ללא מחבר No Author

Re’eih: Uprooting Idolatry in the Land of Israel

As a condition for inheriting the Land of Israel, the Torah demands that all forms of idolatry be destroyed:

“You shall utterly destroy all the places where the nations whom you are driving out worship their gods…. You must tear down their altars, break up their sacred pillars, burn their Asheirah trees, and chop down the statues of their gods. You must obliterate their names from that place.” (Deut. 12:2-3)

The Torah stresses that this obligation to destroy idolatrous artifacts is primarily binding in the Land of Israel. As the Sages commented on the words, “You will obliterate their names from that place”:

“In the Land of Israel you are commanded to pursue idolatry [until it is totally eradicated], but not outside the Land.” (Sifri; see Maimonides, Laws of Idolatry 7:2)

Idolatry is clearly the antithesis of Judaism’s message of monotheism. The imperative to fight idolatry should not be limited to a particular location. So why does the Torah confine the eradication of idolatry to the Land of Israel?

Opposing Worldviews

The conflict between monotheism and idolatry is a contest between two fundamentally opposing worldviews. Idolatry sees the world as divided and fragmented, a place where competing gods/forces of nature clash and struggle with one another. In this bleak worldview, the material outweighs the spiritual, and life is reduced to the pursuit of physical wants.

Monotheism, on the other hand, teaches that the world has an underlying unity. As one’s sense of the universe’s inner harmony deepens, one’s longing for the spiritual grows stronger. Higher aspirations take on greater significance; the world advances and is progressively enlightened.

The Land of Israel and Monotheism

The Sages wrote that “The air of the Land of Israel makes one wise” (Baba Batra 158b). Eretz Yisrael is bound to the spiritual life of Israel, the Torah; and the essence of the Torah’s wisdom is the inner truth of a united reality. The special atmosphere of the Land of Israel instills greater awareness of the world’s unified foundation. For this reason, obliteration of idolatry is especially important in the Land of Israel.

Outside the Land of Israel, the harmonious vision of a unified world cannot be fully revealed. There, a fragmented worldview reigns, emphasizing division and isolation. A grim sense of existential estrangement pervades all aspects of life. Any attempt to reveal the hidden unity of the world is hindered by the “impurity of the lands of the nations.” The lands outside of Israel suffer from the foul odor of idolatry. The Sages wrote that Jews living outside the Land are “idol-worshippers in purity” (Avodah Zarah 8a). In other words, they are unintentionally influenced by the cultural environment of the foreign countries in which they live.

This distinction is also manifest in the difference between the Torah of Eretz Yisrael and the Torah of the exile. The Torah outside the Land excels in detailed arguments and the fine dialectics of pilpul. Its qualities reflect the general sense of divisiveness felt there.¹ The Torah of the Land of Israel, on the other hand, is illuminated by a lofty wisdom that connects the details to their governing moral principles. “There is no Torah like the Torah of the Land of Israel” (Breishit Rabbah 16:7).

Only by residing in the Land of Israel can one be truly free from the influence of idolatry. The Torah explicitly links living in the Land and monotheistic faith:

“I took you out from the Land of Egypt in order to give you the Land of Canaan, to be your God” (Lev. 25:38).

(Sapphire from the Land of Israel. Adapted from Orot HaKodesh vol. II, pp. 423-424)

¹ “Rabbi Oshaia taught: No’am refers to the scholars of Eretz Yisrael, who treat each other graciously (מנעימים) when engaged in halachic debates. Chovlim refers to the scholars of Babylon, who attack (מחבלים) each other when debating halachic issues” (Sanhedrin 24a).

From Rav Kook Torah, here.

More Billions to Ukraine as America Falls Apart

From LRC, here.

לשכנו תדרשו ובאת שם

ההתרחקות מהמקדש היא תולדה של חוסר בידיעת ההלכות ותפיסת גאולה שזרה למה שאנחנו מלמדים בבתי המדרש שלנו. לצד ההליכה לחומרא בכל ההלכות שנוגעות בכרת, מוטלת עלינו החובה לעלות להר ולדרוש מעשית את הקומה הבאה בגאולה

הרב חברון שילה צילום: הישיבה התיכונית

“איש אמו ואביו תיראו”. האם אנו מצליחים לקיים מצווה זו במלואה? האם אנו מודעים לעוון הרובץ עלינו כאשר איננו יראים מספיק מההורים שלנו? עצה טובה לכל מי שמבין את חומרת העבירה – להתרחק ממנה כמו מאש, ולהימנע מלבקר את ההורים!

איסור נידה הוא אחד החמורים בתורה, העובר עליו עונשו כרת. שומר נפשו – עדיף שלא יתחתן, וכך יציל את עצמו מספקות שמא הפסק הטהרה לא היה טוב, שמא הטבילה לא הייתה טובה וכו’.

עוון חילול שבת, העובר עליו חייב בכרת ובסקילה. הכנת סלט בשבת יכולה להוביל חלילה לאיסור מלאכת בורר. חימום אוכל בדרך לא נכונה מוביל לאיסור מבשל. מוטב לכל ירא ה’ לאכול בשבת רק חלה, ובעיקר להעביר את השבת בשינה, כדי להינצל מעבירה.

הדברים כמובן הזויים לחלוטין. מדוע, אם כן, כאשר מדברים על קרבה לשכינה, תפילה בהר בית ה’, שינוי התודעה ביחס למקדש והפיכת הר הבית ממקום שומם שרק גויים מהלכים בו למקום שבו האחיזה של עם ישראל הולכת ומתחזקת – מדוע מול המעשה הזה, היראה מכרת משתקת כל עשייה? לאן נעלמה המצווה “לשכנו תדרשו ובאת שמה”? לאן נעלמה מצוות השמחה לפני ה’ שמוזכרת בתורה בעיקר בהקשר של המקדש? מה גורם לאדם יקר כמו ידידיה מאיר לטעות ולחשוב כאילו היראה במקדש והכרת הם חזות הכול? מהיכן נובעת הטעות שאת מצוות היראה מקיימים בכך שנשארים לעמוד מרחוק, בעוד שברמב”ם ברור לחלוטין שאת מצוות היראה מקיימים בעיקר כאשר נמצאים בהר הבית תוך הקפדה על הלכות יראת מקדש?

לא מצפצפים כזרזיר

שני גורמים מרכזיים יש לתפיסה המוטעית הזו: חוסר ידיעת ההלכות, ותפיסה אחרת של מהלך הגאולה. ננסה בקצרה לעמוד על שתי הנקודות.

הנקודה הראשונה היא איסור כרת ומורא מקדש. יש מצוות רבות בתורה שיש בהן איסור כרת, רובן מסובכות ומורכבות יותר מאשר איסור כרת של כניסה בטומאה למקדש. כל רב מקבל מדי שבוע שאלות באיסור כרת של נידה. כמעט כל רופא מקבל הכרעות כל שבת באיסור כרת. כמפקד פלוגה הייתי צריך לשקול בכל שבת עשרות פעמים האם המעשה שאני עושה מותר, אסור או שמא חייב כרת, ובדרך כלל להכריע בתוך דקה מה נכון לעשות. נכון, בספק פיקוח נפש הכול מותר, אבל מה קורה בספק של ספק של ספק פיקוח נפש?

לעומת זאת, ההכרעה בכרת של כניסה לעזרה פשוטה הרבה יותר. קשה לפרוש במאמר בעיתון את כל היריעה, ולכן ניגע בעיקר. שטח ההר היום הוא בערך 450 על 280 מטר. איסור כרת קיים רק על מי שנכנס לעזרת ישראל. לפי המשנה במסכת מידות פרק ג משנה ו, גודל עזרת ישראל הוא 187 על 135 אמות. גם אם נחשוש לדעת החזון איש שגודל כל אמה הוא 60 ס”מ, נגיע לשטח שגודלו 112 על 81 מטר. כלומר, רק 7% משטח הר הבית הוא תחת חיוב כרת. עוד כ־7% הם עזרת הנשים והחיל האסורים בכניסה מדרבנן, ואילו רוב השטח מותר לכניסה למי שטבל, וחלק ממנו מותר גם למי שלא טבל.

מהו השטח האסור בכרת? יש מחלוקת. וכמו כל מחלוקת באיסורי כרת, אפשר להכריע. וכאן קל יותר, כי לא צריך להכריע היכן נמצאים אותם שבעת האחוזים האסורים, אלא צריך להכריע היכן הם בטוח לא נמצאים. ישבו על כך תלמידי חכמים גדולים, בנחת, זמן רב, ויש מסלול שבו גם אם מחמירים כדעת המיעוט – אפשר ללכת שם אחרי טבילה ללא חשש לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ומי שמחשש שמא ייכשל שם באיסור יראה לא עולה, דומה למי שמתרחק מהוריו כדי לא להיכשל במצוות יראת אם ואב.

מדוע אם כן הרב קוק כתב נגד העולים להר? איני מתיימר לומר מה הרב קוק היה אומר היום, לאחר שהר הבית נמדד וגם נבדק בחלקו על ידי ארכאולוגים. אולם מה שמצטטים בשמו נאמר לנציב הבריטי סביב עלילת דם של הערבים, וכנגד הברון רוטשילד שנכנס לתוך כיפת הסלע. בכתיבתו ההלכתית שמופיעה בספר משפט כהן, ברורה עמדתו שעל ידי בדיקה והכרעה הלכתית ניתן לבנות את המקדש ולחדש את עבודת הקורבנות.

הסיבה השנייה לתפיסה המוטעית היא סוגיית גאולה בידי שמיים או בידי אדם. ידידיה מאיר קורא לנו ללכת בדרכו של הרבי מלובביץ זצ”ל, שהיה מגדולי העוסקים בגאולה בדור האחרון. אולם צריך לומר ביושר: יש לנו אהבה גדולה לחסידות חב”ד, התפעלות גדולה מהמסירות שלהם לעם ישראל, ומחלוקת גדולה מאוד בשאלה מה חובת האדם בגאולה. חב”ד אינה רואה במדינה ראשית צמיחת גאולתנו, ולתפיסתה אין תפקידו של האדם לקיים את מצוות הגאולה – יישוב הארץ, קיבוץ גלויות, הקמת המקדש וכו’. תפקידו לשוב בתשובה במצוות האחרות, וכאשר יגיע המשיח הוא יוביל אותנו לגאולה. טוב לגור בארץ בזמן הזה, אבל אין חובה. מלחמה היא זמן לחיזוק האמונה והנחת תפילין, אבל התגייסות לצבא אינה חלק מהמצוות שחב”ד אדוקה בהם.

בבתי המדרש שלנו מלמדים אחרת. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב, פסקה כד) אומר שמי שמתפלל “המחזיר שכינתו לציון” ואינו עולה לארץ – תפילתו “כצפצוף הזרזיר”, אין הוא מתכוון באמת למה שאומר. הוא מאשים את בני הגולה שנשארו בבבל בחורבן בית שני. בחתימת הספר (מאמר ה, פסקאות כב-כח) הוא מסביר מדוע אז, לפני 900 שנה, הוא מסכן את חייו ועולה לארץ. הוא מבאר את דברי דוד בתהילים קב: “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד – כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”. לדבריו שני הפסוקים תלויים זה בזה: הקב”ה ירחם על ציון כאשר עם ישראל יתעורר ויקים את אבניה ועפרה.

ממשלת השמאל מצטרפת לגאולה

כשם שאדם מצווה להניח תפילין, כך הוא מצווה להיגאל. לכן מסרנו נפשנו כדי לבנות ולשמור את הארץ, ותוך סיכון חיים עסקנו בקיבוץ גלויות. ראינו חובה להיות שותפים עם א־ל. לפני 55 שנה “דודי שלח ידו מן החור” וגרם לאויבינו לקום עלינו לכלותנו, כדי שנזכה, תוך יומיים של לחימה עקובה מדם ברחובות ירושלים, לשוב ולשלוט בהר בית ה’. ועכשיו הדוד מצפה לרעיה שתקום ותעורר. במשך 35 שנים המשכנו לישון. הערבים חיזקו את אחיזתם בהר הבית. השינה הייתה כל כך עמוקה עד שבבול ממשלתי הופיע הר הבית כמקום הקדוש של המוסלמים, והכותל כמקום הקדוש ליהודים. הגענו למצב שבו ראש ממשלת ישראל אהוד ברק עמד למסור באופן מוחלט את השליטה בהר לידי המחבל ערפאת ימ”ש. ואז פרצה האינתיפאדה השנייה, והממשלה סגרה במשך שלוש שנים את הר הבית ליהודים הבודדים שעלו עד אז.

שוב זכינו ל”כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”. סגירת ההר, וההבנה שחטאנו בכך ששכחנו אותו, גרמה להתעוררות מחודשת. מאז, כבר כמעט עשרים שנה אנו זוכים שהמספרים הולכים וגדלים – מעשרות בודדים לעשרות אלפים. היחס של כלל ישראל, של המשטרה ושל הממשלה השתנה לחלוטין. ממשלת שמאל בזמן מלחמה מחליטה שהיא לא נכנעת ומשאירה את הר הבית פתוח לתפילת יהודים בתשעה באב – גם זה חלק מתהליך תשובה שמקדם את הגאולה.

מי שמאמין שחובת הגאולה מוטלת עלינו, ושהמצווה “ועשו לי מקדש” היא חלק מתרי”ג מצוות, צריך כדברי הכוזרי והרמב”ן (במדבר טז, כא) לעשות ככל יכולתו כדי לקדם זאת. כרגע מה שאפשר זה כמובן לקיים מצוות ולהתפלל, יחד עם לימוד ההלכות, טבילה, ועלייה ביראה ובשמחה, להר בית ה’. עוד ארוכה מאוד הדרך, אך הגאולה הולכת ועולה מול עיני העולים להר. והשאלה היא האם גם אתה תזכה להיות מאלו שפעלו עם א־ל.

הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית אור עתניאל, מעולי הר הבית

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

מאתר ערוץ שבע, כאן.

How To Hide An Empire

Daniel Immerwahr says studying the history of the Greater United States opens our eyes to how “racism has shaped the actual country itself. The legal borders of the country, but also the borders of the heart.”

Bridey Heing | Longreads | March 2019 | 13 minutes (3,528 words)

What do we think of when we think about the United States and the country’s history? This seemingly simple question rests at the heart of Northwestern University Professor Daniel Immerwahr’s new book, How To Hide An Empire. Immerwahr posits that, for the vast majority of people living in the contiguous United States, our understanding of our own country is fundamentally flawed. This is for one central reason: We omit the millions of people and large territorial holdings outside of the mainland that have, since the founding of the country, also had a claim to the flag.

In his book, Immerwahr traces US expansion from the days of Daniel Boone to our modern network of military bases, showing how the United States has always and in a variety of ways been an empire. As early as the 1830s, the United States was taking control of uninhabited islands; by 1898, the United States was having public debates about the merits of imperial power; by the end of World War II, the United States held jurisdiction over more people overseas — 135 million — than on the mainland — 132 million. While the exact overseas holdings and the standing of territories have shifted with time, what has not changed is the troubling way the mainland has ignored, obscured, or dismissed the rights of, atrocities committed against, and the humanity of the people living in these territories. When we see US history through the lens of these territories and peoples, the story looks markedly and often upsettingly different from what many people are told.

I spoke to Immerwahr recently to learn more about the shifts in how the mainland has thought about the greater United States, the widespread and at times deliberate ignorance that continues to obscure the US empire, and how climate change could force a crisis in the United States’ relationship with its overseas holdings.

*

How did this book come about?

The initial impetus was a research trip I’d taken to Manila. I’d known the Philippines had been a colony of the United States, but somehow being in the city made it click in a new way for me. It was like the difference between reading the lyrics and hearing the music. I saw streets named after US cities, states, presidents, and colleges, and I would take a transit system called JEEPNEY, which was originally based on US surplus army jeeps. I’d spend time in the archives at Ateneo de Manila University, where I’d see Filipino students walking around, speaking English with what sounded to my ears like barely an accent.

When I got back to California, which is where I was living, I started thinking a little differently about US history. I’m trained as a US historian and I’d been teaching survey classes, and I realized that when I’d been talking about the United States, I hadn’t been including the Philippines as part of the story. So I started poking around and asking what would US history look like, what would the Progressive era, what would the Depression look like, what would World War II look like if when I taught that or told that story, I was talking about the whole United States. What happens if you include the territories of Hawai’i, Puerto Rico, Guam, American Samoa, up to what happens if you include the hundreds of military bases the US has laid claim to? Ultimately I had the idea that I should write a history of the United States, but not just the mainland; I’d mean the entire area where the flag flies.

Continue reading here…

From Long Reads, here.

The Coronavirus Hoax