אדם ויהיה בנין גשמי, אך לתוכו יירד מקדש רוחני מן השמים, סוג של מקדש של מעלה, וכמו שכתבו חז״ל: “אמר הקב״ה, ׳לא אבוא לירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה׳. (ערוך לנר (סוכה מא.) והוכיח זאת מהזוהר הקדוש ומהמכילתא, עיין שם. וכן כתב ה’תפארת ישראל’ ריש מסכת מידות. וכן משמע מהרמח״ל בספר משכני עליון). ויש שתירצו את הסתירה, שזה תלוי אם הגאולה תהיה בעיתה, שאז יירד המקדש מן השמים, אך אם נזכה להחשת הגאולה, ל״אחישנה״, אזי נזכה שאנו נבנהו מקודם. (שו״ת דברי טעם, וכ״כ הגר״ח קנייבסקי שליט״א בספר ‘טעמא דקרא’, ישעיה מ׳ ט׳). ועל דברי הרמב״ם שכתב שמלך המשיח יבנה את בית המקדש, יש מאחרוני זמנינו שפרשו שהיינו שהוא יבוא לקראת הסוף וישלים את הבנייה, ויש שפרשו שכוונתו שאם לא יבנוהו ישראל קודם, אזי הוא יבנה את המקדש. יש שהוסיפו שהרמב״ם אף רצה להנמיך בכך את כוחם של משיחי השקר המרובים שהיו בדורו, ולהוכיח שאינם משיחי אמת שהרי לא לוחמים מלחמות ישראל ולא בונים את בית המקדש. ובכל אופן, לכל הדעות יש לנו חז״ל מפורשים, ראשונים מפורשים, ואחרונים מפורשים, שיש אפשרות כזו שנבנה את בית המקדש בידינו, ואם כן, הרי שחובה הדבר בידינו, שהרי ברגע שזה מתאפשר, יש עלינו מצוות עשה לבנות את בית המקדש, וכנ”ל.

אז איך באמת זה אפשרי מבחינה הלכתית לבנות המקדש ולהקריב קרבנות, אם כולנו בחזקת טמאים? ובכן, לא ניכנס לכל הסוגיה ההלכתית הזאת, ונשאיר זאת לספר עיר הקודש והמקדש של הרב טיקוצינסקי, או לספר ׳דרישת ציון׳ של הרב קלישר, או לחתם סופר ורבי עקיבא אייגר, שהסכימו שמבחינה הלכתית אפשרי בכל אופן להקריב קרבן הפסח. וכן כתב ה״חזון איש״, שבזמן הזה, אם יתנו רשות להקריב קרבן פסח, אסור לבטל את המצווה. (חזו״א הל׳ פריה ורביה ב׳ י״א, ואבהע״ז ס״ב). כמו כן ידוע שהרה״ק רבי אהרן מבעלזא זי״ע לא רצה לשהות בחוה״מ פסח בירושלים מחשש שמא חובה עלינו להקריב קרבן הפסח (כך הביא בהערות עקבי סופר על שו״ת התעוררות תשובה).

אז גדולי הדור הללו, הם פתרו כבר את כל הבעיות: אם מבחינת טומאה – הרי טומאה דחויה בציבור, כלומר: אם רוב הציבור טמאי מת, מותר להקריב קרבנות ציבור. “ומקריבין קרבנות אף על שאין בית המקדש”. כמו שחז״ל אומרים (זבחים סב.): “אפי אם אין יודעים בדיוק מקום המזבח, אבל אפשר לעשות מזבח קטן של ד׳ על ד׳ אמות. למעשה, יש שכבר עשו החישובים המדויקים,ויודעים את מקום המזבח. אם מבחינת התכלת שאנו זקוקים לבגדי הכוהנים, קודם כל הרי זה מחלוקת אם התכלת מעכב, וחוץ מזה הרי יש לנו כיום תכלת, והתכלת שנתגלה בשנים האחרונות, לכל הדעות הוא מתאים לתכלת של חז״ל, ואלו שנמנעים מללובשו זה רק בגלל שלא ראינוהו ולא קיבלנוהו במסורת, וכידוע לכל מי שעסק בנושא. ואף את בעיית ייחוס הכוהנים פתרו באופנים שונים, והחתם סופר כתב שאפשר לסמוך על חזקת כשרות וכהונה.

תכל׳ס, עם מה נשארנו? רק עם הבעיה הביטחונית. האם זה באמת אכן אפשרי כיום, לעלות ולהקריב קרבנות בהר הבית? האם אכן אפשרי חזון מופלא זה, שהנה הנה, אפשר לחדש את העלייה לרגל בערב פסח, ויעלו מליוני יהודים אל ירושלים ונקריב את קרבן הפסח מתוך שירה וזמרה, מכל הערים ומכל הישובים ואף ממדינות וארצות שונות? האין זה יגרום למלחמת עולם שלישית, לטירוף ואנדרלמוסיה מוחלטת בכל העולם? ובכן, התשובה, לדעתי, מאוד מאוד פשוטה. ניגש רגע אל הסכסוך הפוליטי בין הישראלים לערבים במזרח התיכון, ונשאל שאלה פשוטה: למה הערבים לא דורשים מאיתנו לעזוב כליל את הארץ, הרי בכלל כבשנו אותה מהם? או למה אין האו״ם דורש מאיתנו זאת, אם הערבים צודקים בכך שכבשנו את הארץ מידיהם? מי בכלל קובע מהו ה’סטטוס קוו’, ועל אלו דברים אין בכלל אפשרות להתווכח? ובכן, כמובן, אנחנו. דהיינו, מכיוון שלכולנו היה ברור שאין לנו אופציה אחרת ואנחנו פשוט חוזרים לארצנו הקדושה, מכוח הירושה הטבעית על פי התנ״ך, אזי אומות העולם הבינו את האמת הזאת, והאו״ם נתן את הסכמתו ועזרתו לכך, כי זה היה קו אדום ברור ללא ספק: אנחנו עולים לארץ, יהיה מה שיהיה. זו היא ההישרדות שלנו כעם. העולם הבין זאת.

ובכן, תנו לי לומר לכם, ידידיי: העולם יכול להבין די בקלות, שלעם ישראל היה בית מקדש על הר הבית, הרבה לפני שהוקם המסגד ׳אל אקצא׳ והרבה לפני כיפת הסלע, ובלי לדבר על כך שב’קוראן’ של הערבים לא מוזכרת בכלל ירושלים, ובטח לא הר הבית, וכל הפרשנות הזאת שהמסגד אל אקצה שמוזכר בקוראן נמצא על ׳הר הבית׳ הינו בכלל החלטה מאוחרת של פרשנים ערבים, כשההחלטה הזו באה מאינטרסים פוליטיים שונים בזמנם, וכמו שהחוקרים הוכיחו. ובכן, כמו שבן גוריון שכנע את האו״ם על זכותנו על הארץ מכוח התנ״ך, יש לנו את אותו הכוח והזכות על הר הבית. כן, בדיוק כמו על הארץ, יש לנו את הזכות על המקום הרבה הרבה לפניהם. זה מוכח כמובן גם מכל ספרי ההיסטוריה של העמים, וממחקרי הארכאולוגיה, ומעוד תחומי מחקר. ובכל אופן, בוודאי שיש לנו את הזכות לבנות שם מזבח ולהקריב קרבנות, בוא נאמר, בינתיים ללא הריסת המסגדים שם. והרי לא יתכן שרק לערבים יהיה מותר להתפלל במסגד שלהם, ולנו, שגם בשבילנו המקום הוא קדוש, לא יותר לנו לבנות שם מזבח ולהקריב שם קרבנות. וכי מה אנו גרועים מהם? האם האו״ם לא יכול להבין זאת? בטח שהאו״ם יכול להבין זאת. אלא שהבעיה היא רק בנו. כי אנחנו בכלל לא מראים את הרצון לבנות את בית המקדש כ’סטטוס קוו’ וכקו אדום בלתי ניתן לפשרה. לחילונים, לכאורה, זה לא מעניין אותם, והחרדים גם לא מעוניינים בכך. רק בציבור הדתי לאומי או החרדי לאומי, אלו שחיים את הגאולה כל הזמן, אותם זה מעניין, והם כבר הכינו כלי מקדש רבים, הם משיגים כל תקופה איזו פרה אדומה, וכאשר היא נפסלת הם אינם מפסיקים לחפש שוב, והם אלו שאף עוסקים כל הזמן להנחיל בתודעת הציבור את החובה הקדושה לכך, אבל אנחנו, אנחנו ישנים.

אך האם באמת את הציבור החילוני זה כלל לא מעניין, בניית בית המקדש? ובכן, תנו לי לגלות לכם על סקר מאוד מעניין שערך מכון המחקר ׳פאנלס׳, בו הוכח שרוב החילונים מצפים לבניין בית המקדש. 90 אחוז אצל המסורתיים, וכ-50 אחוז אצל החילונים שאינם מסורתיים! אז מי בעצם המעכב? למה אין הממשלה שמה זאת בראש מעייניה ונלחמת על כך? למה ידעה הממשלה ללחום על ארץ ישראל ועל קדושת הכותל המערבי, ואינה יודעת ללחום על קדושת הר הבית ועל זכותנו לחדש את העבודה שם? ובכן, התשובה היא פשוטה: אנחנו אשמים בכך. כן, הציבור שלנו. כי אם כולנו, ציבור שומרי התורה והמצוות, היינו מחליטים שהגיע הזמן לכך, וחברי הכנסת החרדים היו נלחמים על כך כעל בבת עינם, באיום למשל על פרישה מהקואליציה וכדומה, אין ספק שממשלת ישראל הייתה מוצאת את הפתרון, מסבירה לאו״ם ולאמריקאים שזה מבחינתנו קו אדום, וזהו המקום הכי קדוש לנו, וכמו שגם כתוב בתנ״ך שגם הם מכירים בו, ואין לי ספק, עם עבודה נכונה ועקבית, האמריקאים היו מבינים זאת. היינו מציבים עובדה לעולם המוסלמי, זה קדוש לנו בדיוק כמו שזה קדוש לכם, ואין לכם הזכות לעכב אותנו מכך, ולמעשה יש לנו אף זכות קדימה. גם העולם המוסלמי היה שותק. במיוחד כאשר נקבל את הסכמת אומות העולם על כך, כי כל אחד מבין, שמכוח הדמוקרטיה וחופש הפולחן, צריך לאפשר לכל אחד להתפלל ולקיים את מצוותיו במקומות המקודשים לו. כל שכן, כאשר אפשר בקלות להוכיח את זכותנו הראשונית על המקום. אבל מספיק לנו אם נקריב שם פעם אחת כל כלל ישראל ביחד את קרבן הפסח במועדו. אין לי ספק שבשלב כזה או אחר, הגאולה תבוא והמשיח יבוא. משהו יקרה בעולם

רוב הרבנים כיום אוסרים את העלייה להר הבית, ולא בגלל שאין אפשרות הלכתית לעלות להר הבית. אין ספק שלכל הדעות יש מקומות בהם מותר לעלות. אמנם, רק אחרי טבילה כדין ועוד הלכות וקפידות שונות. אך הרבנים חוששים, שאם נתיר זאת לכלל הציבור, אזי יווצר בלגן, ואנשים רבים יעלו ללא השגחה והקפדה, וייכנסו למקומות האסורים לכניסה ושכניסה בהם במזיד כרוכה באיסור כרת. (יש שכן התירו לעלות אל המקומות המותרים, כמו ר׳ ישראל יעקב פישר זצ״ל, הגרז״נ גולדברג שליט״א, ועוד). אך אין ספק, שאם עניין זה היה באמת בוער לנו, היינו מוצאים את הפתרון מזמן. היינו מושיבים וועדת השגחה מיוחדת בכניסה להר הבית, והיא תשגיח על כל הנכנסים שילוו עם מדריכים ושיהיו אחרי טבילה וכדו׳. הבעיה היחידה היא, שבציבור שלנו, זה פחות מעסיק אותנו, כל הנושא הזה. לשם מה לנו כל הבלגן הזה על הראש עכשיו. טוב לנו ככה וזהו, ועדיף שנתבסס על דברי רש״י שהמקדש יירד מן השמים וזהו. וזאת למרות שמכל המקורות בחז״ל ובפוסקים מוכח אחרת.

אז מה היא הסיבה שהחרדים לא מתעסקים עם העניין של בית המקדש, ורק בציבור הדתי לאומי והחרד״לי עוסקים בעניין זה? תנו לי לומר לכם את הסיבה האמיתית, וסליחה על הביקורת. הסיבה היא בגלל שאנחנו לא באמת חיים את עניין הגאולה. פחות מעניין אותנו דברים כמו חזון על בית המקדש השלישי, והקרבת קרבן הפסח של כל עם ישראל ביחד באחדות מופלאה ובהתרוממות רוח. התרגלנו להתמקד רק בלשמר את הקיים והישן, בלבנות חומות בלי סוף בשביל לשמור על הקיים. אינני בא לומר עכשיו איזה מגזר יותר טוב. אנחנו כנראה טובים מהמגזרים האחרים בדברים רבים, אבל ללא ספק, הם גם טובים מאיתנו בדברים רבים. אחד הדברים שהם טובים מאיתנו זה שרבים מהם יודעים כבר מזמן את הדבר הפשוט: הגיע הזמן לבנות את בית המקדש. או בשלב ראשון, להקריב קרבנות ולחדש את עבודת המקדש בזמן הזה. ברגע שנתעקש על כך ונכניס את העניין לתודעת הציבור, אזי גם הממשלה תבין שאין לנו דרך אחרת, ואנחנו חייבים להחזיר את מפתחות הר הבית לידינו. חברים יקרים, הגיע הזמן להביא את המשיח, וזה לא חייב להיות דרך מרידה באומות. כי אם נרצה באמת, אנו יכולים להגיע לכך. אם נרצה באמת, זו לא תהיה אגדה.

מאתר בחדרי, כאן.

Why Marxists Oppose Individual Terrorism

(November 1911)

Originally published in German in Der Kampf, November 1911.
Originally transcribed for the Philosophy/History Archive, which is now the Philosophy Section of the Marxists’ Internet Archive.
It was mirrored here with permission.
Proofread by Einde O’Callaghan, November 2006.

Our class enemies are in the habit of complaining about our terrorism. What they mean by this is rather unclear. They would like to label all the activities of the proletariat directed against the class enemy’s interests as terrorism. The strike, in their eyes, is the principal method of terrorism. The threat of a strike, the organisation of strike pickets, an economic boycott of a slave-driving boss, a moral boycott of a traitor from our own ranks—all this and much more they call terrorism. If terrorism is understood in this way as any action inspiring fear in, or doing harm to, the enemy, then of course the entire class struggle is nothing but terrorism. And the only question remaining is whether the bourgeois politicians have the right to pour out their flood of moral indignation about proletarian terrorism when their entire state apparatus with its laws, police and army is nothing but an apparatus for capitalist terror!

However, it must be said that when they reproach us with terrorism, they are trying—although not always consciously—to give the word a narrower, less indirect meaning. The damaging of machines by workers, for example, is terrorism in this strict sense of the word. The killing of an employer, a threat to set fire to a factory or a death threat to its owner, an assassination attempt, with revolver in hand, against a government minister—all these are terrorist acts in the full and authentic sense. However, anyone who has an idea of the true nature of international Social Democracy ought to know that it has always opposed this kind of terrorism and does so in the most irreconcilable way.

Why?

‘Terrorising’ with the threat of a strike, or actually conducting a strike is something only industrial workers can do. The social significance of a strike depends directly upon first, the size of the enterprise or the branch of industry that it affects, and second, the degree to which the workers taking part in it are organised, disciplined, and ready for action. This is just as true of a political strike as it is for an economic one. It continues to be the method of struggle that flows directly from the productive role of the proletariat in modern society.

Belittles the role of the masses

In order to develop, the capitalist system needs a parliamentary superstructure. But because it cannot confine the modern proletariat to a political ghetto, it must sooner or later allow the workers to participate in parliament. In elections, the mass character of the proletariat and its level of political development—quantities which, again, are determined by its social role, i.e. above all, its productive role—find their expression.

As in a strike, so in elections the method, aim, and result of the struggle always depend on the social role and strength of the proletariat as a class. Only the workers can conduct a strike. Artisans ruined by the factory, peasants whose water the factory is poisoning, or lumpen proletarians in search of plunder can smash machines, set fire to a factory, or murder its owner.

Only the conscious and organised working class can send a strong representation into the halls of parliament to look out for proletarian interests. However, in order to murder a prominent official you need not have the organised masses behind you. The recipe for explosives is accessible to all, and a Browning can be obtained anywhere. In the first case, there is a social struggle, whose methods and means flow necessarily from the nature of the prevailing social order; and in the second, a purely mechanical reaction identical anywhere—in China as in France—very striking in its outward form (murder, explosions and so forth) but absolutely harmless as far as the social system goes.

A strike, even of modest size, has social consequences: strengthening of the workers’ self-confidence, growth of the trade union, and not infrequently even an improvement in productive technology. The murder of a factory owner produces effects of a police nature only, or a change of proprietors devoid of any social significance. Whether a terrorist attempt, even a ‘successful’ one throws the ruling class into confusion depends on the concrete political circumstances. In any case the confusion can only be shortlived; the capitalist state does not base itself on government ministers and cannot be eliminated with them. The classes it serves will always find new people; the mechanism remains intact and continues to function.

But the disarray introduced into the ranks of the working masses themselves by a terrorist attempt is much deeper. If it is enough to arm oneself with a pistol in order to achieve one’s goal, why the efforts of the class struggle? If a thimbleful of gunpowder and a little chunk of lead is enough to shoot the enemy through the neck, what need is there for a class organisation? If it makes sense to terrify highly placed personages with the roar of explosions, where is the need for the party? Why meetings, mass agitation and elections if one can so easily take aim at the ministerial bench from the gallery of parliament?

In our eyes, individual terror is inadmissible precisely because it belittles the role of the masses in their own consciousness, reconciles them to their powerlessness, and turns their eyes and hopes towards a great avenger and liberator who some day will come and accomplish his mission. The anarchist prophets of the ‘propaganda of the deed’ can argue all they want about the elevating and stimulating influence of terrorist acts on the masses. Theoretical considerations and political experience prove otherwise. The more ‘effective’ the terrorist acts, the greater their impact, the more they reduce the interest of the masses in self-organisation and self-education. But the smoke from the confusion clears away, the panic disappears, the successor of the murdered minister makes his appearance, life again settles into the old rut, the wheel of capitalist exploitation turns as before; only the police repression grows more savage and brazen. And as a result, in place of the kindled hopes and artificially aroused excitement comes disillusionment and apathy.

The efforts of reaction to put an end to strikes and to the mass workers’ movement in general have always, everywhere, ended in failure. Capitalist society needs an active, mobile and intelligent proletariat; it cannot, therefore, bind the proletariat hand and foot for very long. On the other hand, the anarchist ‘propaganda of the deed’ has shown every time that the state is much richer in the means of physical destruction and mechanical repression than are the terrorist groups.

If that is so, where does it leave the revolution? Is it rendered impossible by this state of affairs? Not at all. For the revolution is not a simple aggregate of mechanical means. The revolution can arise only out of the sharpening of the class struggle, and it can find a guarantee of victory only in the social functions of the proletariat. The mass political strike, the armed insurrection, the conquest of state power—all this is determined by the degree to which production has been developed, the alignment of class forces, the proletariat’s social weight, and finally, by the social composition of the army, since the armed forces are the factor that in time of revolution determines the fate of state power.

Social Democracy is realistic enough not to try to avoid the revolution that is developing out of the existing historical conditions; on the contrary, it is moving to meet the revolution with eyes wide open. But—contrary to the anarchists and in direct struggle against them—Social Democracy rejects all methods and means that have as their goal to artificially force the development of society and to substitute chemical preparations for the insufficient revolutionary strength of the proletariat.

Before it is elevated to the level of a method of political struggle, terrorism makes its appearance in the form of individual acts of revenge. So it was in Russia, the classic land of terrorism. The flogging of political prisoners impelled Vera Zasulich to give expression to the general feeling of indignation by an assassination attempt on General Trepov. Her example was imitated in the circles of the revolutionary intelligentsia, who lacked any mass support. What began as an act of unthinking revenge was developed into an entire system in 1879-81. The outbreaks of anarchist assassination in Western Europe and North America always come after some atrocity committed by the government—the shooting of strikers or executions of political opponents. The most important psychological source of terrorism is always the feeling of revenge in search of an outlet.

There is no need to belabour the point that Social Democracy has nothing in common with those bought-and-paid-for moralists who, in response to any terrorist act, make solemn declarations about the ‘absolute value’ of human life. These are the same people who, on other occasions, in the name of other absolute values—for example, the nation’s honour or the monarch’s prestige—are ready to shove millions of people into the hell of war. Today their national hero is the minister who gives the sacred right of private property; and tomorrow, when the desperate hand of the unemployed workers is clenched into a fist or picks upon a weapon, they will start in with all sorts of nonsense about the inadmissibility of violence in any form.

Whatever the eunuchs and pharisees of morality may say, the feeling of revenge has its rights. It does the working class the greatest moral credit that it does not look with vacant indifference upon what is going on in this best of all possible worlds. Not to extinguish the proletariat’s unfulfilled feeling of revenge, but on the contrary to stir it up again and again, to deepen it, and to direct it against the real causes of all injustice and human baseness—that is the task of the Social Democracy.

If we oppose terrorist acts, it is only because individual revenge does not satisfy us. The account we have to settle with the capitalist system is too great to be presented to some functionary called a minister. To learn to see all the crimes against humanity, all the indignities to which the human body and spirit are subjected, as the twisted outgrowths and expressions of the existing social system, in order to direct all our energies into a collective struggle against this system—that is the direction in which the burning desire for revenge can find its highest moral satisfaction.

From Marxists.org, here.