Rabbi Nachman of Breslov Was a Stoic

Olam Hazeh?

Thursday, February 10, 2022

תנינא, קי״ט:א׳
תנינא, קי״ט:ב׳
וְאָמַר: שֶׁאֵין נִמְצָא שׁוּם עוֹלָם הַזֶּה כְּלָל:  

The Rebbe also said: “There is no Olam HaZeh at all!”

From Mevakesh Lev, here.

Yonatan Bassi: Living Fulfillment of ‘Cruel to the Merciful’

Shalom Pollack – Mercy

06 May 2022

Something I read today brought into clear focus the saying. “He who is merciful to the wicked will be wicked to the merciful”

The late rabbi-general, Avi Ronsky, former chief chaplain of the IDF. was a major authority on Jewish law  and ethics.

In his book, “As arrows in the hands of heroes,”  he discusses halacha and the military and ethical /Torah issues as they pertain to military service in a Jewish army.

In his  book  he publishes  some correspondences with those who differ with some of his halachic decisions and world view.

One that caught my eye  was a letter written to him by Yonatan Bassi.

When these letters were written, Bassi  had just completed his service in Lebanon In the mid eighties as a battalion commander.

He illustrated his views on Jewish  military ethics by the following examples:

He relates that  just before his forces were to attack a hostile town  a car appeared with a seriously wounded civilian.

If he were not rushed to the hospital immediately he would die. Bassi  faced  a dilemma.

He had only one military ambulance for his  force which may very well need it in the coming hours of battle.

This same  ambulance was needed immediately  to save  the life of the enemy civilian. Bassi instructed the ambulance to take the civilian in the hope that it would return  and on time , to be used  for his forces. In his opinion , he chose the moral choice and this was an example of Jewish values.

The second example he gave was when an enemy town was about to be attacked and aircraft were called in to “soften” the enemy’s defensive positions before the ground assault.

The civilians had already been instructed to leave the town and  were gathered on the beach.

Then came  information about a woman who had not yet evacuated.

His forces expected to face stiff opposition. The air support would save  casualties but would  probably kill  the woman civilian. What to do?

The pilots were instructed  at the last minute to abort the mission.

Bassi was proud of his Jewish morality  even though  his forces did sustain significant losses in the assault  bereft of air support.

In an exchange of letters on the subject and these specific incidents, Rabbi Ronsky diametrically disagreed with Bassi’s interpretation of Jewish values and halacha in battle.

The rabbi said these are classic examples of the saying about those who are “merciful to the wicked..”

I would not  have been so intrigued by the discussion had it not been with Yonatan Bassi.

The name immediately rang a bell.

Bassi some years after his merciful missions  for the enemy in Lebanon volunteered to be Ariel Sharon’s ‘Manager of the Evacuation of Gush Katif and the Shomron” in 2005.

His job was to facilitate the expulsion of thousands of Jewish families from their homes and turn that part of Israel over to the terrorists. The heart-rending scenes of ten thousand Jews dragged from their homes fit neatly into Bassi’s world of Jewish morality and mercy. Handing our land to our sworn enemies was certainly an act of Jewish morality and mercy.

The expression, “He who is merciful to the wicked will be wicked to the merciful” is not just a biblical warning and prophecy .

Just ask Yonatan.

shalompollack613@gmail.com

My book, “Jews, Israelis, and Arabs” investigates the  soul  of Israel today

Available on Amazon and Book Depository

From Going Home, here.

הערבים הצעירים קלטו היטב: מדינת ישראל = אויב העם היהודי

הם רואים דמוקרטיה מתאבדת: בעלי הבית החדשים של המדינה

מה אפשר לעשות מול הצעירים הערבים שמרגישים שמדינת ישראל מתפוררת מולם?

בשנים האחרונות אני רואה שינוי גדול בהתנהגות של חלקם במרחב הציבורי: נהגים ערבים צעירים נוהגים בפראות חסרת תקדים ובאלימות מופגנת, וזה לא עניין חדש: ביום כיפור לפני חמש עשרה שנה דרס נהג טרקטורון אסעד שיבלי בן 20 את הילדה טל זינו שהלכה ברחוב בכפר תבור, וביום כיפור לפני שנתיים נדרס הילד איתי מרגי בתל אביב על ידי סוחר הסמים אמיר אבו לבן מרמלה. מקרים אלו אינם היחידים שהסתיימו במוות כתוצאה של נהיגה פרועה ומסוכנת של צעירים ערבים.

צעירים ערבים הנוסעים באוטובוס וברכבת מדברים בטלפון הנייד, וזה עם זה, בקול גדול והרושם שהם יוצרים הוא שהם מתייחסים אל המרחב הציבורי כשייך להם. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר הפגנות של ערבים ביום העצמאות עם דגלי פלסטין. זה התחיל ביישובים הערביים, עבר לערים המעורבות ובשנים האחרונות רואים הפגנות כאלה בתל אביב, בעיקר באוניברסיטת תל אביב. הצעירים המפגינים יודעים בדיוק מה משמעות הנפת הדגלים הללו – תקווה לחיסול מדינת היהודים – ואת המסר הזה בדיוק הם רוצים להעביר.

מנהל אתר בניה סיפר לי שבתקופה האחרונה פועלים ערבים מעלים דרישות חסרות תקדים ונעדרות היגיון על ימי חופשה ותנאי עבודה, וכשדרישותיהם אינן נענות הם מזיקים לבניין ולציוד העבודה. הדוגמאות לשינוי שחל בהתנהגות הצעירים הערביים הן רבות ומגוונות, ודי כאן אם נזכיר את התנהגות מאות מהם באירועי “שומר החומות” במאי 2021 בערים המעורבות: יפו, עכו ולוד.

הסיבות לשינוי הזה בהתנהגות הצעירים הן רבות; חלקן סיבות עומק וחלקן סיבות שעלו בתקופה האחרונה. סיבת העומק העיקרית היא השתחררות הצעירים הערביים מעכבות שאפיינו את הדורות הקודמים. בספרם “הדור הזקוף” שראה אור לפני עשרים שנה עומדים הסוציולוגים דני רבינוביץ’ וח’אולה אבו בקר על השינויים שחלו במגזר הערבי בישראל מאז 1948: הדור הראשון היה דור שפוף שחווה את תבוסת 1948, קרוביו מדרגה ראשונה הפכו לפליטים במדינות ערב והוא שרד תחת ממשל צבאי עד 1966. הדור השני החל להזדקף: נולד במסגרת מדינת ישראל, זכה לשירותי בריאות, חינוך ועבודה, למד עברית והשתלב בכלכלה. הדור השלישי, הזקוף, הולך בתחושה שמגיע לו להנות מהזכויות השוות – בלימודים, בעבודה, בשכר – שלימדו אותו עליהן בבית הספר ובאוניברסיטה. בנות הדור השלישי מורדות בהגמוניה הפטריארכלית של חברתן ויוצאות חוצץ נגד המאפיינים הלאומיים של מדינת היהודים. חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי, היום בת 53, מייצגת נאמנה את בנות הדור הזקוף.

הצעירים הערבים של ימינו, הדור אחרי חנין זועבי, הם הדור המשתלט. הם מזהים מולם ציבור יהודי מסוכסך שאינו מסוגל להקים ממשלה מסודרת, מונהג בידי ראש ממשלה נהנתן שהפרקליטות תופרת לו תיקים, המוחלף על ידי ראש ממשלה שאיננו שולט בה, ציבור שכושר עמידתו מסורס פעם אחרי פעם על ידי מערכת המשפט, מפוחד על ידי אמצעי תקשורת מעוררי פניקה, שקוע ברדיפה אחרי הנאות החיים, מסלק מתוכנית הלימודים תכנים יהודיים וציוניים, תומך במפלגות שמאל שמחקו את הציונות ממצען, מצמצם את התנדבות בניו ליחידות קרביות ומחרים מבעלי הנשק בערים המעורבות את אקדחיהם המוחזקים ברישיון.

הצעיר הערבי רואה את הפעילות ההרסנית הענפה של עמותות “יהודיות” כמו יוזמות קרן אברהם, עיר עמים, עמק שווה, שוברים שתיקה, שלום עכשיו, רבנים למען זכויות אדם (כל עוד איננו יהודי כמובן), רופאים למען זכויות אדם (כנ”ל) ואחרות הממומנות על ידי קרנות כמו הקרן לישראל חדשה והוא מסיק מכך שהציבור היהודי וויתר על המדינה היהודית.

הצעיר הערבי רואה איך המדינה מאפשרת למדינות אירופה ולקרנות אמריקניות לתמוך במאות גופים אנטי ציוניים בישראל וביו”ש ואינה עושה דבר כדי לעצור את שטף הכסף הזה והוא מסיק את המסקנה היחידה: המדינה היהודית מתאבדת.

הסתמכות הממשלה על התנועה האסלאמית ומפלגתה בכנסת, רע”ם, היא גולת הכותרת של החולשה הציונית. כל ערבי בישראל יודע שמטרתה של התנועה האסלאמית היא לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וישיבתה בכנסת נועדה להכשיר את עצמה בעיני הקהל היהודי ולאפשר לה לפעול כנגד מדינתו מתוך בית הנבחרים שלו, כאשר נבחריה של התנועה ופעולתם נגד המדינה חוסים תחת חסינות פרלמנטרית. התנועה האסלאמית לא יכלה לקוות להישג גדול מזה, וזאת בזכות טיפשותה של מערכת המשפט הישראלית שאיננה מבינה את מטרתה של התנועה האסלאמית ולכן התירה לה לרוץ לכנסת.

העובדה שמפלגת בל”ד בכנסת גם היא הוכחה לצעיר הערבי שהמדינה צועדת בגאון בדרכה אל האבדון, שכן גם מפלגה זו מצהירה מעל כל בימה אפשרית שמטרתה היא לשנות – כלומר לבטל – את האופי היהודי-ציוני של מדינת ישראל, ובכל זאת בג”ץ התיר לה כבר בשנת 1996 לרוץ לכנסת, לפעול נגד המדינה עם חסינות פרלמנטרית והענקת שכר לחבריה מקופת המדינה שאותה הם רוצים לחסל. צעיר ערבי שרואה את זה מסיק את המסקנה היחידה האפשרית, שמדינת ישראל היא דמוקרטיה מתאבדת, וכל מה שנותר לו זה לסייע לה להתאבד ולדחוף אותה אל האבדון.

הצעיר הערבי רואה שהמדינה מכשירה אלפי בתים לא חוקיים שבדווים בנו בנגב על אדמה שגזלו מהמדינה, ואף מחברת אותם לחשמל; הוא גם רואה איך המוסד לביטוח לאומי מממן משפחות פוליגמיות למרות שהן לא חוקיות; הוא רואה איך רבים מצעירי המגזר הערבי מחזיקים בנשק לא חוקי ומרעידים את בתי שכניהם בצרורות של ירי שמידי פעם מפיל חללים; הוא רואה איך משפחות הפשע סוחטות דמי חסות (פרוטקשן) מקבלנים ומחקלאים בלי שאף אחד נוקט צעדים רציניים נגדם; הוא רואה איך שהיהודים פוחדים ורועדים מחיזבאללה, מחמאס, מצעירי שיח’ ג’ראח, מהמוראביטון והמוראביטאת של אלאקצא; הוא רואה איך ישראל באיוולתה מאפשרת לערוץ הג’יהאד התקשורתי, אלג’זירה, לעבוד בחופשיות מתוכה ולהסית נגדה ללא הרף; מכל אלה הוא מסיק שהמדינה היהודית איבדה את דרכה והיא מתדרדרת בתהום ללא יכולת לעצור.

התקשורת החברתית, ובראשה קבוצות בווטסאפ, מעניקות לצעירים ערבים “תודעת יחד” המאחדת אותם זה עם זה, צפון עם דרום, בדווים עם פלאחים ובני עיר, צעירים בירושלים, ביו”ש, בעזה, בירדן, בלבנון, בסוריה ואיפה לא. תחושת היחד מעניקה עוצמה והרגשה שאף אחד לא יוכל לעצור אותנו כשאנחנו דוחפים את המדינה אל עברי פי פחת, בלי חשש ובלי מורא.

ומי יישאר כאן אחרי שהמדינה תתאבד? הוא וחבריו שיהפכו לבעלי הבית החדשים של הארץ ושל כל מה שהיהודים המתאבדים בנו בה. היהודים, “הצלבנים החדשים”, באו, עשו מה שעשו והם בדרך להיעלם כישות יהודית ומה שיהיה כאן זה מדינה ערבית עם ציבור יהודי מפוחד שיעשה את מה שאומרים לו לעשות. מכאן נובעת ההתנהגות האדנותית של הצעירים הערבים המחצינים את רגשותיהם ומבטאים אותם בביטחון עצמי גדל והולך ושהם כלל אינם מנסים להסתיר את המצב הנפשי הבוטח המפעם בקרבם.

אשליית השותפות

הממשלה הנוכחית ניסתה לשכנע אותנו שקואליציה בהשתתפות מפלגת רע”ם היא שותפות אמיתית עם המגזר הערבי ההופך באמצעות המפלגה הזו לשותף רציני ומלא בניהול המדינה. אלה מילים יפות, הנובעות מהאופן שבו הצד היהודי של הממשלה רואה – או ליתר דיוק: רוצה לראות – את פני הדברים.

הבעיה היא שבראייה המזרח תיכונית המצב שונה לחלוטין. במזרח התיכון, אם יש לך רכוש אתה לא מחפש שותפים, כי כאשר אתה הבעלים היחיד אז הרכוש שייך לך במלואו, על כל מאה האחוזים שלו. אם אתה מכניס שותף אתה מוותר על חלק מהרכוש ועכשיו אתה לא יכול לומר שהוא רק שלך. יותר מזה: אם יש לך מפעל ואינך יכול להפעיל אותו, אתה מחפש שותף שיסייע לך להפעילו. אלא שמיום שהשותף הגיע, נכנס לעבודה והעלה את המפעל על מסלול רווחי, המפעל שייך בפועל לו כי אתה לא הצלחת להפעילו ותחתיך הוא היה מחוסל, ואילו השותף הצליח להבריאו ולכן המפעל המצליח שייך לו.

הנמשל ברור: ממשלת ישראל הנוכחית לא יכלה לקום ולפעול בלי השותף האסלאמיסטי, והוא זה המאפשר לה לפעול ולשרוד. ומכיוון שהממשלה תלויה בו היא שייכת לו. כשצעיר ערבי רואה את הדברים הוא מבין שהממשלה עובדת אצל מפלגת רע”ם, וההוכחה עבורו היא התקציבים השמנים וחסרי התקדים שמפלגה זו הצליחה לסחוט מתקציב המדינה. ברור לכל מי שעיניו בראשו שתקציבים אלו יוזרמו – לפחות בחלקם – לאנשי שלומה של התנועה האסלאמית, אלה הפועלים יומם ולילה נגד מדינת ישראל, ריבונותה ושליטתה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.

המשך לקרוא…

מאתר מקור ראשון, כאן.

An Important Gemara for Those in Shidduchim

Miriam as Azuvah–Rejected: The Little-Known Story of How Miriam HaNeviah Found Her Shidduch

7/1/2021

A truly caring friend makes sure to send me the Bitachon Weekly every week. Bursting with fascinating Torah ideas, it also gleans from a wealth of Navordok mussar.

I love it.

For Parshat Shemot, it mentions a little-known fact about Miriam HaNeviah (the Prophetess):

In contrast to the majority of other saintly personalities throughout the Torah, Moshe Rabbeinu’s famous big sister was not so good-looking.

And that’s putting it lightly.​


Rejected, Sickly, and Pale

Sotah 12a explains how Miriam was known by different names to reflect her unfortunate situation:

  • Yeriot (curtains)—because her face was extremely pale like yeriot.
  • Chelah (sickly)—because she was sickly.
  • Azuvah (rejected, abandoned)—because “everyone abandoned her” due to not wanting to marry her because of her sickly, unattractive appearance (!!!)

It’s hard to believe after everything she did for Am Yisrael, no one wanted to marry her due to her sickly, unattractive self.

Such wholesale rejection implies severe unattractiveness (but Chazal is too nice to come right out & say it. But the implication is definitely there).

Also, think of the tremendous slap-in-the-face against the concept of positive middah-k’neged-middah (measure-for-measure) this must have seemed.

After all, since her young girlhood, Miriam HaNeviah embodied the concept of unswerving loyalty.

She stood by the continuation of Am Yisrael by encouraging the fruitfulness of Am Yisrael under the sick decree of Pharaoh against the newborn boys of Yisrael.

She stood by her baby brother as he floated down the Nile.

Later, she risked her life as Puah to stand by Am Yisrael as a dedicated midwife, saving life after life.

She never abandoned one Jew, even at risk to her own life.

​So how was it that she herself was abandoned & rejected to such an extreme?

Also, while sickly is never an asset, it used to be worse before modern technology.

With so much of the most basic domestic duties demanding intensive labor (getting a fire going, digging up vegetables & washing them without running water, hand-washing laundry, cooking, childbirth, nursing, childcare, etc.) that challenged a healthy woman, how could a sickly woman possibly manage?

Sure, in the Midbar, bnei Yisrael enjoyed the luxury of manna & the Cloud Pillar (which did the laundry), but women still faced other demands.

And can you imagine being such an object of rejection that it becomes your name?

You know how people sarcastically say, “If you look up _____ in the dictionary, you’ll find my name under the definition”?

Well, for Miriam, it was literally true! Azuvah. Rejected. Abandoned. Unwanted.

Yet one man rose to the occasion: Kalev ben Yefuneh.


Her Greatest Flaws were Paradoxically Her Greatest Assets

Yes, Kalev again. The famously positive & emunah-filled spy.

​Kalev married Miriam solely for her holy personality.

And because he married l’Shem Shamayim (for the sake of Heaven, for the purest motives), Kalev earned unique merits; Hashem rewarded him richly.

After marriage, Miriam’s appearance transformed into the opposite of what it had been.

Thus, she became known by new names:

  • Vardon (a type of rose)—because she developed a beautiful rose-like appearance
  • Na’arah (young woman)—because she became healthy & beautiful like the ideal young woman.

While her initial state of extended singlehood may not have seemed fair (after all, she was a savior of Am Yisrael—and saved Am Yisrael more than once!), it was her flaws that launched her into a marriage with one of the best men of the Nation.

Jonathan Pollard: Don’t Worry, Israeli Security Situation Normal… for PRISON, That Is!

Jonathan Pollard: Israel is heading to disaster

‘I’m waiting for a real Jewish leader.’ Pollard slams government, compares life in Israel to his time in prison. ‘This never ends well.’

After all the years I spent [in prison], the natural inclination is to try to focus on rebuilding my life. That is what my beloved wife Esther and I tried to do during that one year of grace we were given together here, and that is what I am trying to do now after I lost her.

But the clear knowledge of the disaster that we are leading ourselves to, with the images of the past few months, and in particular the gut-wrenching massacre in Elad, leave me no peace.

I simply cannot remain silent any longer.

For decades, Esther went in my stead to be with the families of fallen IDF soldiers and terror victims during their most difficult moments. I don’t understand how she was able to stand it. Ever since her passing, I have been trying to follow in her footsteps, but I am haunted by the faces of relatives who have lost everything, and I tremble with a handshake; a hug at a funeral leaves my body and soul trembling, especially since, like them and like everyone else, I cannot flee the knowledge this loss could have been prevented.

During the 30 years I was in prison, I lived with incredible fear and concern for my life. I had to have eyes in the back of my head. I couldn’t sleep at night, concerned that someone would enter my room and stab either me or my roommate to death. I had to always carry a knife and be prepared to use it without hesitation. I constantly had to witness the horrible deaths of other people-especially my friends, that occurred suddenly and without warning. In prison, the most frustrating thing of all had to do with the fact that the officials in charge of protecting us, were basically scared of the violent prisoners and accommodated them as much as possible.

Put plainly, our administrators wanted peace at any cost, even if it meant that innocent people were murdered without serious consequences to those who attacked them.

We couldn’t even rely upon the guards to protect us because they didn’t want an inmate injured by them taking them to court. I quickly learned that we didn’t have a right to self-defense under any circumstances. People can’t believe me when I tell them that we were always wrong if we tried to defend ourselves. And those who did were always punished excessively in order to make the point that they were no better than their assailants. It was total insanity.

I prayed that when I came home, I wouldn’t have to live this way. I was wrong. Indeed, given what I’ve seen over the past year, it’s even worse now for me because this time it’s not about one or two people getting randomly killed, but about an entire nation being traumatized by an army of cold-blooded anti-Semitic psychopaths, who the authorities are afraid of “provoking”. I’ve seen this movie before, and it never ends well.

In prison, I had one or two good friends who watched my back and I watched theirs, and I lived under G-D’s grace and tried to remember that you fear no one but G-D, and strike first. Here, incredibly, I’m living with a whole country that is either scared to death or in denial. We are all suffering on account of a group of intellectually challenged political and judicial elites who have an infinite capacity to tolerate the suffering of our citizens, all the while insinuating that we are somehow responsible for all the violence we are experiencing.

I see the faces of the captured terrorists after their carried out the terrible massacre in Elad, and I see clearly how they aren’t afraid of prison. They know that they will get conditions many times better than what any common criminal would face, and a stipend from the Palestinian Authority in honor of the murders they committed, etc.

I know perfectly well what a prison designed to deprive a prisoner of his will to live looks like. But here, the conditions for the jailed, despicable murderers only encourages more terrorists to join the club. How can we let this situation continue for even a minute longer?

I’m tired of this. I’m tired of seeing our so-called leaders taking our flag, and washing out the blue, and leaving only the white of surrender. I’m waiting for somebody, a leader, a true Jewish leader, to come forward and put the blue stripes and the Magen-David back on our flag.

I’m waiting for a leader that will put the fear of G-d into our enemies. I’m waiting for a leader who will act without any concern about what anybody else outside our country thinks. Whether it be the United States or the European Union, the UN, or anybody else who believes they can tell us where we can live or how we are to defend ourselves.

We know why we are here. G-D gave us this land; not the British Empire, the League of Nations, Washington, or the UN. But despite this fact, it is sad for me to realize that our holy mission of reestablishing the Third Jewish Commonwealth is not even halfway done. And this is because of our own fear and trepidation, not the result of our enemies’ actions.

We still don’t have our land back. We don’t have our self-respect back, we don’t have our independence back the way we should have after 2000 years of pogroms, crusades, inquisitions, and genocidal attempts to eliminate our people. I’ve spent 30 years in prison hoping and praying that I would come home to a state that would defend me. Was I wrong? It certainly feels that way.

A story my father often told me comes to mind. He said that a soldier’s principal duty is to protect the lives of his comrades, not to let them down because some high-ranking officer was too scared to order a necessary, but politically incorrect, action. As I see it, our lives have essentially been reduced to such a battlefield, where our citizens, my brothers and sisters, are forced to defend themselves and those around them, not only from the enemy but from our own government, which is too scared to do what is required to eradicate the terrorist threat. This state of affairs is totally unacceptable!

We desperately need to get rid of this ‘galut’ mentality that prioritizes the need to ‘understand’ our enemies over the security of our people. We simply can’t think like the ten spies, who attributed to others what they felt about themselves – namely, that they were like grasshoppers. Well, I’m not a grasshopper, and neither are my brothers and sisters in this country.

We are the descendants of proud and noble warriors, who feared only G-D and never hesitated to defend our land from some of the greatest empires the world has ever seen. But over many years our leaders have relentlessly tried to have us forget this fact in favor of our adopting a more liberal post-modernism, where we ‘share’ our land with those who openly seek to destroy us. No more! We must reject this type of cynical defeatism before it kills us.

It is time for us to regain both our individual and collective self-respect. It’s time for our nation to demand that our leaders care about us rather than their foreign masters. It’s time for our elected representatives to finally eliminate once and for all those groups and countries who seek to destroy us. Lastly, we want the army high command to wake up and stop pretending that ‘managing the enemy’ is an acceptable strategic doctrine. It isn’t. It’s a form of appeasement that preserves our opponents while making us look weak and stupid.

I know we can enact these essential reforms. If we actually want to be an independent country, we have no other choice. Indeed, these goals should be seen as sacred obligations we must embrace not only for our sake, but also for the sake of our future generations. May G-D grant us the wisdom and strength to do so.

A Hebrew version of this piece appeared in today’s edition of Yedioth Aharonoth.

From Arutz Sheva, here.

Statcounter code invalid. Insert a fresh copy.