הרוצח מטעם חסידות סקווירא: המחנך חיים ולדר מזהיר בחריפות מפני האדרת דמותו של הרשע חיים ולדר

ריקודי השמחה בחסידות סקווירא על שחרור שאול שפיצר שהצית בית של “מורד”, עוררו זעזוע אצל המחנך והסופר הרב חיים ולדר • “אם אנחנו לא נגנה – זה עלול להגיע לכולנו”, הוא מזהיר (חרדי)

ישראל כהן | ט”ז בחשוון תשעו 18:12 29.10.15

החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי ברוקלנד שבניו יורק לשחרר את הבחור שאול שפיצר, בן לחסידות סקווירא, ממאסרו לאחר שריצה עונש מאסר של 4 שנים בגין עבירת תקיפה מדרגה ראשונה זאת באשמה שהצית ופצע קשה את החסיד אהרון רוטנברג תושב העיירה מאחר ונחשב היה ל”מורד” באדמור גרמה לצהלות שמחה ולריקודים סוערים במרכז החסידות בארה”ב.

האברכים והבחורים, חבריו של שפיצר, רקדו במשך שעות ארוכות במעגלים שירים כגון דידן נצח, וחסדי ה’ כי לא תמנו ואף שתו “לחיים” לרגל השמחה.

האווירה השמחה בעקבות השחרור גרמה לתגובות מעט זועמות ברשתות החברתיות. “כיצד ניתן לחגוג ולרקוד בעקבות שחרורו של אסיר שביקש לפצוע אדם יהודי ואולי חלילה אף יותר מכך”, תהו רבים. היו שהסבירו זאת בדאגה ואכפתיות לשלומו של הבחור בן החסידות מה שמלמד דווקא על הלכידות הפנימית ועל האחדות. אחרים הבהירו כי הבחור הגן על כבודו של הרבי ועל כבודה של החסידות ולכן מגיע לו הכבוד הראוי.

את הסופר והמחנך הרב חיים ולדר הדבר הרתיח והרגיז במיוחד. בשיחה עם “כיכר השבת” הוא נשמע זועם במיוחד וקובל על הדוגמא האנטי חינוכית שבכל ההילולא סביב שפיצר.

“הם רקדו בטירוף לכבודו. הוא הגיבור שלהם. הוא הפך לאישיות נערצת”, אומר ולדר ומוסיף, “ילדים ונערים ירצו להיות כמותו. מבין אלפי אנשים הוא האחד. הוא האמיץ. הוא הנערץ. הוא הצית בית על יושביו והצליח להעלות באש את אבי המשפחה. בנס לא אירע אסון בקנה מידה עולמי. הוא היה צריך להיות מוקע, מבוייש סמל הרוע”.

לדברי הסופר ולדר, “לאחר ריצוי עונשו הם יכלו לנסות לשקם אותו בשקט בצנעה כיאה למישהו שהטיל עליהם כתם ובייש אותם כל כך. אבל לא. מסתבר שהם ראו בו מלכתחילה גיבור. נפל דבר בישראל!”

ולדר מציין כי בפעם הראשונה בהיסטוריה, מביעה קבוצה יהודית, חרדית, תמיכה באדם שניסה לשרוף משפחה שלמה. “הם עשו ‘קידוש’. הם עשו לו כבוד. הם רקדו ושרו. ומה שרו? ‘וקרני רשעים אגדע’. כלומר: אתה שרפת? כולנו שרפנו. כולנו תומכים במעשה שלך. ואיש לא גינה אותו, ואיש לא גינה את הרוקדים לכבודו, ומעתה ידע כל ילד ונער בחסידות הדרך לתהילה לכבוד ולגאווה פשוטה: שרוף, הרוג, הכה, פגע. אתה תזכה לתהילת נצח. ירקדו לכבודך ואלפים יסגדו לך”.

“הציבור החרדי הוא הציבור הכי עדין והפחות אלים בעולם כולו. (גם אם החילוניים מציגים אותו אלים כפי שהגויים מציגים את היהודים)”, אומר הרב ולדר, “האלימות היחידה וגם היא בשוליים היא שריפת פחים, זריקת גביע לבן, ומקרים בודדים של מכות שהובילו לפציעה. אלה הם מקרים יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. נבחן את אותם מקרים ונגלה שהם מעולם לא זכו לתמיכה ציבורית. ייתכן שבסתר הלב היו שתמכו ואף התענגו על הפעלת האלימות כלפי היריב אך הם התביישו בזה ובוודאי שלא הפגינו שמחתם ברבים”.

“להפגין שמחה על מעשה אלימות זה להתיר את האלימות. זה לעודד אותה. לא ציפיתי מאנשי הקבוצה לגנות את השורף. לצערי קבוצות מתקשות לגנות גורמים אלימים מתוכן מכמה סיבות. האחת מחשש (די מוצדק) שהגורמים האלימים יפגעו במגנים. וחששות נוספים (בלתי מוצדקים) לפגוע בלכידות הקבוצה ושהציבור מסביב יראה בגינוי הודאה בכישלון של דרך”, מסביר הרב ולדר, “בזה, בואו נודה, כולנו נופלים לפעמים. אנו יודעים לגנות את האלימות שבאה מקרב ציבור אחר ולא כזו הבאה מתוכנו”.

“אבל לרקוד? להפגין שמחה ברבים? להפוך רוצח פוטנציאלי לגיבור? זה עוד לא קרה”, הוא ומסיף בזעזוע, “הריקוד הזה עלול לעלות לחסידות בנערים רבים שירצו לקבל את הכבוד שקיבל הבחור השורף. ואם אנחנו לא נגנה זאת זה עלול להגיע לכולנו”.

הכתבה הוסרה, ושוחזרה מכאן.

סינון הסמארטפון: תגובה מנומקת ומבוססת להתנגדויות

כל הסיבות למה אין לי הגנה על הסמארטפון

איך מסבירים את הפער העצום בין האחוז הגבוה של משתמשים בטלפונים חכמים בתוך הציבור הדתי לבין האחוז הזעום של אלו שנעזרים באפליקציה של הגנה וסינון של תכנים פסולים? קבלו את רשימת התירוצים המליאה

(מקור)
כי זה הורס את הפלאפון – עשרות אלפי אנשים, כולל כמה שאתה בטח מכיר, משתמשים באפליקציית ההגנה ונהנים מיכולותיה והמכשיר שלהם ממשיך לתפקד נהדר. אם יש הבדל בינה לבין יישומים אחרים זה רק בכך שרוב האפליקציות הן בונוס שימושי ונחמד שאפשר איתו ואפשר בלעדיו, אך סינון תכנים פסולים הוא עניין קריטי שאסור לוותר עליו.

* כי זה יזלול לי את הסוללה – כל אפליקציה צורכת סוללה. צריכת הסוללה של תוכנת הסינון זניחה לגמרי לעומת רוב היישומים האחרים שאנו רגילים להשתמש בהם.

* כי זה יפריע לי לגלוש בחופשיות ובמהירות ויחסום גם אתרים טובים – טכנולוגיית הסינון השתכללה והשתדרגה והגיעה לרמה מאוד גבוהה מאוד של דיוק. נכון, היא עדיין לא מושלמת. מה שתוכל לעשות הוא: א. לבחור בעצמך את רמת הסינון המתאימה לך. ב. אם היתה טעות באיבחון של אתר מסוים – תוכל לפנות למחלקת התמיכה והם יפתחו את הגלישה בו. אבל מעבר לכך גם אם אכן תשלם מחיר מסויים של חוסר נוחות או האטה, – שווה לשלם את המחיר הזה למען מטרה כל כך חשובה כמו אינטרנט נקי. גם לרחוץ ידיים מלוכלכות לפני הארוחה מאט את הגישה שלנו אל האוכל, ובכל זאת מי שבריאותו חשובה לו לא יחלום לוותר על השקעת השניות הללו כדי שלא ייכנס לתוכו משהו מזיק.

* כי זה עולה כסף – זה נכון. ממש כמו שגם האייפון החדש עלה 3000 ₪ וחבילת הגלישה שלו לא ניתנה במתנה. ובאופן הכי הגיוני גם ‘חגורת הבטיחות’ של הגלישה עולה כסף… ממש כמו כל מוצר איכותי ומשוכלל שהשקיעו מיליונים כדי לפתח אותו. אומנם מי שיתעקש על אפליקציות סינון חינמיות – ימצא, אבל הן חלשות ביותר ומספקות הגנה חלקית: לא כולל Wifi, אתרים מאובטחים (יוטיוב, למשל), אפליקציות ועוד.

* כי לא היה לי זמן לעשות את זה – כלל גדול בחיים אומר: למה שחשוב מוצאים זמן. אדם שהחליק במדריגות ושבר יד – ידחה מיידית את כל הפגישות והעיסוקים וירוץ לטפל בעצמו. צריך להיות לא נורמאלי כדי להגיד “בעוד חודש בדיוק יש לי יום חופש. אטפל בזה אז…”.  להגיד “לא היה לי זמן להתקין הגנה” זה בערך כמו לומר “אקדיש זמן להתעטף במעיל כדי שהגוף שלי לא יתרטב ביום גשום, אבל לא מזיז לי שהנפש שלי תשחה בביוב”. זה נשמע לך הגיוני?!  אגב,  להתקין אפליקציית הגנה לא לוקח יותר מאשר כמה דקות.

* כי זה אחריות של ההורים שלי – בואו נהיה אמיתיים– ההורים שלנו אנשים מקסימים ומדהימים. אבל בקטע הזה הרבה מהם קצת ‘מעופפים’. הם עסוקים, אדישים, נבוכים, לא קלטו מה בדיוק הולך כאן… אתה, לעומת זאת, כבר יודע. אנחנו בסוג של מלחמה על הנפש שלנו ועל הנקיות שלה. אתה כבר לא ילד. אלו החיים שלך וזה העתיד שלך. אם אתה לא תיקח עליהם אחריות ותעשה את מה שצריך – אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילך.

* כי אני מאמין בחינוך להתמודדות ולא בבריחה ממנה – אתה צודק לגמרי. אלא שככה בדיוק מתמודדים! בחוכמה, בחשיבה קדימה ו”בתחבולות תעשה לך מלחמה”. כל מי שכבר התקין את ההגנה יודע שהיא לא מעלימה את הצורך בהתמודדות. היא רק הופכת אותה לשפויה יותר.

כי בכל מקרה החסימות האלו לא שוות שום דבר ומי שרוצה ימצא את הדרך לעקוף אותן – אפליקציית ההגנה פותחה במשך שנים על ידי טובי המומחים, והיא הולכת ומשתכללת כל הזמן. האם זה אומר שהיא מושלמת ונותנת הגנה הרמטית? ברור שלא. אך מי שיתעקש בחיים על לא פחות מ-100% יימצא את עצמו בסוף בלי כלום. מה שבטוח זה שהיא עוזרת מאוד מהיתקלות לא מכוונת בתכנים פסולים ברשת, ומאפשרת גלישה חופשית מבלי לראות את מה שאתה ממילא לא רוצה לראות.

* כי אני לא צריך את זה. האתרים האלו לא מעניינים אותי בכלל – גם לנהג הכי טוב בעולם אסור לוותר על חגורת בטיחות, וגם המשפחה הכי אחראית בעולם לא תגור בקומה 17 בלי סורגים על החלונות. אתה יכול לנהוג פרפקט ולגלות פתאום שהנהג שנוסע בכיוון הנגדי נרדם על ההגה ומתחיל לגלוש לכיוונך, ושמספיק רגע אחד של חוסר עירנות כדי שיקרו התרסקויות שאחר כך קשה לתקן. כביש האינטרנט מסוכן אפילו יותר. הוא מוצף בתכנים בעיתיים וזו הסיבה ש-94% מבני הנוער דיווחו שנתקלו בו בלי כוונה בתכנים פסולים. אם אין הגנה – גם מי שלא יחפש את זה – בוודאות יימצא. מעבר לזה חז”ל היו מאוד נחרצים כשקבעו “אין אפוטרופוס לעריות”. אין אדם בעולם שיכול לומר בוודאות “לי זה לא יקרה”.

כי לא נעים לי מהחבר’ה – סליחה, אבל אתה לא מעודכן. המון חבר’ה צעירים בדיוק כמוך מצטרפים בכל שבוע ומתקינים. גם אם נדמה לך שבסביבה שלך זה פחות מצוי, אדרבה, קח אחריות ותהיה מוביל ודוגמא לאחרים!

כי אני בת, ודווקא בנים הם אלו שנופלים בדברים כאלו… – מחקרים עדכניים מגלים שגם בנות הן בני אדם! גם להן יש יצרים ורגעים של חולשה, וגם הן עלולות להיחשף עם או בלי כוונה לדברים בעיתיים. המספרים המדוייקים מדברים על 33% מהבנות הדתיות שנחשפות לאתרים לא ראויים (כפול מאשר אחוז הבנות החילוניות!).

כי אין לי מושג איך עושים את זה – זה פשוט להפליא. נכנסים לאתר של רימון או נטספארק, מורידים את האפליקצייה ומתקינים. צריך בשביל זה שני דברים: פרטי אשראי לתשלום, ומישהו אחר שיוכל לדעת את הסיסמא (ולא אתה) כדי שההגנה תהיה אפקטיבית וללא אפשרות של הסרת האפליקציה.

בשורה התחתונה, גלישה באינטרנט היא דבר מדהים ושימושי לחיים, ובלבד שנדאג לנקות ממנו את הזוהמה ולשמור על רמה איכותית וגבוהה של תכנים. לכו על זה.

מאתר מילה טובה, כאן.

ALIYAH: Plan For Success!

Haaretz Hatovah: Our Secret of Aliyah Success

Eliezer Liberman’s story By: Gila Arnold

When we told our friends in our Lakewood community that we – I, my wife, and our six children, ages 10 to 1 -were making aliyah, reactions ranged from “Good for you! I’m so jealous!” to the (quite disconcerting) “Why?” (Huh? Why does a Jew want to live in Eretz Yisrael?)
But whatever the emotional response, inevitably, the questions followed.

“But what will you do for parnassah?”
“What about your children’s chinuch?”
“Do you have a support system there?”
“Have you spoken to a Rav about this?”

I understood that the questions were coming out of sincere concern for our welfare – but I suspect they were coming from a different place as well. From a mistaken impression that moving to Israel is so fraught with nearly insurmountable hardship that only a naïve idealist would consider the move.

And so, they felt it their duty to warn me. “But – parnassah! But – chinuch! But – Israelis!”

Typical Lakewood Family

Let me tell you a little about myself. My wife and I, both Philadelphia natives, started off our marriage learning in Eretz Yisrael and then moved to Lakewood, where we lived for ten years before making Aliyah just before last Lag Baomer. We were a typical Lakewood family; we lived in Coventry Square for six years, where I learned in the night kollel and davened by Rav Menachem Mintz, and then moved to Westgate, where I learned in the Westgate night kollel and davened by Rav Yosef Fund. My kids attended Even Yisrael and Nachalas Beis Yaakov.

Here’s something else you should know: My wife and I are very practical people. We do our research. We’re organized. Responsible. We have our heads on our shoulders. We are so practical that, even though we both fell in love with the land while living in Yerushalayim as newlyweds, we sadly determined at the time that we needed to return to the U.S. We didn’t have the financial means to stay. We didn’t have any family support. Practically, we knew it wouldn’t work.

But we never let go of our love for Eretz Yisrael, and our dream to one day make our home there. And so, we waited until we reached a point that making aliyah was not just an opportunity to fulfill a dream and to catapult our family’s ruchniyus level – it was also an eminently practical and sensible decision.

It’s All in the Planning

If you’ve thinking of or have ever considered moving to Eretz Yisrael, here’s something to hang on your fridge:

With proper advance planning, you can significantly reduce nearly all of the risks people associate with aliyah.

I can’t stress this enough, because I think that, unfortunately, this is what’s keeping too many people from making aliyah.

Here’s what the planning looked like in my case: a few years ago, I made a career shift into Network Engineering. Since this type of engineering is more high-tech based, I realized that I could take my profession basically anywhere in the world.

Then, my brother, who had lived near us, announced that he was making aliyah. My wife immediately turned to me and asked, “Why not us?”

We gave ourselves ten months to research properly – to decide where to live, what schools to send our kids to, and put a feeler out for job prospects. A friend in the neighborhood found an apartment for us in Ramat Beit Shemesh Gimmel. We narrowed down our school options for our children. And the responses from Israel-based companies to my job inquiries were encouraging.

Parnassah, check. Family support, check. Community, check. Schools, check. With all systems in place, we were ready and excited to go!

One Year Later

Baruch Hashem, we’ve been here already over a year, and we love it. I was surprised to see how quickly my children made friends and picked up the language – yes, even during this COVID year, when they barely had school! The chinuch here is excellent, and due to learning the language, the children have advanced in their learning much faster than they did in America. My Hebrew has improved to the point that I’ve even started speaking in Hebrew at my work meetings.

And, of course, the most important thing: we now have the zechus to build our lives in Eretz Yisrael. I’ll never forget our first trip to the Kosel after making aliyah. As we walked through the eerily empty Old City, devoid of tourists because of COVID, we felt ourselves becoming more and more emotional; by the time we reached the Kosel, we had tears in our eyes. We also traveled to Tzfas and the Dead Sea that first week. Everywhere we turned, we saw the breathtaking vistas of our land, to the point that one of my children commented, “In America, we have to go somewhere to find a nice view, but here, wherever you are, the views are beautiful!”

That’s our story. No incredible miracles, no eye-popping hashgacha pratis incident involved – just the story of a Jewish family making the thought-out, planned-out, well-reasoned decision to move to the land that HaKadosh Baruch Hu gave us, the land that has kedusha emanating from every crack and crevice, imbued in every air molecule you breathe. The story of a Jewish family returning home after thousands of years.

Is there any bigger miracle than that?

This article is part of our Haaretz Hatovah series featuring Yidden living in, settling, and building up Eretz Yisroel. For more information please contact us at info@naavakodesh.org or visit naavakodesh.org/haaretz-hatovah

Reprinted with permission from Yated Ne’eman

From Matzav, here.