ללא מחבר No Author

בשנים האחרונות אני רואה שינוי גדול בהתנהגות של חלקם במרחב הציבורי: נהגים ערבים צעירים נוהגים בפראות חסרת תקדים ובאלימות מופגנת, וזה לא עניין חדש: ביום כיפור לפני חמש עשרה שנה דרס נהג טרקטורון אסעד שיבלי בן 20 את הילדה טל זינו שהלכה ברחוב בכפר תבור, וביום כיפור לפני שנתיים נדרס הילד איתי מרגי בתל אביב על ידי סוחר הסמים אמיר אבו לבן מרמלה. מקרים אלו אינם היחידים שהסתיימו במוות כתוצאה של נהיגה פרועה ומסוכנת של צעירים ערבים.

צעירים ערבים הנוסעים באוטובוס וברכבת מדברים בטלפון הנייד, וזה עם זה, בקול גדול והרושם שהם יוצרים הוא שהם מתייחסים אל המרחב הציבורי כשייך להם. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר הפגנות של ערבים ביום העצמאות עם דגלי פלסטין. זה התחיל ביישובים הערביים, עבר לערים המעורבות ובשנים האחרונות רואים הפגנות כאלה בתל אביב, בעיקר באוניברסיטת תל אביב. הצעירים המפגינים יודעים בדיוק מה משמעות הנפת הדגלים הללו – תקווה לחיסול מדינת היהודים – ואת המסר הזה בדיוק הם רוצים להעביר.

מנהל אתר בניה סיפר לי שבתקופה האחרונה פועלים ערבים מעלים דרישות חסרות תקדים ונעדרות היגיון על ימי חופשה ותנאי עבודה, וכשדרישותיהם אינן נענות הם מזיקים לבניין ולציוד העבודה. הדוגמאות לשינוי שחל בהתנהגות הצעירים הערביים הן רבות ומגוונות, ודי כאן אם נזכיר את התנהגות מאות מהם באירועי “שומר החומות” במאי 2021 בערים המעורבות: יפו, עכו ולוד.

הסיבות לשינוי הזה בהתנהגות הצעירים הן רבות; חלקן סיבות עומק וחלקן סיבות שעלו בתקופה האחרונה. סיבת העומק העיקרית היא השתחררות הצעירים הערביים מעכבות שאפיינו את הדורות הקודמים. בספרם “הדור הזקוף” שראה אור לפני עשרים שנה עומדים הסוציולוגים דני רבינוביץ’ וח’אולה אבו בקר על השינויים שחלו במגזר הערבי בישראל מאז 1948: הדור הראשון היה דור שפוף שחווה את תבוסת 1948, קרוביו מדרגה ראשונה הפכו לפליטים במדינות ערב והוא שרד תחת ממשל צבאי עד 1966. הדור השני החל להזדקף: נולד במסגרת מדינת ישראל, זכה לשירותי בריאות, חינוך ועבודה, למד עברית והשתלב בכלכלה. הדור השלישי, הזקוף, הולך בתחושה שמגיע לו להנות מהזכויות השוות – בלימודים, בעבודה, בשכר – שלימדו אותו עליהן בבית הספר ובאוניברסיטה. בנות הדור השלישי מורדות בהגמוניה הפטריארכלית של חברתן ויוצאות חוצץ נגד המאפיינים הלאומיים של מדינת היהודים. חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי, היום בת 53, מייצגת נאמנה את בנות הדור הזקוף.

הצעירים הערבים של ימינו, הדור אחרי חנין זועבי, הם הדור המשתלט. הם מזהים מולם ציבור יהודי מסוכסך שאינו מסוגל להקים ממשלה מסודרת, מונהג בידי ראש ממשלה נהנתן שהפרקליטות תופרת לו תיקים, המוחלף על ידי ראש ממשלה שאיננו שולט בה, ציבור שכושר עמידתו מסורס פעם אחרי פעם על ידי מערכת המשפט, מפוחד על ידי אמצעי תקשורת מעוררי פניקה, שקוע ברדיפה אחרי הנאות החיים, מסלק מתוכנית הלימודים תכנים יהודיים וציוניים, תומך במפלגות שמאל שמחקו את הציונות ממצען, מצמצם את התנדבות בניו ליחידות קרביות ומחרים מבעלי הנשק בערים המעורבות את אקדחיהם המוחזקים ברישיון.

הצעיר הערבי רואה את הפעילות ההרסנית הענפה של עמותות “יהודיות” כמו יוזמות קרן אברהם, עיר עמים, עמק שווה, שוברים שתיקה, שלום עכשיו, רבנים למען זכויות אדם (כל עוד איננו יהודי כמובן), רופאים למען זכויות אדם (כנ”ל) ואחרות הממומנות על ידי קרנות כמו הקרן לישראל חדשה והוא מסיק מכך שהציבור היהודי וויתר על המדינה היהודית.

הצעיר הערבי רואה איך המדינה מאפשרת למדינות אירופה ולקרנות אמריקניות לתמוך במאות גופים אנטי ציוניים בישראל וביו”ש ואינה עושה דבר כדי לעצור את שטף הכסף הזה והוא מסיק את המסקנה היחידה: המדינה היהודית מתאבדת.

הסתמכות הממשלה על התנועה האסלאמית ומפלגתה בכנסת, רע”ם, היא גולת הכותרת של החולשה הציונית. כל ערבי בישראל יודע שמטרתה של התנועה האסלאמית היא לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וישיבתה בכנסת נועדה להכשיר את עצמה בעיני הקהל היהודי ולאפשר לה לפעול כנגד מדינתו מתוך בית הנבחרים שלו, כאשר נבחריה של התנועה ופעולתם נגד המדינה חוסים תחת חסינות פרלמנטרית. התנועה האסלאמית לא יכלה לקוות להישג גדול מזה, וזאת בזכות טיפשותה של מערכת המשפט הישראלית שאיננה מבינה את מטרתה של התנועה האסלאמית ולכן התירה לה לרוץ לכנסת.

העובדה שמפלגת בל”ד בכנסת גם היא הוכחה לצעיר הערבי שהמדינה צועדת בגאון בדרכה אל האבדון, שכן גם מפלגה זו מצהירה מעל כל בימה אפשרית שמטרתה היא לשנות – כלומר לבטל – את האופי היהודי-ציוני של מדינת ישראל, ובכל זאת בג”ץ התיר לה כבר בשנת 1996 לרוץ לכנסת, לפעול נגד המדינה עם חסינות פרלמנטרית והענקת שכר לחבריה מקופת המדינה שאותה הם רוצים לחסל. צעיר ערבי שרואה את זה מסיק את המסקנה היחידה האפשרית, שמדינת ישראל היא דמוקרטיה מתאבדת, וכל מה שנותר לו זה לסייע לה להתאבד ולדחוף אותה אל האבדון.

הצעיר הערבי רואה שהמדינה מכשירה אלפי בתים לא חוקיים שבדווים בנו בנגב על אדמה שגזלו מהמדינה, ואף מחברת אותם לחשמל; הוא גם רואה איך המוסד לביטוח לאומי מממן משפחות פוליגמיות למרות שהן לא חוקיות; הוא רואה איך רבים מצעירי המגזר הערבי מחזיקים בנשק לא חוקי ומרעידים את בתי שכניהם בצרורות של ירי שמידי פעם מפיל חללים; הוא רואה איך משפחות הפשע סוחטות דמי חסות (פרוטקשן) מקבלנים ומחקלאים בלי שאף אחד נוקט צעדים רציניים נגדם; הוא רואה איך שהיהודים פוחדים ורועדים מחיזבאללה, מחמאס, מצעירי שיח’ ג’ראח, מהמוראביטון והמוראביטאת של אלאקצא; הוא רואה איך ישראל באיוולתה מאפשרת לערוץ הג’יהאד התקשורתי, אלג’זירה, לעבוד בחופשיות מתוכה ולהסית נגדה ללא הרף; מכל אלה הוא מסיק שהמדינה היהודית איבדה את דרכה והיא מתדרדרת בתהום ללא יכולת לעצור.

התקשורת החברתית, ובראשה קבוצות בווטסאפ, מעניקות לצעירים ערבים “תודעת יחד” המאחדת אותם זה עם זה, צפון עם דרום, בדווים עם פלאחים ובני עיר, צעירים בירושלים, ביו”ש, בעזה, בירדן, בלבנון, בסוריה ואיפה לא. תחושת היחד מעניקה עוצמה והרגשה שאף אחד לא יוכל לעצור אותנו כשאנחנו דוחפים את המדינה אל עברי פי פחת, בלי חשש ובלי מורא.

ומי יישאר כאן אחרי שהמדינה תתאבד? הוא וחבריו שיהפכו לבעלי הבית החדשים של הארץ ושל כל מה שהיהודים המתאבדים בנו בה. היהודים, “הצלבנים החדשים”, באו, עשו מה שעשו והם בדרך להיעלם כישות יהודית ומה שיהיה כאן זה מדינה ערבית עם ציבור יהודי מפוחד שיעשה את מה שאומרים לו לעשות. מכאן נובעת ההתנהגות האדנותית של הצעירים הערבים המחצינים את רגשותיהם ומבטאים אותם בביטחון עצמי גדל והולך ושהם כלל אינם מנסים להסתיר את המצב הנפשי הבוטח המפעם בקרבם.

אשליית השותפות

הממשלה הנוכחית ניסתה לשכנע אותנו שקואליציה בהשתתפות מפלגת רע”ם היא שותפות אמיתית עם המגזר הערבי ההופך באמצעות המפלגה הזו לשותף רציני ומלא בניהול המדינה. אלה מילים יפות, הנובעות מהאופן שבו הצד היהודי של הממשלה רואה – או ליתר דיוק: רוצה לראות – את פני הדברים.

הבעיה היא שבראייה המזרח תיכונית המצב שונה לחלוטין. במזרח התיכון, אם יש לך רכוש אתה לא מחפש שותפים, כי כאשר אתה הבעלים היחיד אז הרכוש שייך לך במלואו, על כל מאה האחוזים שלו. אם אתה מכניס שותף אתה מוותר על חלק מהרכוש ועכשיו אתה לא יכול לומר שהוא רק שלך. יותר מזה: אם יש לך מפעל ואינך יכול להפעיל אותו, אתה מחפש שותף שיסייע לך להפעילו. אלא שמיום שהשותף הגיע, נכנס לעבודה והעלה את המפעל על מסלול רווחי, המפעל שייך בפועל לו כי אתה לא הצלחת להפעילו ותחתיך הוא היה מחוסל, ואילו השותף הצליח להבריאו ולכן המפעל המצליח שייך לו.

הנמשל ברור: ממשלת ישראל הנוכחית לא יכלה לקום ולפעול בלי השותף האסלאמיסטי, והוא זה המאפשר לה לפעול ולשרוד. ומכיוון שהממשלה תלויה בו היא שייכת לו. כשצעיר ערבי רואה את הדברים הוא מבין שהממשלה עובדת אצל מפלגת רע”ם, וההוכחה עבורו היא התקציבים השמנים וחסרי התקדים שמפלגה זו הצליחה לסחוט מתקציב המדינה. ברור לכל מי שעיניו בראשו שתקציבים אלו יוזרמו – לפחות בחלקם – לאנשי שלומה של התנועה האסלאמית, אלה הפועלים יומם ולילה נגד מדינת ישראל, ריבונותה ושליטתה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.

המשך לקרוא…

מאתר מקור ראשון, כאן.