ללא מחבר No Author

מה יש לחרדים נגד בית המקדש?! – מענדל ראטה

זו הסיבה שהחרדים לא פועלים בסוגיית הר הבית

בעולם מתוקן היינו צריכים לראות את המגזר החרדי מזעזע את אמות הסיפים בשאיפה להחזיר את מצב הר הבית לקדמותו: לבנות את בית המקדש ולחדש את עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות • הרב מענדל ראטה מנסה להבין ב’בלוג של המשפיע’

איפה המגזר פספס עד כה, ומה עלינו לעשות כעת

קובי הר צבי , כ”א אב תשע”ז 13/08/2017 09:01

ימי נחמה ופיוס. נגמרו ימי האבל של חורבן בית המקדש, והתחילו ימי הנחמה. “נחמו נחמו עמי”. יום תשעה באב היה לכולנו יום קשה. צום לא קל, אווירה של דיכאון, ואלו מאיתנו החיים ברמה רוחנית קצת יותר גבוהה, אף הרגישו את הכאב של אובדן בית המקדש, הנביאים, שירת הלווים, ושמחת בית השואבה שהייתה במקדש. ואני, מה עשיתי באחרי הצהריים הארוך שהיה לי פה באמריקה בתשעה באב? והרי אסור לקרוא אפילו דברים שלא שייכים לענייני החורבן. ובכן, פתחתי ‘גוגל’ על ׳בית המקדש׳ והתחלתי לקרוא מאמרים. עד מהרה הגעתי אל הנושא הבוער הזה. הר הבית ובניית בית המקדש. האמת שזה אחד הנושאים שמאז ומתמיד העסיקו אותי. למה לא בונים היום את בית המקדש? האם אכן אין זה אפשרי? מבחינה הלכתית? מבחינה ביטחונית?

אני זוכר את עצמי, כשהייתי בחור צעיר, בישיבה גדולה, הייתה תקופה שהייתי ממש בתוך העניין הזה. מצאתי אז באיזה בית מדרש את ספרו של ר׳ מיכל טיקוצ׳ינסקי זצ״ל, ״עיר הקודש והמקדש״, ספר בן חמישה כרכים, כשהכרך החמישי מוקדש כולו על נושא זה. הרב טיקוצ׳ינסקי מונה את הבעיות ההלכתיות האמורות לכאורה לעכב את הבנייה, אך הוא פותר אותן אחת אחת. במסקנה הוא מגיע לכך, שאכן, הגיע הזמן. אני לא יכול לשכוח את הרגע הזה, בו סיימתי לקרוא את הספר, כשכולי נפעם. חזרתי לישיבה והחלטתי לחבר קונטרס על הנושא, פשוט לקצר את הדיונים ההלכתיים הארוכים ולהביא בקצרה את המסקנות ולעורר את העם כולו. ראיתי את עצמי, בדמיוני, מקים סוג של מחתרת או תנועה, (לא ידעתי אז כל כך מארגוני המקדש למיניהם), כשאלפי נערים לומדים את ההלכות הנחוצות לבניין בית המקדש, ופשוט מתחילים עם העניין. טוב, אהיה חייב להודות, הייתי אז קצת תמים. מה יודע בחור ישיבה צעיר על מה שקורה בעולם. אבל האמת, שכנראה אני עדיין תמים, כך בכל אופן אומרים לי לפעמים אנשים. אז כן, אם מותר לי לגלות, החזון הזה על בית המקדש השלישי, הוא כלל לא פג ממני ליום.

אז מה באמת קורה עם כל הסיפור הזה, של הר הבית ובית המקדש? מותר לעלות, אסור לעלות, מסוכן לעלות? מי יעשה לנו סדר בעניין. אז ככה. בוא נחלק את העניין לשלושה חלקים: האיסור לעלות להר הבית, הבעיות ההלכתיות הכרוכות לכאורה בבניית בית המקדש כיום, ובירור הוויכוח הישן והידוע: מי הולך לבנות את בית המקדש, אנחנו, מלך המשיח, או שמא המקדש יירד מן השמים, ואו אז נבדוק את העניין מהמקום הביטחוני, האם אכן כה מסוכן הדבר לבנות את בית המקדש בימינו.

כך כתוב בתורה (שמות כ”ה פסוק ב’): “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. וכך נפסק להלכה: “מצוות עשה לבנות בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.” (רמב״ם הל׳ בית הבחירה, א’, א’). כלומר, זו היא מצווה דאורייתא שמוטלת על ישראל לכל הדורות, וכמו שהרמב״ם כותב (בהקדמה לספר המצוות), ש”אין מונים במניין המצוות מצוות שאין נוהגים לדורות”. הרי לנו שיש עלינו חובה מדאורייתא לבנות בעצמנו את בית המקדש. ובכן, האם במשך הדורות נעשו ניסיונות לבנות את בית המקדש? הבה נכיר היסטוריה קצת.

1) כך מופיע במדרש: “בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שייבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליינוס טרפיזין מעכו ועד אנטוכיא והיו מספיקים לעולי גולה” (בראשית רבה סד, ח). זה היה בתקופה מסוימת לאחר חורבן בית המקדש, כשמלכות רומי החליטה לאפשר את בניית בית המקדש השלישי, ועם ישראל נרתם לעניין והתחילו לגייס כספים רבים מיהודי הגולה לצורך העניין. המדרש ממשיך ומספר שהכותים לא אהבו את הרעיון ואמרו למלכות שעם ישראל ימרוד בהם בסוף אם יבנו את המקדש, ולבסוף הם הצליחו לשכנע את הרומאים לצוות לעשות שינויים קלים בבנייה, כמו לשנות קצת את המיקום או להגביה או להנמיך טיפה, ביודעם שזה מה שימנע מהיהודים לבנות את בית המקדש. כמובן שהיהודים התנגדו לשינויים אלו שלא תאמו את ההלכה, ואז, אחרי שפפוס ולוליינוס כבר הרימו את הרשת הענקית של שיגור כספי התרומות מכל היהודים שבגולה, לא רצה עם ישראל לעזוב את מבצע ההקמה, ורצו למרוד במלכות רומא, אך רבי יהושע בן חנניה מנע זאת מהם ברגע האחרון, ואמר להם: “מספיק שנכנסתם ללוע הארי (שביקשתם למרוד) ובינתיים יצאתם בשלום”.

2) רבי אשתורי הפרחי בספרו ‘כפתור ופרח’ מספר על אחד מבעלי התוס׳, רבי יחיאל מפריז, שביקש לעלות לירושלים בשנת ה׳ אלפים י״ז (לפני 760 שנה) יחד עם 300 מתלמידיו, ולחדש את עבודת הקרבנות. לא ידוע איך הסתיים הסיפור, אך כפי שאנו רואים, עבודת הקרבנות לא התחדשה בינתיים מאז החורבן.

3) הרב צבי הירש קלישר, שחי לפני כ170 שנה, כתב ספר בשם ‘דרישת ציון’, בו הוא נתן מענה לכל הבעיות ההלכתיות הכרוכות בבניין בית המקדש, ואף קרא להתארגנות המונית להקמת בית המקדש, ובשלב ראשון – להקים מזבח ולהקריב קרבן פסח. הוא אף ניהל התכתבות ענפה עם גדולי הדור בשעתו, ביניהם אף רבי עקיבא אייגר והחתם סופר. הללו לא התנגדו, ואף תמכו עקרונית ברעיון של הקרבת קרבן הפסח. רבי עקיבא אייגר פנה אל חתנו ה’חתם סופר’ לגבי העניין, וה’חתם סופר’ השיבו בזה הלשון: “יקרת קדשו הגעני, ומה שכתב מורי וחמי הגאון נרו יאיר לבקש משרי ירושלים לתן רשות להקריב, הוא (הסולטן) קפדן גדול, כי הוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל” (שו”ת חת”ס יו”ד רל״ו), עד כאן לשונו. זאת אומרת, המניעה העיקרית הייתה רק המצב הביטחוני. לא הייתה להם אפשרות פיזית לעלות אל הר הבית ולהקריב, אך מבחינה הלכתית לא הייתה להם בעיה, לא בעלייה להר הבית, ולא בבניית המזבח והקרבת קרבנות ציבור. למעשה, פעילותו של הרב קלישר לא נשאה פירות מעשיים באותו הזמן, אך זה היה מה שפתח בגדול את הדיון הציבורי על כך, ומאז יצאו ספרים רבים ונוצרה ספרות הלכתית ענפה על כך.

4) בתקופת המנדט הבריטי, בשנת תרפ”ה, פנה רבה של ערלוי, רבי שמעון סופר זצ״ל, לרבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, רב העדה החרדית בירושלים, ולרבי יעקב מאיר זצ״ל, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון בארץ ישראל, בהצעה שחכמי ירושלים יפנו אל הנציב הבריטי ויבקשו ממנו רשות לבנות מזבח על הר הבית ולהקריב קרבנות. רבי יוסף חיים זוננפלד השיב לו שאין סיכוי לקבל רשות כזו. אך הרב מערלוי המשיך בכל זאת בניסיונות להשיג רשות, מה שכפי שאנו יודעים, לא עלה בידו.

אז מה באמת נשאר, מי הולך לבנות את בית המקדש? האם עם ישראל יבנה אותו לבד, או שמא יירד המקדש מן השמים? ובכן, מן העובדות האחרונות אנו רואים שלכאורה אין צורך לחכות למקדש שיירד מן השמים, ובכל אופן להקריב קרבנות וודאי שאפשר. אך הבה נבדוק היטב את המקורות לעניין. הנביא יחזקאל, בסוף הספר מתנבא על צורת בית המקדש השלישי. וכך אומר הנביא (יחזקאל מג,י-יא): “אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת. וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו. הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם, וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם”. מבאר שם רש״י: “ילמדו ענייני המידות מפיך, שידעו לעשותם לעת קץ”. כלומר, בני אדם יבנו את בית המקדש השלישי. פסוק מפורש. וכך כתוב בירושלמי מפורש (מגילה פ״א הי״א): “מהו עורי צפון ובואי תימן? אמר רבי יוסי בר חנינא, לכשיתעוררו הגלויות שהן בצפון ויבואו ויבנו את בית המקדש שהיא בדרום”. כלומר, הגלויות יתקבצו ויבואו לבנות את בית המקדש. וכך כתוב בתוספתא מפורש (פסחים פרק ח׳ ה״ב): “ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה, היחיד עושה פסח שני ואין הציבור עושה פסח שני”. כלומר ברגע שיהיה ניתן לעם ישראל לבנות את בית המקדש, פשוט נבנה אותו, ואם הוא יקרה מיד אחרי פסח, נצטרך להביא בחודש אייר פסח שני.

אז מנין המקור הידוע שבית המקדש יירד מן השמים? ובכן, אלו הם דברי רש״י במס׳ סוכה שמקורם במדרש תנחומא. רש״י שואל איך יתכן שייבנה המקדש בלילה או ביו״ט, כפי שמשמע מהגמרא בסוכה, והוא עונה (סוכה מא. ד״ה אי נמי): “הני מילי – בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים״. אך האם רש״י עצמו אכן סבור שהוא לא ייבנה בידי אדם? והרי בפירושו לתנ״ך לספר יחזקאל הוא כותב מפורש שצורת הבית נכתב בשביל שנדע לעת קץ איך לבנותו? וכמו כן במקומות רבים רש״י כותב במפורש שבית המקדש ייבנה בידי אדם. בספר ישעיה (פרק ס׳ פ״י ופי״ג), בספר ירמיה (פרק ל׳ פ״ג), בספר זכריה (פרק ו׳ פי״ב), בספר מלאכי (פרק ג פ״א), ובספר קהלת (פרק ה׳ פ״ח). שם בקהלת אף אומר רש״י שעתיד הקב״ה להיפרע ממחריבי המקדש ״וליתן שכר גדול לאלו שיתעסקו בבניין בית המקדש השלישי״.

ולכאורה יש לנו סתירה בדברי רש״י עצמו. למעשה ישנה אף שיטה שלישית בכל הפולמוס הזה. הרמב״ם כותב (מלכים פי״א ה״א) שמלך המשיח הוא זה שיבנה את בית המקדש. אך מכמה מקורות בחז״ל מוכח אחרת. וכך כתוב בירושלמי (מעשר שני ה׳ ב׳): “זאת אומרת שבניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד”. וכך ידועים דברי המדרש (פסיקתא רבתי פיסקא ל״ו): “בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר להם: “ענווים, הגיע זמן גאולתכם”. הרי משמע שמשיח יבוא אחרי בניין בית המקדש. וכן גם מוכח מהמדרש רבה לעיל, שעם ישראל רצה לבנות המקדש בתקופת רבי יהושע בן חנניה, ומכל הראשונים והאחרונים שדנו בעניין ורצו לבנות המקדש או לכל הפחות להקריב קרבנות בזמן הזה. וכך גם כתב התוס׳ יו״ט (שם): ״בית המקדש עתיד להיבנות קודם מלכות בית דוד, ועד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו, וכמו שהיה בתחילת בית שני״. וכן כתבו אחרונים רבים. (רדב״ז, משנה למלך, משך חכמה, ועו׳ רבים). וכן כתב ה’מנחת חינוך’ (מצווה צ״ה): ״שאם יתנו המלכויות לבנות את בית המקדש, מצווה לבנות״. אז איך מיישבים את הסתירות? האם הגלויות יתקבצו לבנות את המקדש, או מלך המשיח, או שמא יירד מן השמים??

ובכן ישנן כמה תשובות בדברי האחרונים על כך. התשובה המרכזית הידועה היא שאמנם בית המקדש ייבנה בידי אדם ויהיה בנין גשמי, אך לתוכו יירד מקדש רוחני מן השמים, סוג של מקדש של מעלה, וכמו שכתבו חז״ל: “אמר הקב״ה, ׳לא אבוא לירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה׳. (ערוך לנר (סוכה מא.) והוכיח זאת מהזוהר הקדוש ומהמכילתא, עיין שם. וכן כתב ה’תפארת ישראל’ ריש מסכת מידות. וכן משמע מהרמח״ל בספר משכני עליון). ויש שתירצו את הסתירה, שזה תלוי אם הגאולה תהיה בעיתה, שאז יירד המקדש מן השמים, אך אם נזכה להחשת הגאולה, ל״אחישנה״, אזי נזכה שאנו נבנהו מקודם. (שו״ת דברי טעם, וכ״כ הגר״ח קנייבסקי שליט״א בספר ‘טעמא דקרא’, ישעיה מ׳ ט׳). ועל דברי הרמב״ם שכתב שמלך המשיח יבנה את בית המקדש, יש מאחרוני זמנינו שפרשו שהיינו שהוא יבוא לקראת הסוף וישלים את הבנייה, ויש שפרשו שכוונתו שאם לא יבנוהו ישראל קודם, אזי הוא יבנה את המקדש. יש שהוסיפו שהרמב״ם אף רצה להנמיך בכך את כוחם של משיחי השקר המרובים שהיו בדורו, ולהוכיח שאינם משיחי אמת שהרי לא לוחמים מלחמות ישראל ולא בונים את בית המקדש. ובכל אופן, לכל הדעות יש לנו חז״ל מפורשים, ראשונים מפורשים, ואחרונים מפורשים, שיש אפשרות כזו שנבנה את בית המקדש בידינו, ואם כן, הרי שחובה הדבר בידינו, שהרי ברגע שזה מתאפשר, יש עלינו מצוות עשה לבנות את בית המקדש, וכנ”ל.

אז איך באמת זה אפשרי מבחינה הלכתית לבנות המקדש ולהקריב קרבנות, אם כולנו בחזקת טמאים? ובכן, לא ניכנס לכל הסוגיה ההלכתית הזאת, ונשאיר זאת לספר עיר הקודש והמקדש של הרב טיקוצינסקי, או לספר ׳דרישת ציון׳ של הרב קלישר, או לחתם סופר ורבי עקיבא אייגר, שהסכימו שמבחינה הלכתית אפשרי בכל אופן להקריב קרבן הפסח. וכן כתב ה״חזון איש״, שבזמן הזה, אם יתנו רשות להקריב קרבן פסח, אסור לבטל את המצווה. (חזו״א הל׳ פריה ורביה ב׳ י״א, ואבהע״ז ס״ב). כמו כן ידוע שהרה״ק רבי אהרן מבעלזא זי״ע לא רצה לשהות בחוה״מ פסח בירושלים מחשש שמא חובה עלינו להקריב קרבן הפסח (כך הביא בהערות עקבי סופר על שו״ת התעוררות תשובה).

אז גדולי הדור הללו, הם פתרו כבר את כל הבעיות: אם מבחינת טומאה – הרי טומאה דחויה בציבור, כלומר: אם רוב הציבור טמאי מת, מותר להקריב קרבנות ציבור. “ומקריבין קרבנות אף על שאין בית המקדש”. כמו שחז״ל אומרים (זבחים סב.): “אפי אם אין יודעים בדיוק מקום המזבח, אבל אפשר לעשות מזבח קטן של ד׳ על ד׳ אמות. למעשה, יש שכבר עשו החישובים המדויקים,ויודעים את מקום המזבח. אם מבחינת התכלת שאנו זקוקים לבגדי הכוהנים, קודם כל הרי זה מחלוקת אם התכלת מעכב, וחוץ מזה הרי יש לנו כיום תכלת, והתכלת שנתגלה בשנים האחרונות, לכל הדעות הוא מתאים לתכלת של חז״ל, ואלו שנמנעים מללובשו זה רק בגלל שלא ראינוהו ולא קיבלנוהו במסורת, וכידוע לכל מי שעסק בנושא. ואף את בעיית ייחוס הכוהנים פתרו באופנים שונים, והחתם סופר כתב שאפשר לסמוך על חזקת כשרות וכהונה.

תכל׳ס, עם מה נשארנו? רק עם הבעיה הביטחונית. האם זה באמת אכן אפשרי כיום, לעלות ולהקריב קרבנות בהר הבית? האם אכן אפשרי חזון מופלא זה, שהנה הנה, אפשר לחדש את העלייה לרגל בערב פסח, ויעלו מליוני יהודים אל ירושלים ונקריב את קרבן הפסח מתוך שירה וזמרה, מכל הערים ומכל הישובים ואף ממדינות וארצות שונות? האין זה יגרום למלחמת עולם שלישית, לטירוף ואנדרלמוסיה מוחלטת בכל העולם? ובכן, התשובה, לדעתי, מאוד מאוד פשוטה. ניגש רגע אל הסכסוך הפוליטי בין הישראלים לערבים במזרח התיכון, ונשאל שאלה פשוטה: למה הערבים לא דורשים מאיתנו לעזוב כליל את הארץ, הרי בכלל כבשנו אותה מהם? או למה אין האו״ם דורש מאיתנו זאת, אם הערבים צודקים בכך שכבשנו את הארץ מידיהם? מי בכלל קובע מהו ה’סטטוס קוו’, ועל אלו דברים אין בכלל אפשרות להתווכח? ובכן, כמובן, אנחנו. דהיינו, מכיוון שלכולנו היה ברור שאין לנו אופציה אחרת ואנחנו פשוט חוזרים לארצנו הקדושה, מכוח הירושה הטבעית על פי התנ״ך, אזי אומות העולם הבינו את האמת הזאת, והאו״ם נתן את הסכמתו ועזרתו לכך, כי זה היה קו אדום ברור ללא ספק: אנחנו עולים לארץ, יהיה מה שיהיה. זו היא ההישרדות שלנו כעם. העולם הבין זאת.

ובכן, תנו לי לומר לכם, ידידיי: העולם יכול להבין די בקלות, שלעם ישראל היה בית מקדש על הר הבית, הרבה לפני שהוקם המסגד ׳אל אקצא׳ והרבה לפני כיפת הסלע, ובלי לדבר על כך שב’קוראן’ של הערבים לא מוזכרת בכלל ירושלים, ובטח לא הר הבית, וכל הפרשנות הזאת שהמסגד אל אקצה שמוזכר בקוראן נמצא על ׳הר הבית׳ הינו בכלל החלטה מאוחרת של פרשנים ערבים, כשההחלטה הזו באה מאינטרסים פוליטיים שונים בזמנם, וכמו שהחוקרים הוכיחו. ובכן, כמו שבן גוריון שכנע את האו״ם על זכותנו על הארץ מכוח התנ״ך, יש לנו את אותו הכוח והזכות על הר הבית. כן, בדיוק כמו על הארץ, יש לנו את הזכות על המקום הרבה הרבה לפניהם. זה מוכח כמובן גם מכל ספרי ההיסטוריה של העמים, וממחקרי הארכאולוגיה, ומעוד תחומי מחקר. ובכל אופן, בוודאי שיש לנו את הזכות לבנות שם מזבח ולהקריב קרבנות, בוא נאמר, בינתיים ללא הריסת המסגדים שם. והרי לא יתכן שרק לערבים יהיה מותר להתפלל במסגד שלהם, ולנו, שגם בשבילנו המקום הוא קדוש, לא יותר לנו לבנות שם מזבח ולהקריב שם קרבנות. וכי מה אנו גרועים מהם? האם האו״ם לא יכול להבין זאת? בטח שהאו״ם יכול להבין זאת. אלא שהבעיה היא רק בנו. כי אנחנו בכלל לא מראים את הרצון לבנות את בית המקדש כ’סטטוס קוו’ וכקו אדום בלתי ניתן לפשרה. לחילונים, לכאורה, זה לא מעניין אותם, והחרדים גם לא מעוניינים בכך. רק בציבור הדתי לאומי או החרדי לאומי, אלו שחיים את הגאולה כל הזמן, אותם זה מעניין, והם כבר הכינו כלי מקדש רבים, הם משיגים כל תקופה איזו פרה אדומה, וכאשר היא נפסלת הם אינם מפסיקים לחפש שוב, והם אלו שאף עוסקים כל הזמן להנחיל בתודעת הציבור את החובה הקדושה לכך, אבל אנחנו, אנחנו ישנים.

אך האם באמת את הציבור החילוני זה כלל לא מעניין, בניית בית המקדש? ובכן, תנו לי לגלות לכם על סקר מאוד מעניין שערך מכון המחקר ׳פאנלס׳, בו הוכח שרוב החילונים מצפים לבניין בית המקדש. 90 אחוז אצל המסורתיים, וכ-50 אחוז אצל החילונים שאינם מסורתיים! אז מי בעצם המעכב? למה אין הממשלה שמה זאת בראש מעייניה ונלחמת על כך? למה ידעה הממשלה ללחום על ארץ ישראל ועל קדושת הכותל המערבי, ואינה יודעת ללחום על קדושת הר הבית ועל זכותנו לחדש את העבודה שם? ובכן, התשובה היא פשוטה: אנחנו אשמים בכך. כן, הציבור שלנו. כי אם כולנו, ציבור שומרי התורה והמצוות, היינו מחליטים שהגיע הזמן לכך, וחברי הכנסת החרדים היו נלחמים על כך כעל בבת עינם, באיום למשל על פרישה מהקואליציה וכדומה, אין ספק שממשלת ישראל הייתה מוצאת את הפתרון, מסבירה לאו״ם ולאמריקאים שזה מבחינתנו קו אדום, וזהו המקום הכי קדוש לנו, וכמו שגם כתוב בתנ״ך שגם הם מכירים בו, ואין לי ספק, עם עבודה נכונה ועקבית, האמריקאים היו מבינים זאת. היינו מציבים עובדה לעולם המוסלמי, זה קדוש לנו בדיוק כמו שזה קדוש לכם, ואין לכם הזכות לעכב אותנו מכך, ולמעשה יש לנו אף זכות קדימה. גם העולם המוסלמי היה שותק. במיוחד כאשר נקבל את הסכמת אומות העולם על כך, כי כל אחד מבין, שמכוח הדמוקרטיה וחופש הפולחן, צריך לאפשר לכל אחד להתפלל ולקיים את מצוותיו במקומות המקודשים לו. כל שכן, כאשר אפשר בקלות להוכיח את זכותנו הראשונית על המקום. אבל מספיק לנו אם נקריב שם פעם אחת כל כלל ישראל ביחד את קרבן הפסח במועדו. אין לי ספק שבשלב כזה או אחר, הגאולה תבוא והמשיח יבוא. משהו יקרה בעולם

רוב הרבנים כיום אוסרים את העלייה להר הבית, ולא בגלל שאין אפשרות הלכתית לעלות להר הבית. אין ספק שלכל הדעות יש מקומות בהם מותר לעלות. אמנם, רק אחרי טבילה כדין ועוד הלכות וקפידות שונות. אך הרבנים חוששים, שאם נתיר זאת לכלל הציבור, אזי יווצר בלגן, ואנשים רבים יעלו ללא השגחה והקפדה, וייכנסו למקומות האסורים לכניסה ושכניסה בהם במזיד כרוכה באיסור כרת. (יש שכן התירו לעלות אל המקומות המותרים, כמו ר׳ ישראל יעקב פישר זצ״ל, הגרז״נ גולדברג שליט״א, ועוד). אך אין ספק, שאם עניין זה היה באמת בוער לנו, היינו מוצאים את הפתרון מזמן. היינו מושיבים וועדת השגחה מיוחדת בכניסה להר הבית, והיא תשגיח על כל הנכנסים שילוו עם מדריכים ושיהיו אחרי טבילה וכדו׳. הבעיה היחידה היא, שבציבור שלנו, זה פחות מעסיק אותנו, כל הנושא הזה. לשם מה לנו כל הבלגן הזה על הראש עכשיו. טוב לנו ככה וזהו, ועדיף שנתבסס על דברי רש״י שהמקדש יירד מן השמים וזהו. וזאת למרות שמכל המקורות בחז״ל ובפוסקים מוכח אחרת.

אז מה היא הסיבה שהחרדים לא מתעסקים עם העניין של בית המקדש, ורק בציבור הדתי לאומי והחרד״לי עוסקים בעניין זה? תנו לי לומר לכם את הסיבה האמיתית, וסליחה על הביקורת. הסיבה היא בגלל שאנחנו לא באמת חיים את עניין הגאולה. פחות מעניין אותנו דברים כמו חזון על בית המקדש השלישי, והקרבת קרבן הפסח של כל עם ישראל ביחד באחדות מופלאה ובהתרוממות רוח. התרגלנו להתמקד רק בלשמר את הקיים והישן, בלבנות חומות בלי סוף בשביל לשמור על הקיים. אינני בא לומר עכשיו איזה מגזר יותר טוב. אנחנו כנראה טובים מהמגזרים האחרים בדברים רבים, אבל ללא ספק, הם גם טובים מאיתנו בדברים רבים. אחד הדברים שהם טובים מאיתנו זה שרבים מהם יודעים כבר מזמן את הדבר הפשוט: הגיע הזמן לבנות את בית המקדש. או בשלב ראשון, להקריב קרבנות ולחדש את עבודת המקדש בזמן הזה. ברגע שנתעקש על כך ונכניס את העניין לתודעת הציבור, אזי גם הממשלה תבין שאין לנו דרך אחרת, ואנחנו חייבים להחזיר את מפתחות הר הבית לידינו. חברים יקרים, הגיע הזמן להביא את המשיח, וזה לא חייב להיות דרך מרידה באומות. כי אם נרצה באמת, אנו יכולים להגיע לכך. אם נרצה באמת, זו לא תהיה אגדה.

מאתר בחדרי, כאן.

Trotsky Is Right: Against (Individual) Terrorism

Why Marxists Oppose Individual Terrorism

(November 1911)

Originally published in German in Der Kampf, November 1911.
Originally transcribed for the Philosophy/History Archive, which is now the Philosophy Section of the Marxists’ Internet Archive.
It was mirrored here with permission.
Proofread by Einde O’Callaghan, November 2006.

Our class enemies are in the habit of complaining about our terrorism. What they mean by this is rather unclear. They would like to label all the activities of the proletariat directed against the class enemy’s interests as terrorism. The strike, in their eyes, is the principal method of terrorism. The threat of a strike, the organisation of strike pickets, an economic boycott of a slave-driving boss, a moral boycott of a traitor from our own ranks—all this and much more they call terrorism. If terrorism is understood in this way as any action inspiring fear in, or doing harm to, the enemy, then of course the entire class struggle is nothing but terrorism. And the only question remaining is whether the bourgeois politicians have the right to pour out their flood of moral indignation about proletarian terrorism when their entire state apparatus with its laws, police and army is nothing but an apparatus for capitalist terror!

However, it must be said that when they reproach us with terrorism, they are trying—although not always consciously—to give the word a narrower, less indirect meaning. The damaging of machines by workers, for example, is terrorism in this strict sense of the word. The killing of an employer, a threat to set fire to a factory or a death threat to its owner, an assassination attempt, with revolver in hand, against a government minister—all these are terrorist acts in the full and authentic sense. However, anyone who has an idea of the true nature of international Social Democracy ought to know that it has always opposed this kind of terrorism and does so in the most irreconcilable way.

Why?

‘Terrorising’ with the threat of a strike, or actually conducting a strike is something only industrial workers can do. The social significance of a strike depends directly upon first, the size of the enterprise or the branch of industry that it affects, and second, the degree to which the workers taking part in it are organised, disciplined, and ready for action. This is just as true of a political strike as it is for an economic one. It continues to be the method of struggle that flows directly from the productive role of the proletariat in modern society.

Belittles the role of the masses

In order to develop, the capitalist system needs a parliamentary superstructure. But because it cannot confine the modern proletariat to a political ghetto, it must sooner or later allow the workers to participate in parliament. In elections, the mass character of the proletariat and its level of political development—quantities which, again, are determined by its social role, i.e. above all, its productive role—find their expression.

As in a strike, so in elections the method, aim, and result of the struggle always depend on the social role and strength of the proletariat as a class. Only the workers can conduct a strike. Artisans ruined by the factory, peasants whose water the factory is poisoning, or lumpen proletarians in search of plunder can smash machines, set fire to a factory, or murder its owner.

Only the conscious and organised working class can send a strong representation into the halls of parliament to look out for proletarian interests. However, in order to murder a prominent official you need not have the organised masses behind you. The recipe for explosives is accessible to all, and a Browning can be obtained anywhere. In the first case, there is a social struggle, whose methods and means flow necessarily from the nature of the prevailing social order; and in the second, a purely mechanical reaction identical anywhere—in China as in France—very striking in its outward form (murder, explosions and so forth) but absolutely harmless as far as the social system goes.

A strike, even of modest size, has social consequences: strengthening of the workers’ self-confidence, growth of the trade union, and not infrequently even an improvement in productive technology. The murder of a factory owner produces effects of a police nature only, or a change of proprietors devoid of any social significance. Whether a terrorist attempt, even a ‘successful’ one throws the ruling class into confusion depends on the concrete political circumstances. In any case the confusion can only be shortlived; the capitalist state does not base itself on government ministers and cannot be eliminated with them. The classes it serves will always find new people; the mechanism remains intact and continues to function.

But the disarray introduced into the ranks of the working masses themselves by a terrorist attempt is much deeper. If it is enough to arm oneself with a pistol in order to achieve one’s goal, why the efforts of the class struggle? If a thimbleful of gunpowder and a little chunk of lead is enough to shoot the enemy through the neck, what need is there for a class organisation? If it makes sense to terrify highly placed personages with the roar of explosions, where is the need for the party? Why meetings, mass agitation and elections if one can so easily take aim at the ministerial bench from the gallery of parliament?

In our eyes, individual terror is inadmissible precisely because it belittles the role of the masses in their own consciousness, reconciles them to their powerlessness, and turns their eyes and hopes towards a great avenger and liberator who some day will come and accomplish his mission. The anarchist prophets of the ‘propaganda of the deed’ can argue all they want about the elevating and stimulating influence of terrorist acts on the masses. Theoretical considerations and political experience prove otherwise. The more ‘effective’ the terrorist acts, the greater their impact, the more they reduce the interest of the masses in self-organisation and self-education. But the smoke from the confusion clears away, the panic disappears, the successor of the murdered minister makes his appearance, life again settles into the old rut, the wheel of capitalist exploitation turns as before; only the police repression grows more savage and brazen. And as a result, in place of the kindled hopes and artificially aroused excitement comes disillusionment and apathy.

The efforts of reaction to put an end to strikes and to the mass workers’ movement in general have always, everywhere, ended in failure. Capitalist society needs an active, mobile and intelligent proletariat; it cannot, therefore, bind the proletariat hand and foot for very long. On the other hand, the anarchist ‘propaganda of the deed’ has shown every time that the state is much richer in the means of physical destruction and mechanical repression than are the terrorist groups.

If that is so, where does it leave the revolution? Is it rendered impossible by this state of affairs? Not at all. For the revolution is not a simple aggregate of mechanical means. The revolution can arise only out of the sharpening of the class struggle, and it can find a guarantee of victory only in the social functions of the proletariat. The mass political strike, the armed insurrection, the conquest of state power—all this is determined by the degree to which production has been developed, the alignment of class forces, the proletariat’s social weight, and finally, by the social composition of the army, since the armed forces are the factor that in time of revolution determines the fate of state power.

Social Democracy is realistic enough not to try to avoid the revolution that is developing out of the existing historical conditions; on the contrary, it is moving to meet the revolution with eyes wide open. But—contrary to the anarchists and in direct struggle against them—Social Democracy rejects all methods and means that have as their goal to artificially force the development of society and to substitute chemical preparations for the insufficient revolutionary strength of the proletariat.

Before it is elevated to the level of a method of political struggle, terrorism makes its appearance in the form of individual acts of revenge. So it was in Russia, the classic land of terrorism. The flogging of political prisoners impelled Vera Zasulich to give expression to the general feeling of indignation by an assassination attempt on General Trepov. Her example was imitated in the circles of the revolutionary intelligentsia, who lacked any mass support. What began as an act of unthinking revenge was developed into an entire system in 1879-81. The outbreaks of anarchist assassination in Western Europe and North America always come after some atrocity committed by the government—the shooting of strikers or executions of political opponents. The most important psychological source of terrorism is always the feeling of revenge in search of an outlet.

There is no need to belabour the point that Social Democracy has nothing in common with those bought-and-paid-for moralists who, in response to any terrorist act, make solemn declarations about the ‘absolute value’ of human life. These are the same people who, on other occasions, in the name of other absolute values—for example, the nation’s honour or the monarch’s prestige—are ready to shove millions of people into the hell of war. Today their national hero is the minister who gives the sacred right of private property; and tomorrow, when the desperate hand of the unemployed workers is clenched into a fist or picks upon a weapon, they will start in with all sorts of nonsense about the inadmissibility of violence in any form.

Whatever the eunuchs and pharisees of morality may say, the feeling of revenge has its rights. It does the working class the greatest moral credit that it does not look with vacant indifference upon what is going on in this best of all possible worlds. Not to extinguish the proletariat’s unfulfilled feeling of revenge, but on the contrary to stir it up again and again, to deepen it, and to direct it against the real causes of all injustice and human baseness—that is the task of the Social Democracy.

If we oppose terrorist acts, it is only because individual revenge does not satisfy us. The account we have to settle with the capitalist system is too great to be presented to some functionary called a minister. To learn to see all the crimes against humanity, all the indignities to which the human body and spirit are subjected, as the twisted outgrowths and expressions of the existing social system, in order to direct all our energies into a collective struggle against this system—that is the direction in which the burning desire for revenge can find its highest moral satisfaction.

From Marxists.org, here.

How Can We Do This in Israel, Too??

I have trolls in high places

Public records requests are really so much fun. I don’t know why more people do not make a hobby out of them!

Though generally lacking in chutzpah, swiftness, or creativity, public officials never seem to run out of ways to cleverly restate one of their key concerns with the world: “How dare these peasants question my authority with inconvenient facts!”

Getting to see those many variations is one of the underrated joys of a public records request.

Here is an actual email from an actual elected official, sent to me in response to an actual public records request that I submitted.

I just had to ask for all of the emails about me. It really is some fun reading, especially the ones written by elected officials who have watched too many episodes of West Wing and who think their public email accounts are confidential simply because they add that word “CONFIDENTIAL,” to the subject line. Perhaps you are beginning to see why I started Project Accountability and how much fun it is gearing up to be.

My favorite new troll (mentioned in yesterday’s email) has reappeared in the public records requests.

In this email, my troll a.k.a. the former Teachers Union President is writing to the current School Board President to form an alliance against someone who he seems to consider the baddest of hombres — lil’ ole me.

*******

SUBJECT: Re: CONFIDENTIAL: Grading related to mask wearing

FROM: Timothy Gearhart

TO: Christopher Arend

DATE: 18/02/2022 15:58

Chris, have you had a chance to research this dude? He’s a paid troublemaker who writes books and gives lectures. Beware! (I’m behind you on this issues)

Tim

Timothy J. Gearhart

PRJUSD Trustee

*******

What, by the way, was this man’s actual complaint with me?

The subject line reveals that.

If you have an ounce of sense in you, you won’t like what you are about to hear.

Several public officeholders were frustrated with me because I caught a handful of teachers behaving dishonorably by assigning lower grades to brave high school students who dared to stand up to them by not wearing the face mask.

As shocking as that may sound, that is in fact what happened.

The students got their grades marked down for it — as much as 10% it looks like. They were not graded for their academic prowess, but for disobediently wearing masks. And the school board, to this day, has not fully addressed the issue of the “Masks for grades scandal” publicly.

Can you imagine what kind of a no-goodnik you have to be as a high school teacher to pick on a kid for something so petty as not wearing a mask correctly? And to then go so far as to vindictively take it out on his grades and affect his chances of getting into college? Those are more like stories I hear from old days of communist Czechoslovakia. Something told me that no-goodniks like these teachers needed to be outed. Someone had to stand up for those brave maskless high schoolers.

Right?

Well, it just so happens those brave maskless high schoolers and I crossed each other’s paths one day, and since then, I have had their back.

And in my true, over-the-top fashion (which some people who have come to know and love me refer to as “Classic Stevo Overkill”), I didn’t just mention it to a board member or two before dropping the issue, no, I took it further. I actually sent out press releases to perhaps 30 or 40 media sources about what had taken place.

I, then, made phone calls and did interviews.

I also authored three opinion pieces in local newspapers.

I called for the teachers to be fired.

And I called for the complacent board members involved to resign.

Oh yeah . . . And I posted the dodgy teachers’ salaries online too.

Continue reading…

From Allan Stevo, here.

‘Divide et Impera’: Charedi and Dati

Relating to Israel Under the Erev Rav

We need to be here — and in the game.

Rabbi Chananya Weissman

Within the world of Torah-observant Jews there are two primary schools of thought when it comes to the modern state of Israel – a creation that is decidedly not Torah-observant. These two positions could hardly be more divergent from one another. This has resulted in yet another tragic rift within the Orthodox world, which we know is the greatest cause of our suffering from ancient times to the present day.

With God’s help we will solve that problem now.

One school of thought is held by those who refer to themselves as “Dati Leumi”, or National Religious (I say “refer to themselves” because I have long opposed the use of labels such as these to divide society, poorly categorize people, and encourage herd mentality). This camp views the secular state of Israel as the “first flowering of the redemption”, and supports the state with a religious fervor. State institutions and ceremonies are sacrosanct, with the IDF being the holy of holies.

Of course, the fact that this adoring relationship with the secular state is one-sided poses great difficulties for the Dati Leumi. The Erev Rav ruling class has long demonized Jewish pioneers (“settlers”) as religious extremists, terrorists, war-mongers, and a danger to the rest of society (almost as bad as people who didn’t take the poison shots). The Zionist flowers of redemption have demolished their homes, destroyed their communities, and turned the full force of the state against those who stood in their way. The holy IDF played an indispensable role in these operations, destroying more Jewish communities than all the Arab armies in all the wars since 1948 combined.

In spite of this, the proudest moment in the life of a Dati Leumi is when their son or daughter joins the same IDF. Nothing is more sacred than offering the ultimate “sacrifice” to the state of Israel. If the child was traumatized by having his home demolished (sometimes multiple times), all the better; the sacrifice is compounded.

The Dati Leumi are further vexed by Israel’s refusal to allow them to pray at Judaism’s holiest site, Har Habayis (the Temple Mount). Israel only permits Jews to ascend Har Habayis in extremely limited numbers at extremely limited hours on extremely limited days. Even then, they are permitted to go up only in small guided groups, which are surrounded by police and Arab Waqf interlopers, who tightly monitor the Jews for any sign of “provocative” behavior. This includes carrying religious articles such as a prayer book, praying out loud, or quietly bowing to God where heaven meets earth.

Any of these activities can be used as a pretext by Arabs to riot and the world to howl, so the appropriate response of the so-called Jewish state is obviously to keep the Jews in their place. Jews who dare act like Jews – or even like normal human beings in a place of worship – are immediately arrested and face the wrath of the state. Teenage girls who wish to pray for sick people had best memorize the names; reading off a paper can be dangerous to their health.

In recent years there has been some improvement. Jewish visitors used to not be allowed to move their lips, lest a prayer escape. Now whispering is allowed, and on a good day you can sneak in a few second-class-citizen prayers in an undertone while the guards look the other way. Like a Marrano or a Refusenik, but in a “Jewish state”.

Despite all the above and so much more, the Dati Leumi remain the most ardent supporters of the state and its institutions. After all, they have consecrated this as a religious duty, and religious duties don’t have to make sense.

This is why the Dati Leumi observed the covid rules like no other segment of society. They masked themselves and their children as if oxygen were pork, they quarantined again and again, they shut down their synagogues and schools – prayer and Torah study can’t hold a candle to serving the state – and they enforced the tyrannical “green passport” with the viciousness of kapos. If the Israeli government declares that touching a Torah can spread disease, then you sooner bury the Torah than touch it, period. And bury the Torah they did.

No matter how much the Dati Leumi are abused and persecuted, they will always continue to serve the state, for that has become their true religion when push comes to shove. What began as noble love for Israel and a desire to be part of the redemption process has morphed into an illogical, self-immolating complex. They complain about their unfair treatment, but continue to support those who mistreat them, for that is their duty.

The Dati Leumi suffer from Stockholm Syndrome. They are unable to recalibrate their understanding of the return to Israel, nor decouple their love of Israel from sheepishly supporting their enemies from within. They look the other way when Israel runs gay parades and promotes perversity, and feel pride when an Israeli wins an Olympic medal, or Eurovision, or a beauty contest, as if this is why God brought us back to the land. Ultimately the Dati Leumi cannot take Israel to the next level; they are just happy to be here.

This is why the Dati Leumi have always been second-class citizens, their rabbis second-rate, and they are scorned by both secular Jews and Charedim. (A secular person who is seeking spirituality or greater Torah observance will not go to a Dati Leumi rabbi.) This is why their children abandon an observant lifestyle in large numbers.

The Dati Leumi camp has run out of steam and has little left to offer.

*

The so-called “Charedi” camp has a polar opposite view of the secular state of Israel, which dates back to the very beginning of the Zionist movement. They understood that the Zionist leaders were hostile to Torah-observant Jews and intended to created a state that was antithetical to the Torah. Many of the great rabbis of the time opposed cooperating with the Zionists, despite the deteriorating situation in Europe.

Countless Jews were discouraged from escaping to Israel when they had the chance, and their blood soaks Europe to this day. Although many “Charedi” Jews subsequently moved to Israel, their relationship with the secular state has continued to be mutually hostile, or indifferent at best. To the Zionists the Charedim are a burden and a threat should their numbers grow, and the Charedim in turn view the Zionists as Hamans with Jewish names. And yet, the promise of government money for Charedi institutions can swing elections and get laws passed.

As the Mafia would say, it’s nothing personal, just business.

Aside from this, the Charedim want as little to do with Israeli society as possible. Keeping their children out of the IDF is a life-and-death issue for them. This is largely (but not entirely) because the IDF is a cesspool of spiritual impurity, much of which is deliberately forced upon religious people with the intention of eroding their religious commitment. Even though the IDF offers some accommodations for Charedi soldiers, those who join the IDF are persona non grata in the Charedi world.

Charedim by and large (they cannot all be lumped together, after all) do not see the return of millions of Jews to Israel as a theologically significant event. To them the redemption means one thing and one thing only: Moshiach arrives, brings the rest of the Jews back to Israel, and everyone becomes Charedi.

Charedim certainly recognize the holiness of the land, but, strangely enough, many of them use this as a reason not to live in Israel. After all, they argue, the land is being defiled by all the non-Charedim, and even Charedim cannot handle the awesome responsibility of upholding the holiness of the land. Best to stay away from God’s palace, where the penalty for sinning is most severe, and wait for Moshiach to come. Until then, apparently, Israel is only for those who sin the most and those who never sin at all.

While Charedim tend to create stringencies for mitzvos – admirable in principle, but often far more than necessary or even appropriate – suddenly they cannot handle the spiritual challenge of living in Israel, and don’t even want to try. Better to remain in exile, far from Israel, in places that reek with spiritual impurity, where the challenges of remaining religious are most severe, rather than risk upsetting God by falling short of perfection in Israel. Best to be lenient on the mitzva to live in Israel and all the mitzvos that cannot be performed anywhere else. That is the position of many Charedim (or, perhaps, the excuse) who do not consider it God’s will for Jews to return home now, even before Moshiach arrives.

Needless to say, the state of Israel reviles the Charedim like no one else. The secular media dutifully blames the Charedim for every ill in society; they have too many children, they are parasites, they contribute nothing to society, they do not respect the rules, they do not care about safety, they spread disease, and on and on.

Canards such as these were historically used to incite pogroms and genocide against the Jewish people. Today in other countries they would be condemned as anti-Semitic. In Israel, however, they are acceptable in polite company, including the government, and a valid reason to persecute huge numbers of people who, for the most part, are righteous, upstanding, contribute greatly to society, and are the cause of no one’s problems, despite preferring to keep to themselves.

The Dati Leumi, for their part, side with the anti-Semites on this one. No surprise there! Charedim will sacrifice just about everything for their principles. The Dati Leumi sacrifice their principles for the Zionist state and approval from secular society.

In general Charedim would prefer to live their entire lives without encountering anyone who isn’t Charedi. They wish for their neighborhoods to be independent enclaves of “authentic Judaism”, where they can study Torah and wait for Moshiach to come.

Since the return to Israel is theologically insignificant to Charedim, the destruction of Gush Katif and other “settlements” doesn’t really bother them. They ignore the gay parades because they don’t take place in Charedi neighborhoods. They do, however, protest any perceived encroachment on their lifestyle.

The Dati Leumi protest the destruction of settlements, but look the other way at Shabbos desecration and other attacks on the Torah. The Charedim protest the latter, but ignore the former. The Dati Leumi don’t protest spiritual atrocities in the IDF, because the IDF is sacrosanct to them. The Charedim don’t protest spiritual atrocities in the IDF, because IDF soldiers are irrelevant to them.

What a crazy people we are.

*

The Erev Rav who govern Israel are absolutely thrilled with this dynamic. So long as the Dati Leumi and the Charedim loathe one another, or at least live in completely separate worlds, the Erev Rav are the biggest winners. The religious Jews can squabble among themselves and compete for a slightly larger share of the pie, while ensuring that religious Jewry as a whole never achieves actual power.

The Erev Rav can destroy Gush Katif and other settlements, because the Charedim won’t protest, and the Dati Leumi are too weak to stop it. The Erev Rav can destroy Dati Leumi yeshivos, because the Charedim won’t consider that an assault on the Torah; Dati Leumi yeshivos aren’t real yeshivos to them. The Erev Rav can beat and arrest Jews on Har Habayis, because the Charedim have enshrined the Kotel as Judaism’s holiest site and abandoned Har Habayis to the Arabs.

At the same time, the Erev Rav can persecute the Charedim, because the Dati Leumi will whitewash it, and even justify it. The Erev Rav can murder Charedim in Meron, and the Dati Leumi will echo the narrative that the Charedim were at fault, that they are wild animals who trampled one another. The Erev Rav can beat Charedi protestors, and the Dati Leumi will not care; they only care when Dati Leumi protestors are beaten. The Erev Rav can wage war on Charedi yeshivos, and the Dati Leumi will not care; it isn’t “their” yeshivos.

What goes around comes around.

*

Both camps have an element of truth, but have become prisoners of their social identities and expectations. Give me a Dati Leumi with the Charedi’s unswerving commitment to Torah and his principles. Give me a Charedi with the Dati Leumi’s desire to be part of Israeli society today, imperfect as it is. Now we’re talking.

It is clear from the Torah that Hashem intended for the Jews to return to Israel in large numbers, and govern the land, before Moshiach comes. The prophecies about Gog Umagog are all predicated on this; they simply don’t make sense if the God-fearing Jews are living as subjects in foreign lands. I have written extensively about this, particularly in my book Go Up Like a Wall.

Those who reject the return of Israel to the Jews as theologically insignificant because the Erev Rav are in control are terribly mistaken. God wants us to be here and this is not yet the actual redemption. The Erev Rav are not the first flowering of the redemption, but the final obstacle. However, for this obstacle to be overcome, we need to be here and be in the game.

The Dati Leumi need to recognize that the secular state of Israel, which has been trampling all over them, destroying their homes, forbidding them to pray on Har Habayis, and sending their children off to be killed, while treating their enemies with kid gloves, is not worthy of their support. They can do this without sacrificing one iota of their love for the Land of Israel and the people of Israel, or any of their belief that this return to Israel is the real deal. They need to stop being useful idiots and compliant sheep.

The Charedim need to recognize that this return to Israel is the real deal, and is one of the most theologically significant events in history. They can do this without sacrificing one iota of their commitment to Torah observance or whitewashing the crimes of those who physically rebuilt the land. There are many reasons why Hashem chose them to rebuild the land. If we can accept the Holocaust as Hashem’s will, we should be able to accept the rebuilding of Israel as Hashem’s will – even if we dislike the agents He chose.

Most of all, the Dati Leumi and the Charedim need to drop the shtick, stop digging in their heels as a reaction to one another, and figure out how to get together. There are many Dati Leumi who have extremely strong commitments to Torah-observance and many Charedim who participate in society. They would be almost indistinguishable if not for artificial social barriers.

This brings us to the final point. There is no reason for there to be Dati Leumi or Charedi camps at all. Everyone who is committed to Torah-observance and loves the Land of Israel is playing for the same team. Their lifestyles and understanding of every issue do not have to be exactly the same. We need to get together on the things that matter most, stop pretending that every issue is worthy of creating a new faction, and leave the details for Moshiach to figure out.

When we do that, he surely will, and the Erev Rav won’t stand a chance.

Rabbi Chananya Weissman is the author of hundreds of articles and seven books on a wide range of subjects. He is also the director and producer of a documentary, Single Jewish Male, and a series of short films. His work can be found at chananyaweissman.com and rumble.com/c/c-782463. He can be contacted at endthemadness@gmail.com.

From FrontPageMag, here.